פיצוח קוד התרבות

הסכסוך הערבי-ישראלי, ובכלל זה המלחמה הפלשתינית-ישראלית, הוא רב ממדי - טריטוריאלי, פוליטי, ואידיאולוגי. הוא גם דתי, ויוצר עימות סבוך של תביעות מצד היהדות והאיסלאם שלא ניתן ליישב ביניהן. אלא שקיים ממד חמישי לסכסוך והוא תרבות, תרבות עממית, בעלת זהות המבדילה בין קהילה אחת לאחרת.

תרבות אינה מושא למשא-ומתן ואינה משתנה. היא מארג החיים של בני האדם וקצב התנהלותם, על-פי הדברים המוכרים להם מזכרונותיהם המוקדמים ביותר. מדובר בקוד התנהגות מוטבע, שכמו לגבי כל העמים הוא קודם למוסר, למחשבה או לשיפוט ערכי ואינו מתחשב בהם.

הסיבה העיקרית להתעלמות ממרכיב התרבות של הסכסוך היא שאי-אפשר להכירה אלא מבפנים, ומי שאינו ערבי ולא התעמק בתרבות הערבית, מניח מתוך יהירות כי אין לייחס לה חשיבות.

סיבה נוספת היא שבני אדם תמיד מתנהגים אחרת בחברת זרים מאשר בחברת בני מינם. וכך, שיחות על פני השטח בין אנשים מתרבויות שונות מגלים מעט מאוד. לכנות את הרטוריקה הערבית "גמישה" זוהי דרך עדינה לומר כי הם אלופים באחיזת עיניים.

באופן מיוחד יש לחקור את התרבות הערבית תוך התייחסות למקורותיה ההיסטוריים, על-מנת לעמוד על טיבה הבלתי מתפשר של היריבות הערבית-ישראלית.

• התרבות הערבית מבוססת על מציאות חברתית משפחתית-שבטית-לאומית. הערבי נאמן באופן מוחלט ועיוור לקבוצה שלתוכה נולד. הוא שייך למשפחה ולכפר, כמו שהבדואי שייך לשבט שלו. לא ניתן לשנות את השבט, כמו שלא ניתן לשנות את המשפחה. בתרבותם, שום מסגרת חברתית אינה תובעת יותר מחויבות ודבקות מקשר דם. הפועל היוצא מכך הוא חוסר אמון בזרים. מבחינתם של הערבים, הישראלי הוא ה"אחר", החשוד במניפולציה ובבוגדנות, יריב תמידי ואויב, כמו שמתואר בקוראן.

• תרבותם של הערבים מונעת מן השפה להיות כלי לתקשורת ישירה ובהירה. השימוש במילים נועד להרשים, להזים כוונות, לנטרל בני שיח, לבלבל מאזינים, להציע הבטחות שאין שום כוונה לקיימן. הטקסט התרבותי הסמוי של דיונים ומו"מ עם ערבים מתובל לעתים קרובות בהתחייבויות מנומסות ואפילו בהסכמים כתובים, אך יש מחויבות מעטה להיצמד לאותן הסכמות. זאת, היות שהקוד התרבותי קורא לומר בזהירות את מה שהאחר מעוניין לשמוע, לקבוע פגישה שאין שום כוונה לערוך, או להבטיח לערוך שיחה טלפונית - שאף פעם אינה מגיעה. הישראלים התלהבו מכך שפני הפלשתינים היו לשלום בהסכמי אוסלו, אלא שאלה הביאו עמם דם ורצח במקום פיוס ואחווה.

• על-פי תפיסתם של הערבים, העבר מגדיר את ההווה, היות שההיסטוריה היא העוגן לכל ההיבטים של הזהות והשאיפות. יש אצלם משיכה מיתולוגית לאבות האומה - כמו בתנועה הסלפית - בצירוף האמונה האקסיומטית הרואה את העתיד כנובע בהכרח מהעבר הערבי המפואר ואפילו חזרה שלו. תפיסה זו תורמת לרצון הברזל ולסבלנות אין קץ עד להשגת הניצחון. על ישראל לשים לב שהערבים אף פעם אינם שוכחים מה שנתפס בעיניהם כעוול שבוצע נגדם. מבחינתם, הימים המוקדמים של הכיבוש המוסלמי ושל הח'ליפות יחודשו, והם לא יוותרו על שאיפה זו גם אם הגשמתה תיארך נצח.

• המודעות העצמית הערבית, המשוללת כל משבר זהות, מספקת בסיס פסיכולוגי להטלת הרצון הקולקטיבי על אחרים. להיות מוסלמי וערבי - דהיינו העם הנבחר של אללה - מביאים את הערבים אל דרך של הצדקה עצמית בכל; צידה השני של הצדקה זו הוא להאשים את מי שאינו ערבי בכל צרותיהם וכשלונותיהם. את ישראל תמיד מוקיעים על פשעים של תוקפנות ואלימות. הערבי אף פעם אינו מטיל ספק בכך שהצדק תמיד לצידו, ושלא ייתכן שיש פגם במעשיו. לכן, בכל המלחמות הערביות-ישראליות מאז 1948 מאשימים הערבים את ישראל. נוכח העובדה שביקורת עצמית היא נוהג יהודי מושרש, הצידוק העצמי הערבי יוצר משוואה מוסרית בלתי מאוזנת המערערת את הביטחון העצמי של היהודים ומקצינה את עמדות הערבים. ובמילים אחרות, הערבים שואפים לניצחון, לא לשלום.

• טענות בדבר האמת האיסלאמית, כמו גם הסטיות מסיפורי המקרא בקוראן, אינן דורשות הוכחה או אפילו להתיישב עם השכל הישר. הערבים אינם מוטרדים מהעדר עובדות המבססות את דבריהם; השיח שלהם הוא פנימי וסגור, ומבחינתם המציאות היא מה שמתרחש במוחותיהם ולא בעולם האוביקטיבי החיצוני. בדפוס החשיבה הערבי מוטמע עולם של פנטזיות ותיאוריות קונספירציה שטניות. תעיד על כך אמירתו החושפת של אנוור סאדאת ש"כל העולם במה". והוא ידע.

פיצוח הקוד של התרבות הערבית הוא אפוא חיוני. יש לחדול להביט אל המזרח התיכון דרך הפריזמה המערבית, שכן זו מביאה עמה רק אשליות, זלזול, תוצאות מזיקות ותקוות מנופצות.