הבחירות הנראות באופק מספקות למעוניינים, וגם למי שלא כל כך מעוניינים, תופעות מבדרות למכביר. כלומר, התופעות היו עשויות לבדר אלמלא מדובר היה באנשים ובמערכת שאמורה להשפיע (לפחות לכאורה) על איכות חיינו - ולפעמים גם על אורך חיינו - השפעה מכרעת. אצלנו, אחת התופעות החוזרות ומתבלטות לקראת כל מערכת בחירות היא הארגון מחדש של הכוחות הפועלים; אדם או קבוצה פורשים ממפלגה שייצגו עד לא מזמן ומקימים מפלגה חדשה או חוברים למפלגה קיימת. תלוי מה משתלם להם יותר לדעתם. ובדרך כלל הם מנמקים את שינוי הכיוון שלהם בחתירה לאחדות או בטובת העם. או בשניהם. הם אנשים של עקרונות, האינטרס האישי שלהם, שלא לומר האגו המפותח, אינו מהווה שיקול בהחלטות שהם מקבלים, הכל הם עושים אך ורק מתוך מחשבה על טובתנו שלנו.
מתמרכזים עוד תופעה מעניינת היא החתירה ההמונית למרכז המפה הפוליטית. כולם רוצים להיות שם וכמעט כולם טוענים שהם המרכז האמיתי. מעניין מה יש בו, במרכז, שמושך כל כך את הפוליטיקאים. יכול להיות שהסיבה היא שזה מצטייר טוב בתקשורת? מרכז זה מיקום יחסי, כדי שיהיה מרכז צריך שיהיו קצוות, אז אם כולם במרכז, מי נשאר לאייש את הקצוות? ואפילו אם כולם במרכז יש קצוות, אלא אם כן מדובר במרכז של מעגל, אז מי מאייש את הקצוות? מה שמכונה בתקשורת 'השוליים הסהרוריים'? גם צריכים לזכור ש
התנועה בין המרכז והקצוות יכולה אומנם להיות דו-סטרית אבל צירוף המלים המכפיש מיוחד לאלה המכונים ימין קיצוני, ואף אחד מהמרכזניקים החדשים או הוותיקים אינו רוצה להיות מזוהה עם אותם שוליים, כך שההתרחקות משם מובטחת. מה שנשאר זה תנועה בכיוון הקיצוני שמאלי.
סידור עבודה דומני, שהמשפט האחרון אינו דורש הוכחה; הרי די לעקוב אחרי הדרך שעשתה הגברת ראשת התנועה מאז שנכנסה לכנסת ברשימת הליכוד ועד שסיכמה על רוטציה עם ראש מפלגת העבודה. והיא כמובן אינה היחידה שצעדה בנתיב הזה; יש עוד רבים שנחשבו ימניים ומצויים היום במרכז לכיוון השמאל. הסחף הזה מעניין כשלעצמו, אבל העניין שלנו הוא להצביע על הכשלים שהובילו לעיוות הזה. והכשל המרכזי הוא מה שכבר הצבענו עליו בעבר לא אחת, העדר זהות ברורה ומוגדרת למדינה. בעצם, בתנועה התזזיתית של הפוליטיקאים לקראת הבחירות נחשפת העובדה שלרובם חסרה הגדרת הזהות האישית. שעל כן כבר לא מתביישים להציע עצמם לכמה מפלגות במקביל. אז לנו הם מספרים סיפורים על ערכים ועקרונות ומקווים שנאמין להם, אבל דומה כי האמת הפשוטה כבר גלויה, והיא שהם עמלים למצוא לעצמם סידור עבודה נוח.
זיהוי עצמי ואם כבר מדברים על הגדרת זהות אישית, בפרשת השבוע יש לנו הגדרה כזאת מפי האיש עצמו: ...אֶת-הָאֱלֹקִים, אֲנִי יָרֵא. את המשפט הזה אומר יוסף לאחיו שלא זיהו אותו והתייחסו אליו כאל השליט המצרי, בעת שהוא משחרר אותם להביא הביתה מזון שרכשו במצרים והשאיר אצלו את שמעון כבן ערובה לכך שישובו עם בנימין. יוסף הכיר את אחיו [בראשית מב]: [ח] וַיַּכֵּר יוֹסֵף, אֶת-אֶחָיו; וְהֵם, לֹא הִכִּרֻהוּ. הוא גם זכר את יחסם אליו [ט] וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף-אֵת הַחֲלֹמוֹת, אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם... כעת לכאורה יש לו הזדמנות לקחת נקם: ...וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם... והוא מציע להם דרך להוכיח את חפותם: [טז] שִׁלְחוּ מִכֶּם אֶחָד, וְיִקַּח אֶת-אֲחִיכֶם, וְאַתֶּם הֵאָסְרוּ, וְיִבָּחֲנוּ דִּבְרֵיכֶם הַאֱמֶת אִתְּכֶם; וְאִם-לֹא--חֵי פַרְעֹה, כִּי מְרַגְּלִים אַתֶּם. עבורם זו הצעה בלתי אפשרית; כי איך תשפיע על אביהם העובדה שרק אחד מהם יגיע חזרה עם הבשורה הקשה שהוא חייב לשוב מיד, עם בנימין, כדי לשחרר את האחים ממאסר?
התרככות יוסף יודע שההצעה שלו בלתי אפשרית מבחינתם ושלכן אינם מגיבים להצעתו, אבל בינתיים הוא יוצר עבורם תנאים שיאלצו אותם להרהר בה: [יז] וַיֶּאֱסֹף אֹתָם אֶל-מִשְׁמָר, שְׁלֹשֶׁת יָמִים. אחרי שלושת ימי המעצר הוא מפגין כלפיהם התחשבות מרשימה ומודיע שזה מכיוון שאֶת-הָאֱלֹקִים אֲנִי יָרֵא. והנה ההצעה החדשה שלו: [יט] אִם-כֵּנִים אַתֶּם--אֲחִיכֶם אֶחָד, יֵאָסֵר בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם; וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ, שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם. [כ] וְאֶת-אֲחִיכֶם הַקָּטֹן תָּבִיאוּ אֵלַי, וְיֵאָמְנוּ דִבְרֵיכֶם וְלֹא תָמוּתוּ... עם ההצעה הזאת הם יכולים להסתדר איכשהו ומקבלים אותה: ...וַיַּעֲשׂוּ-כֵן. בין כה וכה אין להם ברירה והם יודעים זאת. כעת לכאורה הם צריכים להחליט מי מביניהם יישאר כבן ערובה אצל יוסף. אבל יוסף חוסך מהם את ההתלבטות הבלתי אפשרית: ...וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם, וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם, וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת-שִׁמְעוֹן, וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.
אדם מתכנן והקב"ה מחליט לפני שיוסף מחליט עבור האחים מי יישאר כבן ערובה, הם מדברים ביניהם בשפה שהוא לא אמור להבין: [כא] וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל-אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ, וְלֹא שָׁמָעְנוּ; עַל-כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ, הַצָּרָה הַזֹּאת. הם מדברים בגלוי ובקול רם, בלשון הקודש, מביעים חרטה על מכירת יוסף אחיהם ומשערים כי המצוקה שאליה נקלעו היא תוצאה או עונש על אותו מעשה. ויש להם סיבה טובה לקשר בין שני האירועים, שכן כעת הם נדרשים, הפעם בעל כורחם, להיפרד מאחד האחים, להשאירו במצרים כבן ערובה. ומה נועדה להבטיח הערובה שישאירו במצרים - את הבאת בנימין, אחיו מאמו של אותו אח שנמכר. הם היו מספיק חכמים כדי לזהות במהלך הדברים את יד ההשגחה העליונה. אבל [כג] וְהֵם לֹא יָדְעוּ, כִּי שֹׁמֵעַ יוֹסֵף: כִּי הַמֵּלִיץ, בֵּינֹתָם.
מבחן האחווה בפרשה הקודמת מסופר על קנאת האחים ביוסף עד שניצלו את ההזדמנות שנקרתה להם ונפטרו ממנו. אלא שמעבר לקנאה הטבעית בין אחים, הם גם חששו מרעיונותיו המוזרים של יוסף, היו בטוחים שהוא מסכן את בית יעקב כולו. וזה היה המניע הפנימי למכירתו, הוא פשוט לא השתלב במסגרת ההתנהגות שנראתה להם נכונה. חשבו שהוא נגוע בשיגעון גדלות והחליטו להרחיק אותו. לא חשבו להשאיר את ההחלטה בידי אביהם או לסמוך על הקב"ה שינתב את העניינים כרצונו. בדיעבד הם ידעו שטעו. תגובתו הקשה של אביהם, אבלו הבלתי נפסק על יוסף הבהיר להם זאת. אלא שזה היה מאוחר מדי, כבר לא יכלו להחזיר את הגלגל לאחור. מצד שני, יוסף ידע שהכל הוא בהשגחה פרטית ולרגע לא איבד את בטחונו בהשם. גם כעת, כאשר האחים שפגעו בו כל כך נתונים לחסדיו כביכול, הוא מזדהה כירא אלוקים.
זיהוי ההשגחה הפרטית כעת גם האחים חווים את התערבות ההשגחה הפרטית; אחרי שלא עמדו במבחן האחווה עם יוסף, הזדמן להם מבחן חוזר לעומק האחווה שביניהם. יוסף מתרגש מאוד מהדברים שהוא שומע מהם: [כד] וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם, וַיֵּבְךְּ... אבל הוא ממשיך בשלו ואוסר את שמעון. לעיניהם בלבד. כי מיד אחרי שהם יוצאים לדרכם הוא משחרר אותו מהמאסר ומטיל עליו הגבלות תנועה בלבד. כאמור ברשימה הקודמת, יוסף הגיע למעמדו הבכיר בהפתעה גמורה מבחינתו. מבית הכלא, ממעמד של אסיר נטול זכויות, הוא נקרא לפתור את החלומות של פרעה מלך מצרים. הפתרון, ועוד יותר הייעוץ שבא בעקבותיו, מצא חן בעיני פרעה ובו במקום הוא העניק ליוסף את תפקיד המשנה למלך מצרים. התפתחות כזאת ברצף אירועים כל כך מהיר, עלולה לסחרר את ראשו של כל אדם. אבל לא את זה של יוסף.
מהפכה האחים לא ידעו שתיתכן מציאות כזאת. הכירו תהליכים כאלה ואחרים, תהליכים שבהם לאדם פרטי יכול להיות תפקיד, אבל בתוך המסגרת. הם לא העלו בדעתם שהמציאות עשויה להתהפך מן הקצה אל הקצה בזמן קצר כל כך. גם לא חשבו שיכול אדם לשמר את זהותו במלואה תוך כדי מעברים, ולפעמים לחצים, כאלה קיצוניים. הם עוד עתידים ללמוד זאת, אבל יוסף ידע את זה מראש והתנהג בהתאם לידיעה הזאת, וזה היה שורש אי-ההבנות ביניהם. אלא שדמויות מופת כמו יוסף הן נדירות מאוד. רוב ככל עם ישראל לאורך הדורות כולם, התייחס אל המציאות באופן די דומה להתייחסותם של אחי יוסף. בלשון ימינו, היו מוכנים לקבל שייתכן מהפך, אבל לא מהפכה. למעשה ההתנהלות והדעות הנשמעות לקראת מערכת הבחירות מבוססות על אותה הנחת יסוד שלא צפויה שום מהפכה. לכל היותר מהפך.
לחתור לשינוי אמיתי אלא שמלבד המסר החד של פרשת השבוע, שיכול להיות מצב שבו אדם יצא מבית הסוהר וכבר באותו יום יתיישב על כסא המשנה למלך עם סמכויות בלתי מוגבלות, מלבד זה ישנו גם המסר של חג החנוכה. דומני שתמיד קוראים את פרשת מִקֵּץ בימי החנוכה כי המסר שלה הוא אותו מסר של מהפכה. אומנם בחנוכה התהליך לכאורה היה ארוך וגם קשה יותר, מלחמה של מעטים וחלשים נגד רבים וחזקים, אבל הרעיון הוא אותו רעיון. מה גם שהסיפור של פרשת השבוע מסיים שתים עשרה שנות מאסר של יוסף, שגם זו תקופה די ממושכת. השינוי מתחולל כתוצאה מנס, כלומר התגלות של ההשגחה הפרטית, אבל בכל מקרה התגלות כזאת מותנית בכך שאמנם חיים ומתפקדים במציאות הנתונה, אבל לא משלימים איתה אלא פועלים לשנות אותה. כלומר מייחלים וחותרים למהפכה, לא מסתפקים במהפך. וכך בעזרת השם נזכה עוד השנה למהפכה הגדולה מכולן.
במקרים אחרים מדובר בתופעות הרבה יותר נרחבות, כמו שמתרחש בבחירות לכנסת וכמו מה שמתחולל ברוסיה
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
