תקשורת, פוליטיקה ומה שביניהן

עד לפני שבועיים היה ערוץ 10 בכותרות. מדוע? כי עם ישראל, קרי אתה ואני, נדרש לשלם, בזמן הקרוב, סכום עתק כדי להציל את הערוץ הזה מסגירה. הערוץ, שכשלו כל מאמציו, שנה אחרי שנה, להגיע לרווחיות. הולך להטיל את עצמו על הציבור, באמצעות לחצים על ראש הממשלה.

אחרי צפייה של מספר שבועות נדמה לי שלא בכדי מצוי הערוץ הזה במצבו הנוכחי. "האווירה השוררת בין כתליו, ובקרב המגישים והעורכים, היא בין היתר, בעוכריו" כך אמר לי אחד המפרסמים, "והיא כנראה גם אחראית לרייטינג הנמוך שלו".

לפני זמן קצר ערכה אחת המגישות הבכירות (אושרת קוטלר), השוואה בין חיילי צה"ל הרחומים, יש להדגיש, לחיילי הצבא השוויצי האטומים והמרושעים. אלה ב-1942, מנעו, בהשראת חיילים נאציים, פליטים יהודים מלעבור את הגבול לשוויץ ועל-ידי כך להציל את חייהם. ההשוואה הזו היא דמגוגית; היא מצביעה על ידיעה/הבנה שטחית לחלוטין, של האירועים הנ"ל, ופסולה גם מבחינה מוסרית. אין כל דמיון בנתונים ובעובדות לנעשה כאן בישראל. גורל היהודים הנתפסים שם לא דמה לגורל הסודנים והאריתראים כאן, שהם מהגרי עבודה הגורמים הרבה נזק למדינה, הרבה צער וחרדות גם לשכניהם מאונס, הנתונים במצור.

רק דמגוגיה רווית שנאה לישראל, לציונות, יכלה ליצור השוואה מנאצת כזו. כל הקטע היה משובץ במילים שגבלו בקללות: "הכנסת המכוערת" "החוק הבלתי חוקי" (כך במילים אלו ממש מתבטאת מגישה בכירה), ועוד פניני לשון המעלות את השאלה מדוע כופים על הצופים שוב ושוב חזיון מסוג זה וטקסטים כאלה, ומדוע אונסים אותנו גם לממן את דברי הבלע האלה?

כאשר אדם מן הישוב בוחל בעיתון יומי כלשהו, אין לו על מי להלין, אלא על עצמו. העיתון הוא גוף פרטי לחלוטין. לא מושקע בו כסף ציבורי, שלי או שלך. העורך, שהוא גם הבעלים, יכול להרשות שיכתבו בו מאמרים וכתבות ככל העולה על רוחם של כתביו. הברירה, אם להמשיך לקרוא את העיתון או לא, היא בידיי ובידיי בלבד.

לעומת זאת ערוץ טלוויזיה, אם הוא ממומן על-ידי הציבור, חופשי פחות. הוא אולי חפשי להביע את עמדות כתביו, אבל הוא מנוע, לפחות, מלהשתמש בלשון שוק, בקללות. בלשון גסה המבזה את מוסדות השלטון. התנהגות זו איננה התנהגות מקצועית האמורה להיות צמודה לעובדות ולאמת. היא נראית כהתנהגות פרחחית המזכירה יותר יריקה לתוך הבאר ממנה שותים עובדיו. ומעל לכל מרחפת השאלה: מדוע משיתים על עם ישראל בדרך זו או אחרת, 34 מיליון שקל כדי להציל ערוץ ה"מצטיין" בניבול פיו?? ובנוסף לכך יש כאן שדר לציבור: אין צורך לקיים חוזים, אין משמעות למכרזים ממשלתיים. תמיד אפשר להפר את כל הכללים האלה וגם לזעוק, בקול זעקה רמה: "מגיע לי", לקינוח.

ושאלת השאלות, האם באמת לא ניתן להבחין בין חופש הביטוי לחופש הביזוי? האם לא הגיע הזמן לעשות הבחנה זו? מדובר בביזוי לא רק של אותו ערוץ אלא גם של חברי כנסת הנזעקים להגן עליו. אותו חבר כנסת שטען בלהט למען חקיקת חוק לסגירת פיות, במקרה זה של ישראל היום, איתן כבל, יוצא בשצף קצף כדרכו וכסגנונו להגנת ערוץ 10... לבל ייסגר פיו חלילה. עוד הבלחה מוזרה של הסצנה הפוליטית הישראלית, שלעיתים הינה בלתי אפשרית.

איש מהנהלת הערוץ לא טרח להשמיע התנצלות על ההתבטאות האומללה וגסת הרוח ההיא. האם משמעות הדבר שאותה מגישה מחזיקה בעמדותיה (המבססות עלילת דם), גם עכשיו, והיא למעשה זוכה להסכמה שבשתיקה מצד חבריה לערוץ?

ומי מפציע לפתע במרכז הבמה? ומי נותן הכשר לערוץ 10? נכון. היועץ המשפטי לממשלה...

היועץ הוא אשר חרג כאן באופן ברור מתפקידו - המקרה האמור איננו נכלל בהגדרת תפקידיו. את סידור ענייניו הכספיים של הערוץ הנ"ל, עליו להשאיר לממשלה ולכנסת.

הקרב ברפיח. עכשיו החקירה

לפני שבוע נכתב כאן על פולחן המולך המשפטי לו מוקרבים חיילי צה"ל ומפקדיו מעת לעת. והנה עכשיו שוב אנו "מתבשרים" על כוונה לפתוח בחקירה כזו, הפעם על אירועי ה- 1.8, בעת מבצע צוק איתן. במועד הזה נחטף סגן הדר גולדין ז"ל. בעקבות האירוע התפתח קרב בו נהרגו למעלה ממאה פלשתינים. יש לציין כי הצבא פעל בתנאים קשים במיוחד, בצורה מקצועית וערכית, כאשר אנשי החמאס מסתתרים בקביעות ובשיטתיות מאחורי אזרחים, נשים וילדים. מידת האיפוק שאפיינה את צה"ל, הייתה שרירה וקיימת כמובן גם לגבי אותם קצינים וחיילים האמורים להיחקר על-ידי אנשי הפצ"ר, אלוף רמי עפרוני.

השבוע פנו יוצאי גדוד הסיור של חטיבת גבעתי לרמטכ"ל ולפצ"ר בדרישה להימנע ממצב משפיל שבו נקראים חיילי החטיבה ומפקדיה לחקירות פליליות, בגין פעילות קרבית שהתבצעה תוך כדי לחימה ותוך כדי סיכון חיים ממשי. הכותבים ציינו כי "חקירות מעין אלה יוצרות מצב חמור בשל המסר וההשלכות ארוכות הטווח של שבירת האמון העדין שבין חיילים סדירים, אנשי מילואים, וקצינים לבין צה"ל ומדינת ישראל".

האם יקשיבו הפעם לדברי תבונה אלה? האם סופסוף יגבר השכל הישר על פני הרדיפה אחר ה"פוליטיקלי קורקטנס"?