מפעם לפעם אני נתקל במאמרי-דעה בעיתונות היומית שמקוממים אותי. פעמים נובע הדבר מתחושה שהכותבים סבורים שקוראיהם שוטים ואינם יורדים לסוף דעתם. פעמים נובע הדבר משטחיות הדיון וצביעות העמדות, ופעמים מסתם הפגנת מצח-נחושה סתם, כמעט שחצנות ורהב לשמם. מאמר כזה מצאתי היום ב
ידיעות אחרונות, מפרי עטו של קובי ריכטר
1. המאמר מטיף מוסר לבנט על העמדות שנקט בהם לאחרונה בהסברת גישתו בעולם בשאלות הסכסוך הישראלי-ערבי.
אין זו פעם ראשונה שאני קורא דברים ברוח זו מפי ריכטר, אבל עד היום לא נדף מהם ריח כל כך חזק של "אני אומר לכם שהוא לא מבין שום דבר...". לטעמי ריכטר הוא מהזיקיות הטיפוסיות שגידלה מפלגת העבודה בישראל מאז ימי קו בר-לב העליזים - מקורבים מסוגים שונים, שבזכות מעט כישורים והרבה קשרים קודמו בסולם החברתי והצליחו להתבסס כלכלית. השתייכותם קובעת מאז את שיוכם האידיאולוגי ואת עמדותיהם הפוליטיות. אין זה מקרה שהוא מכנה את בנט שר-הקלקלה, וגם לא במקרה שכח לכנות עצמו שר-הטעיה. אם יותר לי להזכיר לריכטר, בנט הוא גם חבר הממשלה במשרה מלאה, חבר קבינט, ומנהיג מפלגה פוליטית; הוא אינו אמון רק על נכסיו של ריכטר.
קצפו של ריכטר יצא על שבנט השתמש בטיעון שטכנולוגיות מתקדמות ישראליות מוצאות כיום מקומן במגוון רחב מאוד של מוצרים בעולם, וכי יש בכך כדי למתן במידה רבה את רצונם של יריבים וידידים לכאורה, להפעיל סנקציות כלכליות ממשיות כלפי ישראל. לדעתו של ריכטר, ניתן להחליף את הרכיבים הישראלים ברכיבים ממקורות אחרים וכך להקטין את התלות בהם. באופן זה ישוחררו המאיימים לפעול נגד ישראל באופן חריף. תאורטית הוא צודק אבל פרקטית הוא טועה, משום שלשום מדינה לא יהיה כדאי להשקיע בתהליכים מסוג זה את המשאבים הדרושים לפיתוח החלופות ולהשתלתן במוצרים שבהם פועל כיום הציוד הישראלי.
דרושה מידה גדושה של שנאה ומוטיבציה לאומית וכלכלית-ביטחונית בכדי להכין ולבצע תוכניות מסוג זה, ולא הפלשתינים הם שייצרו מוטיבציה כזו במדינות המפותחות. מה שמוכיחות המדינות המפותחות עד כה, הוא מוכנות לפעול כשהדבר אינו עולה להן במחירים כבדים, והוא נוח לביצוע כגון בחרם הכלכלי על אירן ורוסיה. ומאידך-גיסא, יש לא מעט הוכחות שחרמות למטרות "נוחיות", כגון: באירן, בקוריאה הצפונית, בסין וכד', אם הם מופנים כלפי מי שנחרץ בדעתו ובמוכנותו להתמודד, הן בעלות יכולת השפעה מוגבלת. לעיתים, כפי שראינו באמברגו הצרפתי על ישראל, הן אפילו גורם מדרבן ומפתח, שהופך ברבות הזמן לחרב פיפיות מול מפעיליו.
היכן אפוא הבעיה? מקומה בעובדה שלא החרם על ישראל מטריד את ריכטר אלא העובדה שגם עסקיו שלו סובלים - בינתיים במידה מוגבלת, כעדותו - מהחרמות החלקיים או מהקושי המסחרי שיוצרת הביקורת הפוליטית. וכאן זה כבר
נוגע בבשרו. ריכטר צודק שרכיבים ניתן להחליף, אבל שוכח שלטריטוריה יש ערך שונה, ומהות ייחודית. אותה לא ניתן להחליף ולהמיר לכל עת מצוא כאשר מוותרים עליה מטעמי נוחיות כאלה ואחרים, גם במאמצים רבים. בשם השלום המדומיין והזמני (כמעט תמיד) ישראל צריכה לדעתו לוותר על שיקולי ביטחון (בכפוף לקריטריונים שלו), על היסטוריה לאומית (שכנראה אינה חשובה לו), על נכסי תרבות מרכזיים (שכנראה אינם מדברים אליו), והכל בכדי לרצות את הפריץ התורן, שהיועץ התורן שכנע אותו, שרפי השכל וקלי הדעת בישראל ישמחו לשרתו בכל ובכל עת. וכשאתה מקלף את הדברים ממרבית הממל, אתה מגיע לשורש העניין. ריכטר שייך, ובדבריו גם מייצג, את אותה קבוצה בישראל שמטעמים של אגואיזם אישי או כלכלי אינה רואה עוד את האינטרס הלאומי כאינטרס העליון, אלא מתנה את צדקת עמדותיה של הנהגת המדינה בכך שתשרת את האינטרס האישי שלהם.
זאת אינני מוכן לקבל.
לדעת אותה קבוצה שעליה נמנה גם ריכטר, מדינת-ישראל יכולה וצריכה לוותר למען שלום מדומיין וזמני על הכל: על ירושלים, על יהודה והשומרון, על הגולן (כשאסד יתפנה לדרוש), על חלקים מהגליל ועוד, ועוד. ואולי אפילו להחזיר גם "קצת" פליטים ולישב אותם במקומות מהם ברחו, ובלבד שנכסיהם של מליצי היושר מבית ישמרו, והביזנס שלהם ימשיך ללא הפרעות או קשיים. מה שלא מעניין אותם כנראה, הוא מה ישאר במצב כזה מהרעיון הציוני, מארץ-ישראל כמולדת העם היהודי, ומהעם היהודי עצמו. האם מדינת ישראל קמה בכדי להקים ולטפח את ת"א-רבתי ועוד כמה "שמורות-טבע" כמותה בישראל?! מה יש בת"א שעושה אותה מקום מיוחד ליהודים יותר מניו-יורק, לוס-אנג'לס, ברלין, לונדון, מלבורן ועוד ערים רבות אחרות בעולם? לדעתי - מאומה!
אלה שאינם מבחינים בכך או בוחרים להתעלם מכך, הם הסכנה האמיתית ולהם אסור להקשיב.
ישראל מעודה לא קבלה דבר על מגש של כסף. ונראה שלפחות גם בעתיד הקרוב תאלץ לעבוד קשה בכדי להמשיך לשרוד ולהתפתח. אין בכך שום רע. לעיתים יש בכל אפילו לא מעט טוב - אתגרים שמניעים שינויים והישגים, שמעצבים יחידים ואומות לכדי איכות אנושית גבוהה יותר. וגם כאשר יש מי שמשלמים על כך מחיר גבוה, זו אינה סיבה להתקפל לוותר ולזחול, בכדי לרצות אויבים או אינטרסים זרים של "ידידים". גם אינטרסים מקומיים פרטניים אינם תכלית קיומנו במקום הזה, וגם הם לא סיבה לקבל החלטות לאומיות בלתי-הפיכות או מסוכנות.
מדור ה"דעות" בידיעות אחרונות, הוא במה קבועה לתבוסתנות ולמי שמבקשים להלך עלינו אימים בשם העולם הנאור או בשם אידאלים זרים. בירדן למשל יש מאות אלפי פלשתינים (לפי הערכות שונות בין חצי מיליון למיליון) יותר מאשר ביהודה ושומרון. וראו זה פלא, איש אינו מציע לישב בירדן את הפליטים המסכנים ממלחמת 1948, ולהקים בה את המדינה הפלשתינית. מבחינה לוגית, אין נכון מזה ואין צודק מזה. מבחינה מעשית יש בכך תיקון עיוותי הקולוניאליזם באזור ופוטנציאל אמיתי ליישוב הסכסוך לאורך זמן. ובכל זאת חותרים גם הערבים, גם ידידנו מעבר לים וגם ישראלים שעליהם נמנה ריכטר, להקמת מדינת ננס ערבית נוספת ביהודה ושומרון, ולהפיכתה לצרה צרורה לישראל שלעולם לא תפטר ממנה וליסוד מוסד להמשך החיכוכים והסכסוך. שהרי הערבים עצמם מדברים על הודנה ולא על שלום והשלמה. אם עוד יגיעו לאיו"ש מיליון או שני מיליון פליטים, כהצעתה של לבני, זה יהיה אסון שלהם ושלנו גם יחד, ואם לא יגיעו - אין לפתרון זה זכות קיום. וכיצד תמנע ישראל את הגעתם, אם באיו"ש תשלוט מדינה ריבונית ערבית-פלשתינית?! כל מליצי היושר נוסח ריכטר מעולם לא הסבירו באמת מדוע עלינו לתמוך בפרוורסיה לוגית-מדינית זו.
דומני שרוב המתדיינים בסוגיית המדינה הפלשתינית ותומכים במה שמכונה "פתרון שתי המדינות", הפסיקו כבר לפני זמן רב להטריד את עצמם בשאלה מהו הרציונל האוביקטיבי לדרישה הבלתי-סבירה המופנית בעניין זה לישראל. להם די בכך שהם שבויים בקונספציה וכי כך כנראה הם שומרים על האינטרסים המעמדיים והכלכליים הסקטוריאליים שלהם במחיר מינימלי. אין שחיתות מוסרית גדולה מכך, אין צביעות חמורה מכך ולכן גם אין סיבה טובה וצודקת יותר לדחות אותם על הסף.
צודק ריכטר שמערכות נשק מודרניות נעשות יותר ויותר יקרות ומגמה זו תלך ותתפתח. עובדה זו נכונה כיום ותהיה נכונה גם אם תקום מדינה פלשתינית על גבולה המזרחי של ישראל, שתאיים עלינו "מתוך הבית". אלא שבמלחמות א-סימטריות מערכות הנשק אינן עיקר במובהק יותר מאשר במלחמות קונבנציונליות.
עיקר הוא רוח הלחימה, אמונה בצידקת הדרך, קרבת האויב למוקדי הכוח הלאומיים ויכולתו לנהל מלחמה מבוזרת אפקטיבית. רוב מערכות הנשק שמזכיר ריכטר אינן רלוונטיות לסוג זה של מלחמה, כפי שראינו גם באינתיפאדה השנייה וגם במלחמת לבנון השנייה ובמבצעים בעזה שלאחריה. המלכודת בסוג כזה של לחימה היא שרוב המערכות שרלוונטיות, אינן ברות שימוש, משום שמי שמטיף לישראל לוותר גם מטיף לה באותה נשימה כמעט להתנזר מזכות ההגנה העצמית שלה, תחת ההגדרות המשפטיות של מידתיות ו"חסינות" מפני המשפט הבינלאומי. אם תדחק ישראל עצמה למציאות שלה מטיף ריכטר, יחזור ויפעל נגדה איום קיומי של התמוטטות מבפנים, שממנו מתעלם ריכטר, כנראה במודע. אצל רבים מלחמת טרור אינה נתפסת כאיום קיומי. זו שגיאה גסה.
המדד לקביעה אם היא איום קיומי או לאו הוא הגיוון והעוצמה בהם נחשף לה העורף האזרחי. אין זה מקרה ששרון הגדיר את השלבים הראשונים של מבצע "חומת מגן" כמלחמה על הבית. התסריט אליו מובילות העמדות שמציג ריכטר, חמור הרבה יותר מהאינתיפאדה השנייה. לסיכום: שום טובות הנאה כלכליות של "נכבדים" כאלה ואחרים, אינם סיבה לכך שעם ישראל יוותר על ארץ-ישראל מרצונו. אם יאבק, סביר מאוד שלא ייאלץ לוותר על שום אחד מהעקרים והיקרים לו. מי שלא טוב לו בכך, מוזמן למצוא מסתור טוב יותר במקום אחר; ואנא, לא על חשבוננו.
