הכל יודעים, שמן ה"תיאום הביטחוני" אנחנו אומנם מפיקים תועלת, אך לממסד רמאללה הוא מבטח את החיים. ולמרות זאת, הפסקתו מתוארת כאיום עלינו, לא עליהם. למה?
נקיטת הליכים פליליים נגדנו בביה"ד הבינלאומי בהאג על "
פשעי מלחמה", גם היא איום פלשתיני ריק, כי מי המאיים? ארגון טרור! אמנם, באוסלו הלבשנו את הפתח חליפה אזרחית, אך הוא עדיין רשום אצלנו כארגון טרור ותחת המותג "גדודי חללי אל-אקצה" ממשיך בטרור רצחני. ראש אחד לו, מחמוד עבאס המכונה "אבו-מאזן", שממשלו מסית לטרור, משלם משכורות ומחלק פרסים לטרוריסטים חיים, מנציח טרוריסטים מתים ומחנך את הנוער בדרכם. אז מי כאן פושע המלחמה - ישראל, שכל ציוץ שלה טעון ייעוץ משפטי, החוקרת ושופטת את עצמה עד כלות, או הטרוריסטים -ברישיון? ובכלל, היעלה על הדעת לסחוט מאמריקה, למשל, וויתורים מדיניים "תמורת" מעשים שערורייתיים של ה-סי.אי.איי - על משקל האיום הילדותי והנלעג של רמאללה: 'מדינה פלשתינית או האג!? הם יכלו להגיע לרעיון עקום כזה רק על-רקע הפרנויה שלנו!
ובעיקר מהלך עלינו אימים האיום הפלשתיני לפנות למועצת הביטחון. קצת היסטוריה: מועצת הביטחון גינתה את ישראל ב-1955 על פלישה לעזה, אח"כ על פעולות סמוע וכראמה, קראה שלא לקיים מצעד בירושלים ואח"כ הביעה "צער עמוק" על קיומו, גינתה את איחוד ירושלים ודרשה להפסיק את ההתנחלויות, נזפה על תקיפת הכור בעירק, הכריזה שסיפוח הגולן בטל, תקפה את הריגת רב-המחבלים אבו-ג'האד כ-"הפרה בוטה של מגילת האו"ם", ומשנת 2002 קוראת ל"פתרון שתי המדינות". אנחנו המשכנו בשלנו, ולמרבה הפלא נשארנו בחיים. וכך, כשמסביבנו הכל מתמוטט, אנחנו עדיין מגינים על עצמנו מתוך הגולן ומתוך יהודה ושומרון וירושלים המאוחדת, שהצלחנו לאכלס במאות אלפי יהודים.
131 החלטות אנטי-ישראליות קיבלה המועצה בין 1967 ל-1998 - ומה בדבר הטורקים בקפריסין, ההודים בקשמיר המוסלמית, האיטלקים בדרום טירול? למה בכל מקום הסטאטוס קוו מוקפא זה עשרות שנים, ורק הסטאטוס קוו של היהודי בארצו טורד את מנוחת העולם?
דוגמה מאלפת מצאנו בסהרה המערבית. שטחה בערך פי 10 מישראל ומספר תושביה רק 513.000. עד 1975 הייתה מושבה ספרדית ולאחר מכן חולקה בין מרוקו למאורטניה. "הסהראווים" המקומיים הקימו מחתרת ("חזית פוליסריו") ופתחו במלחמה. מאורטניה נסוגה ופוליסריו הכריזה על עצמאות "רפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית", השלטת היום על כ-20% מן השטח וזכתה להכרתן של כמה מדינות. את כל היתר סיפחה מרוקו. בית הדין הבינלאומי בהאג דחה את התביעה הטריטוריאלית של מרוקו והכיר בזכות הסהראווים לעצמאות. בתגובה הצעיד המלך חסן השני מאות אלפים אל תוך השטח (" המצעד הירוק"), גרש 200.000 מן התושבים המקוריים - הם יושבים עד היום במחנות פליטים - והושיב תחתם 100,000
מתנחלים. הלוחמה הופסקה ב-1991 בהפסקת אש הנמשכת עד היום. מרוקו בנתה חומת-מגן לאורך 2700 ק"מ ("חומת החרפה", בפי פוליסריו), מחזיקה שם צבא של 120,000.
מה עוד? האו"ם אישר את זכות ההגדרה העצמית של העם הסהראווי. היה "תהליך שלום", שלא הוביל לשום מקום. הציעו אוטונומיה, משאל עם. מיודעינו ג'יימס בייקר, קונדוליזה רייס ומזכיר האו"ם בחשו בקדרה - ונכשלו. מהחלטות מועצת הביטחון לא יצא דבר. מדי פעם פורצות מהומות ("אינתיפאדת העצמאות"), ובכל זאת כבר עשרות שנים הסטטוס-קוו נשמר, מועצת הביטחון נרגעה והעולם אדיש.
אחרי הכל יש לו דברים הרבה יותר דחופים להתעסק בהם. ישראל למשל.
