הבריות נוטות לרכון על ספרי דברי הימים הכותבים את סיפור עבר ארצם ומולדתם, תולדות אבותיהם הרחוקים, שושלות מלכיהם בחצרות תככיהם, מלחמות מצביאיהם ותבוסות כובשיהם ומדכאיהם,גדולי חכמי הדורות שהרחיבו את לשונם, שכבשו כיבושי מדע בשמם, שהפליאו ליצור באמנויות הבמה, והמוזיקה, והציור והפיסול שהעניקו לבני עמם ייחוד ועוצמת רוח המבקשת את הנצח. הן עושות את ההיסטוריה למדפי ספרים עמוסים אין מספר, שאינם חוברים יחדיו ל "זֶ֣ה סֵ֔פֶר תּוֹלְדֹ֖ת אָדָ֑ם" (בראשית ה',א'). ההכרח לא יגונה.
אלפי שנות שושלות סין צלחו את הזמן בשפה שאינה ידועה לאלפי שנות נדודי השבטים שחצו את ערבות אסיה ואירופה בלשונות שריסקו בשונותם את המרחב לממלכות ולנסיכויות ולדוכסויות, ואי-אפשר שצאצאי הקמרים בקמבודיה ולאוס יעמיקו להתוודע למה שמצית את דמיונם של צאצאי האצטקים ובני המאייה בדרום אמריקה, ועוד ועוד.
האומות והדתות, ומי ימנן, מחלקות ביניהן את הזיכרון ותולות על כתליהן תמונות דיוקן שונות ומשונות של העבר, ואין דיוקן אותו עבר דומה למשנהו, עד שעולה ספק שמא אין בעולם עבר כלל ומלכויות קטנות וגדולות השליטות בהווה שלהן רוקמות מתוכו מיני עבר משלהן וצוהלות על מה ששכנותיהן בוכות, ומתגאות במה שחברותיהן בושות, וזוכרות מה שהאחרות מבקשות לשכוח, וחולמות חלומות בשורה שהיו טורדות את שנת רעותיהן בבהלהות. כל הספרים המספרים לקוראיהם "מה היה לנו" נמצאים ספר ספר על מדף שלו. במעטים, בספורים בלבד, יכול הקורא לקרא "מה היה לאדם".
ספר "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה" (שמות א', א') הוא אחד מהם. שלושת אלפים שנה מספרים דרכו בני ישראל את סיפור "מה היה לנו" שלהם. אין כמוהו. "בְּשִׁבְעִ֣ים נֶ֔פֶשׁ יָרְד֥וּ אֲבֹתֶ֖יךָ מִצְרָ֑יְמָה וְעַתָּ֗ה שָֽׂמְךָ֙ ה' אֱלֹהֶ֔יךָ כְּכוֹכְבֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם לָרֹֽב" (דברים י',כ"ב). לשבעים הנפש יש שמות. שם היא הנטיעה של האדם לתוך קרקעית ההיסטוריה. שם הוא הגאולה מן האובדן בערפילי ההמון הנעלם. שם הוא אבן פינה שיורה ההווה כל שעה על עתיד המתחיל אי-שם, רחוק, בפינת הזמן האחת בה מוקם בנין של העתיד היחיד הראוי להיפקד מכל עתיד.
באלפי לילות "הגדה", ישבו בני ישראל לקרא בספר "מה היה לנו" את תולדותיהם למן היום בו אמר פרעה לנסיך חלומותיו יוסף "בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אַחֶ֑יךָ" (בראשית מ"ז,ו') ועד ליום בו "וַיָּ֥קָם מֶֽלֶךְ-חָדָ֖שׁ עַל-מִצְרָ֑יִם אֲשֶׁ֥ר לֹֽא-יָדַ֖ע אֶת-יוֹסֵֽף" (שמות א',ח') שלא היה "חדש ממש" בלבד, אלא גם אחד משושלות הפרעונים " שחידש גזירות ופורעניות עליהם" (שמות רבא,פרשה א') ושיעבד את בני יעקב לעבדות ושיסה בהם עינויים כשסות צמא דם להקות זאבים מורעבים בעדרי כבשים נדהמים. זה ספר "מה היה לנו" בו זועקים בני ישראל מן העבודה, "וַיִּשְׁמַ֥ע אֱלֹהִ֖ים .... וַיִּזְכֹּ֤ר אֱלֹהִים֙... וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים,,, וַיֵּ֖דַע אֱלֹהִֽים" (שם ב', ג"ג-כ"ה), אלוקים רק "שלנו", הזוכר רק "אותנו" הרואה רק את עוניינו, האחד בעולמו עליו אמר עמוס הנביא " רַ֚ק אֶתְכֶ֣ם יָדַ֔עְתִּי מִכֹּ֖ל מִשְׁפְּח֣וֹת הָאֲדָמָ֑ה" (עמוס ג',ב').
זה ספר בו שלח האלוקים שידע רק את ישראל, מושיע לעמו ישראל, שיצא מטרקליני המלכות אל אחיו וניצח על מלחמת חרות מיליוני המדוכאים מן הצבת הלופתת של הגדולה בממלכת אותה תבל, שהיה - כבד פה וכבד לשון - לדוברה הרהוט של ההתקוממות העממית שהכתה, מנוגבת מכל אלימות, את חיל פרעה ומרכבותיו ופרשיו ונשענה על האמונה באלוקים שנלחם לה במצרים.
זה ספר של לידת עם היוצא מארץ שביו ביד רמה וחוצה את הים המפריד בין חרפת העבדות לחדוות החרות כנחשון כל עמי החלכאים החוצים את הקצף אל פדיונם, והנע אל ההר שם ממתינה לו תורתו לאורה יהלך בנתיבה הגדורה עוינות המסרבת ליתום והזרועה ניסיונות שאינם לאים מלהיברא לבקרים, הנסללת והולכת מאז ועד הנה. אין עוד כספר "מה היה לנו" הזה. אבל הנה, הוא מונח גם על מדפי "מה היה לאדם" בארון ספריה של ההיסטוריה.
"מה היה לנו", לישראל, הפך סמל למה היה לכל גיבורי הרוח המסרבים לכרוע ברך לפני גיבורי החיצים והחרב. ישראל הכבול היה לאדם הכבול, ופרעה הכובל היה לכל הרודנים הכובלים, ומשה הגואל היה לנביא גאולי החרות האוניברסאלית באשר שם קמו המלים על הפלדה, ויציאת מצרים הייתה להינתקות מכל דיכוי, וההתנהלות במדבר אל ארץ כנען הייתה לחתירה אל החופש כזכות הנקנית מימי "כִּי בְּצֶ֣לֶם אֱלֹהִ֔ים עָשָׂ֖ה אֶת-הָאָדָֽם" (בראשית ט',ו') וכנען הייתה הארץ המובטחת לכל ברואי עולם.
LET MY PEOPLE GO הייתה לתפילה של כל המופלים הנרמסים כפרחי שדה ברגלי ראמים שכבר שבעו מללחוך עשב. אריסי מטעי הסוכר ושדות הכותנה מקובה עד מיסיסיפי שרו "When Israel was in Egypt Land/oppressed so hard they could not stand" כאילו הובלו כבולים למשוטי ספינות העץ שחצו את האטלנטי לארץ מצרים וכאילו החוואים הלבנים שראו בהם ספק אדם שחורים נחותים, היו אדוני נא אמון. "שלח את עמי" היה לפסוק במזמור תהלים החדש שכתבה האנושות צמאת החרות על מגילת הקלף של האדם . ספר "מה היה לנו" עבר את גבולות ישראל. "מה היה לנו" היה לנו, לבני האדם כולם.
אולם נראה כי לא בכך בלבד ייחודו של "וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙". ייחודו הוא בכך שהוא אינו מספר מה היה לישראל או מה היה לחלכאי ולנדכאי כל אומות העולם בלבד, אלא בכך שהוא מספר לא פחות מזאת "מה היה לו לאדם", עד לאן הוא מסוגל לגלוש לתהומות בהם לא שורד מצלם דמות תבניתו של האלוקים אפילו זיכרון. זה סיפורו של האדם שהפחד מפני השונה ממנו והאחר, הופך אותה למגונן תוקפני משולל רציונאליות.
זה ספר בו מאמין שליט כל יכול המושל בהמונים כי שבט של זרים עבריים מעטים ביחס שקנו לעצמם רווחה כלכלית "... רַ֥ב וְעָצ֖וּם מִמֶּֽנּוּ" ( שמות א',ט'). הוא לא מונה אותם. אחרותם היא לוח הכפל של מניינם. דביקותם בשונותם מוכיחה את הווייתם המאגית. עשרה מהם רבים ממאה, מאה מהם עצומים מאלף.
זה קורה במצרים. זה קורא לאורכה של ההיסטוריה האנושית כולה. זה פרק בספר תולדות אדם. "וְנוֹסַ֤ף גַּם-הוּא֙ עַל-שֹׂ֣נְאֵ֔ינוּ וְנִלְחַם-בָּ֖נוּ וְעָלָ֥ה מִן-הָאָֽרֶץ" (שם, י') אירע לא רק שם. בעולם רציונאלי משתוקק אדוני הארץ כי כל העלוללהיתוסף על שונאיו להילחם בו, יעזוב את הארץ. בעולם לא רציונאלי הוא גם מפחד פחד מוות מן הזר וגם מפחד פן יעזוב אותו, שמא ישאיר אחריו את הקללה, שמא תאבד עם עלותו מן הארץ העבודה המנצלת הזולה, שמא ייקח עימו גם את החוכמה בטרם יפענחו המושלים את סודותיה. האויב מבפנים, הזר המאייש את שורות הגיס החמישי, אסור לו לעזוב. עליו להישאר כדי להיעצר, עליו לחיות כדי שאפשר יהיה להוציאו להורג. זה כלל בספר תולדות האדם הרודן.
התפריט של הדיכוי מוצג לראווה במוזאונים של עמי העולם כולו. "... שָׂרֵ֣י מִסִּ֔ים לְמַ֥עַן עַנֹּת֖וֹ בְּסִבְלֹתָ֑ם" (שם,י"א), עינוי בתוך עינוי, עבודה בפרך, בכפיה ובשידול מזויף ב"פה רך" כדברי המדרש הנודע, הטלת מכסות ייצור בין יש בנמצא בין אין בנמצא חומרי גלם, "...וְהַנֹּגְשִׂ֖ים אָצִ֣ים לֵאמֹ֑ר כַּלּ֤וּ מַעֲשֵׂיכֶם֙ דְּבַר-י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ" (שם, י"ג), מינוי נוגשים אנוסים מתוך בני ישראל, לימים, בדברי הימים, אומללים הנודעים בשם "קאפו", המשלמים בחייהם על רפיונם בעינוי בני עמם "... וַיֻּכּ֗וּ שֹֽׁטְרֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁר-שָׂ֣מוּ עֲלֵהֶ֔ם נֹגְשֵׂ֥י פַרְעֹ֖ה לֵאמֹ֑ר מַדּ֡וּעַ לֹא֩ כִלִּיתֶ֨ם חָקְכֶ֤ם לִלְבֹּן֙ כִּתְמ֣וֹל שִׁלְשֹׁ֔ם..." ( שם, י"ד).
תפריט אימים ידוע. גם טירוף השמדת עם במסווה של שמירה על ביטחון המולדת מוכר וידוע. "בְּיַלֶּדְכֶן֙ אֶת-הָֽעִבְרִיּ֔וֹת וּרְאִיתֶ֖ן עַל-הָאָבְנָ֑יִם אִם-בֵּ֥ן הוּא֙ וַהֲמִתֶּ֣ן אֹת֔וֹ וְאִם-בַּ֥ת הִ֖וא וָחָֽיָה" (שם א', ט"ז). חסיד אומות העולם נכנסים בודדים לזירה. שתי נשים. שפרה ופועה "וַיְהִ֕י כִּֽי-יָֽרְא֥וּ הַֽמְיַלְּדֹ֖ת אֶת-הָאֱלֹהִ֑ים..." (שם,כ"א). ואו אז מפליג הטירוף אל מעבר לגבולות הגיונו המתעתע והשלטון הירא שמא שורד בן מקרב היהודים, פוקד להשליך לנהר גם את הילודים המצרים, והעם המצרי משתף פעולה, מעוקר כבר מכל רגש מוסרי, מאולחש מיצרי חרותו הוא מציית- הו הציות השטני- ומשליך גם את בניו שלו ליאור שמא יש במצרים נער יהודי מסתתר או מומר בכפיה שליבו לא הוטבל. "וַיְצַ֣ו פַּרְעֹ֔ה לְכָל-עַמּ֖וֹ לֵאמֹ֑ר כָּל-הַבֵּ֣ן הַיִּלּ֗וֹד..." (לא רק היהודי, גם המצרי כהכרעת רבותינו על-פי רש"י האומר כי "באותו יום גזר גם על המצרים" וחולק על תרגום אונקלוס המתרגם "דיתילד ליהודאי") .... הַיְאֹ֙רָה֙ תַּשְׁלִיכֻ֔הוּ" (שם כ"ב).
זה ספר תולדות הטירן שאין לו במוצהר אלוהים, כי מי הוא אלוהים אל עומתו, "מִ֤י ה' אֲשֶׁ֣ר אֶשְׁמַ֣ע בְּקֹל֔וֹ... לֹ֤א יָדַ֙עְתִּי֙ אֶת-יה'..." (שם ה',ב') וכמו יורשי יוהרתו אחריו, האיש הזה שאינו ירא את האלוהים, מוקף חרטומים, ויידעונים, וקוסמים, וחוברי חבר, ומגידי עתידות, ומסוממי סיאנסים השואלים עצות והדרכה מכל הרוחות המסתחררות סביבו.
פרקי התנגשות הענק בין עלובי החיים לבין אדוני גולגולות המוות, עושה את הספר לספר המספר למה מסוגל האדם אף על-פי שנברא בצלם. כל כמה שהוא גדול ספרי "מה היה לנו", מקור שבועת חרותנו, יסוד לבניין זהותנו, וכל כמה שהוא ספר של השראה ומופת לכל חולמי החרות ודורשיה במסירות נפש, הוא גם ספר "אויה, מה היה לו לאדם" שכך הוא מועד לרדת, שכך כרויה תהום לרגליו וכך הוא צונח לתחתיתה ואינו מודה שכל תולדות האדם לפניו כבר הזהירו אותו לעצור בעד עצמו מלגלוש למעמקי החרפה שדברי ימי האדם אינם שוכחים אותה.
וזה הספר נקרא מדי שנה בשנתה. הוא מחדש את נעורי "מה היה לנו" ואת הכמיהה של כל אדם באשר הוא שם להיות בן-חורין על-פי אורחו ועל-פי רוחו אבל הוא מחדש גם את האזהרה לקדש במאבק בלתי מתפשר את החרות שמא יש בשולי העתיד תמיד מי שיכול לכלוא אותה בגיהינום אותה ברא בשיגיונו.
