"מנהגה של מדינה זו, אין עושים דבר אלא אם דנים עליו תחילה. ואין דנים אלא נואמים ודורשים, נאמו נאומים ודרשו הדרשה, רואים בני המדינה את עצמם כאילו כבר עשו מעשה. אם הלכה אותה צרה? מוטב. ואם לאו? מוסיפים לה נאום, עד שבאה צרה קשה ממנה ומעמידים נואם אחר. אם בטלה הצרה? מוטב. ואם לאו ..." - (יוסף ש"י עגנון).
מדיניות הכלכלה הישראלית מבוססת כמו רוב הכלכלות המערביות על שיטה מוניטרית, כלומר שיטה כלכלית בה האחריות הפיננסית נתונה בידי הבנק המרכזי במדינה (במקרה שלנו, בנק ישראל) ובניגוד למדיניות פיסקלית, שנמצאת באחריות ה
ממשלה.
מצב זה אמור ליצור "דיכוטומיה קלאסית", כלומר "ניטרליות כספית" שבה בטווח הארוך, שינויים נומינליים אינם משפיעים על גורמים ריאליים במשק.
כך נוצר מצב לכאורה, שבו הממשלה כביכול שולטת בענייני הכלכלה עד למצב (הגרוע ביותר מבחינתה של המדינה) בו קיימת אינפלציה גוברת ובה אמורה לבוא לידי ביטוי מדיניות מוניטרית מצמצמת, אשר תפעל להעלאת ריבית (העלאת שווי הכסף).
מטרתה המרכזית של המדיניות הנ"ל, היא השגת יעדי ממשלה, כמו צמיחה כלכלית (בטווח הקצר ביותר), מניעת אבטלה, ריסון אינפלציה כמובן, יציבות המטבע והקטנת החוב הלאומי(גרעון).
לאחר המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, החלו מחירי הדיור בישראל לעלות בהדרגה. משנת 2009 (השנה בה הורכבה ממשלתו השנייה של נתניהו) עלו מחירי הדיור ביותר מ-80%.
כאשר בוחנים את מהות הבעיה, יוצאים מתוך נקודת הנחה בסיסית של היצע וביקוש. מבחינת ההיצע, המרכיב המשמעותי ביותר ביותר במחיר הדירה הוא עלויות הבנייה (35%). כאשר מחיר הקרקע מהווה 30% ועליו מתווספים מימון בנקאי ומסים. אך הבעיה לא נובעת בעיקרה מצד זה של המתרס כי אם מצד הביקוש.
הניתוק המוחלט שנוצר בהדרגה בין מס' המשכורות הדרושות לקניית דירה לבין המחיר שלה, הוא הזנחה גורפת וניתוק מוחלט מצד המדינה. אך לא רק המדינה אשמה בבעיה שנגרמה, גם רוכשי הדירות. הניתוק שנוצר בנוסף, הוא בכך שישנו ציבור שמוכן לשלם את מחירי הדיור הללו גם אם משכורתם והכנסתם אינם תואמים את המחיר.
במעבר מהיר ממחירי הדיור למחירי המזון, ניתן להבין לאחר בחינה מדוקדקת של הלך הדברים כי בשנת 2005, זינקו המחירים בשיעור מצטבר של יותר מ-30%. בשנת 2005, מחירי המזון בישראל היו נמוכים יחסית לממוצע המחירים במדינות ה-
OECD. בשנת 2007, חל זינוק חד במחירי הסחורות בעולם. עקב כך, זינקו מחירי המזון בישראל.
שנת המשבר הכלכלי העולמי ב-2008, כאשר החלה צניחת מחירים, הספקים (יצרנים ויבואנים) בחרו שלא לגלגל את ההוזלה לצרכן ובכך להגדיל את הרווח. מגמה שנמשכה באופן חד יותר משנת 2009 ואילך (ראו "מחאת הקוט'ג" ו"מחאת המילקי").
אותה מגמה, אותו סיפור, אותה הפקרות ואותה הזנחה ממשיכים בתאגידי המים,שכר מינימום שתקוע כבר בערך 10 שנים,מס' שיא של עובדי קבלן, עלייה של יותר מ-50% במחירי החשמל ועוד.
ההטבות החברתיות שכן נעשו כאן בשנים האחרונות כמו חוק חינוך חינם מגיל 3 וסבסוד טיפולי השיניים שבאו עקב המחאה החברתית וכמו שבאו,כך נמחקו עם עליות המיסים לאחר הבחירות של 2012 כמו-כן, רפורמות חברתיות שנתקעו, אי-ישום ולו אפילו חלקי של המלצות ועדות טרכטנברג ואלאלוף מראות על הרבה "עשייה". בעיקר "עשייה עם גוון ביטחוני", בעיקר עד יעבור זעם- עשייה של נאומים.
