לא יפתיע לשמוע כי הכוחות המובילים את תנועת החרם על ישראל הם יהודיים. כדי להצדיק את שימור הגלות, פתחו המשכילים הללו תורות חשיבה השוללות את הציונות מכל וכל, ובמקומה מעלות על נס את הגלות, את התפוצות, כחלופה הטובה יותר, המוסרית יותר, לקיום היהודי.
בולטת בקבוצה זו היא יהודית (!) בטלר, פרופ' לספרות באוניברסיטת ברקלי, בין השאר, וחסידה גדולה של חנה ארנדט. בטלר כתבה ספר שלם שכולו היפרדות שלה, כיהודייה, מן הציונות, בטענה שהציונות היא ענף פסול של היהדות, המייצג את כל מה שרע ומאוס בלאומיות, בהעדפה לאומית, בשלילת זכויות, בכיבוש אדמות הילידים, בנישול, בקולוניאליזם, בכוחניות, וכולי וכולי תכונות מבעיתות.
בטלר מותחת ביקורת על "כל הצורות של האלימות ממלכתית שאימצה הציונות הפוליטית" ודורשת להחליף את המשטר בארץ ישראל/פלשתין לכזה שיוותר על האלימות, השתלטנות והאפליה למיניה. אבל רק מצד היהודים.
אבל מה לגבי שנאת יהדות? הציונות, יותר משהיא הגדרה חדשה של היהדות, היא תנועה פוליטית שבאה לענות על האנטי-יהדות, כפי שהתבטאה בעיקר באירופה המשכילה. כשלון האמנסיפציה להכיל את היהודי שווה הזכויות היא הבסיס הרעיוני לציונות של הרצל והקונגרס הציוני. לא רק שהאמנסיפציה לא פתרה את הבעיה היהודית, היא יצרה צורות חדשות של שנאת יהודים. האמנסיפציה שאפה ליצור יהודי חדש: יהודי פרטי בביתו ואדם בצאתו, ובכך לפטור אותו מן הזהות הדתית-לאומית-אתנית שבתוכה חי היהודי עד שהשתמד. הציונות אבחנה מחלה הקרוייה שנאת היהודים שהיא מעבר לכוחה של האמנסיפציה לתקן, והציעה לה פתרון פוליטי בדמות המדינה היהודית. שנאת המדינה היהודית, הדגל של תנועת החרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים, שוללת פתרון פוליטי לשנאת יהודים, מבלי שתציע שום פתרון אחר לאותה בעיה.
ולמרות זאת מתעקשים בטלר וחבריה היהודים הרבים בחוגי ההשכלה המערבית לומר כי ניתן להפריד בין שנאת ישראל לשנאת היהודים. הם שוללים את הקישור שעושים שונאי היהודים בין היהודי המשויך לקהילה היהודית בתפוצות לבין הקהילה היהודית המאורגנת פוליטית בארץ ישראל. לשם כך הם מקדמים תיאוריות של חיוב התפוצות כפתרון הנכון והיחיד לקיום היהודי.
המילה גלות מסולקת אם כך מן המילון של החושבים נכונה. אין גלות. יש תפוצות. יהדות (דת ולאום) הפכה ליהודיות (תופעה חברתית). אובדן הריבונות שנובעת מאובדן הארץ הוא ברכה, שכן זה מאפשר יהודיות אחרת, נעלה יותר מזה שרגליה על הארץ וראשה בשמיים. עכשיו כל כולה בשמיים. אם על-פי ההלכה הרבנית מצווה היהודי שגלה מארצו לוותר על עצמאות וריבונות פוליטית ולקבל על עצמו את אדנות הגויים, מצב זמני עד בוא המשיח, הרי שעל-פי התפוצתנים זהו המצב העדיף, ולא ברירת מחדל. שיטתו של הרמב"ם - הגורס כי מטרת שימור-היהדות היא לשוב לריבונות של מלכות בית-דוד בארץ ישראל - פסולה כלל ועיקר, היות שהתפוצות היא המקום הראוי ליהודים בתפקיד העם הנבחר.
כדי להיפרד מן הציונות, עושה בטלר ככל יכולתה לפרק את הציונות כגורם מוביל בהוויה היהודית. "אם הציונות שולטת על מהות היהודיות, לא ניתן לבקר את הציונות או את טענתה של מדינת היהודים לייצג את היהודיות". היא דורשת לבטל כל זהות בין ציונות לבין יהודיות, כלומר לבטל את הזהות היהודית אל מול הלא-יהודית. היא מושפעת מן הפילוסופית חנה ארנדט שניסתה לרקוח זהות יהודית שאינה קשורה ללאום היהודי או לגורלו, כולל ניסיון הרצח של הלאום באירופה. אלא שגם ארנדט הסבירה כי המעבר מיהדות ליהודיות הסיר מן היהודי את החיבור הדתי-לאומי, אך הִשרה עליו תכונה פסיכולוגית-תרבותית, כזו שאפשר לעקור לא בשכנוע, דהיינו שמד, אלא רק בהשמדה.
בטלר מנסה לייצר מסגרת רעיונית לשאלות כגון "האם אוכל להיות יהודייה בעודי מחרפת ומגדפת את ההתנחלות היהודית בארץ ישראל ופעילה בעמידתי לימין הפלשתינים השוללים את המדינה היהודית". כדי לעשות זאת ולעמוד שכם אל שכם עם אחיה לשמאל האמריקני, יוצרת בטלר את אותה "יהודיות" מנותקת מן המציאות הפוליטית שבה יהודים, כיחידים, נותרו חסרי מגן מול שנאת היהודים תפוצתנים שהסירו מעליהם את ההתארגנות הפוליטית. המחיר הוא פירוק היהדות לאוסף של תכונות יהודיות שאין להם תורה משותפת, אלא רק שיוך עצמי רופף ביותר. מתוך שיוך רופף זה היא רואה לעצמה זכות מיוחדת לעשות ככל יכולתה כדי לפרק את הבחירה של יהודים אחרים בפתרון הפוליטי של הציונות. על-פי אותו היגיון, מגבה בטלר את החרם על אקדמאים ישראלים בטענה שזהו החופש האקדמי האמיתי, וזאת היא עושה בחברתו של עומר ברגותי השולל מכל וכל את פתרון החלוקה לשתי מדינות-לאום לטובת הפתרון של שתי מדינות-לאום - ששתיהן פלשתיניות. היא אף מודה כי אף על-פי שדו-לאומיות בארץ ישראל היא בלתי אפשרית, אין זו סיבה מספקת שלא להקים אותה, למען הצדק הבינלאומי והיהודיות האמיתית. הגלות, התפוצתיות, היא חזות הכל, ומיליוני היהודים ששללו אותה - דעתם אינה נחשבת ויש להשחיתם, ובמהרה.
על-פי בטלר, הבסיס הרעיוני לתפוצתניות הוא הכורח הקיומי לחיות בין הגויים. הכורח הופך לזהות שהיא כולה בעין המתבונן הלא-יהודי, שלצידו ובחסדו חייב היהודי לחיות. המוסר היהודי כולו מתפתח מן המצב התפוצתני, וללא מצב זה אין הוא כבר יכול להיות יהודי. לכן, כדי להיות בצד הנכון של הגוי, ושל הזהות התפוצתנית, חובה על היהודי להוקיע את הזהות הציונית, שמנתקת את היהודי מן התלות בגוי, במיוחד מאישרור קיומו על-ידי הגוי. המושג "ובגויים לא יתחשב" המצוי בברכת בלעם הוא למעשה הקללה הגדולה ביותר, שכן הוא שולל את היהודיות האמיתית של התפוצות, זו שדואגת קודם כל לאחר. הוויתור לתביעות האחר הוא יהודי, ולעומתו העמידה על הזכויות כמו כל עם ועם היא אנטי-יהודית. שלילת העצמי הוא הצורה הגבוהה ביותר, היהודית ביותר, של היהודיות.
בסופו של דבר התפוצתנים מגיעים למסקנה שכדי להגיע אל השלמות המוסרית, עליהם לבטל מכל וכל את היהדות המאורגנת, שכן זו עלולה ליפול לזרועות החלאה הציונית, ולשמר את הנבדלות של היחיד מן החברה הגויית שבה הוא חי. ואומנם, התפוצתנים הם תופעה אובדנית, שכן הם עסוקים יום וליל בשני דברים עקרים: השמדת הציונות שהגדילה עצמה עשרת מונים בשני דורות, והשמדה עצמית של היהדות, בהצלחה מסחררת, על-ידי התבוללות ושמד של מיליוני יהודי-אמריקה.
שני המקורות שעליהם נשענת תנועת החרם עומדים בפני כלייה
אבל האמת היא שאין חדש בדבריה של יהודית בטלר חוץ מן העובדה שהם נשמעים מפיה של מי שמזדהה כיהודייה. למעשה היא מצטטת היישר מן האיסלאם, מפי האיש שהכניס את האיסלאם לאופנה - אדוארד סעיד. הגישה האיסלאמית היא שהיהודים הם אוסף של יחידים בעלי תכונות מסוימות, בעיקר שליליות, שזכותם לחיות תלוייה בחסדו של השליט ובתשלום מס גולגולת. כיחידים אין להם זכויות קבוצתיות או לאומיות, ולבטח אין להם זכות לריבונות פוליטית ולשימוש בכוח כדי להגן על עצמם. בקיצור, בטלר היא בת חסות שנכנעה לתכתיב המוסלמי - כולל בליעת שקריו והקאתם החוצה בשפה משכילה ומגעילה.
וגם אין חדש בדבריה של יהודית בטלר, שכן היא מצטטת במדויק את המוסכמות של הכנסייה הקתולית ביחסה ליהודים כרוצחי ישו שעונשם הוא להיות יהודים נודדים חסרי מולדת עד סוף על הדורות, או עד שיקבלו עליהם את חסות הכנסייה.
ועוד אין חדש ברעיונותיה של יהודית בטלר כיוון שהיא מתיישרת עם הרעיוניות של גזענות אנטישמית הגורסת כי אם היהודים הם עם, הרי שהם עם נקלה שאינו זכאי לשוויון בין האומות, ולעולם יש לדון אותו לכף חובה כשינקוט בדיוק אותן פעולות שכל עם אחר נוקט כדי לשמר את זהותו ואדמתו. מן היהודים היא דורשת להתאים את עצמם לגויים, אך לא עולה על דעתה שהפזורה הפלשתינית תידרש לאותו תקן תרבותי-מוסרי, דהיינו של התבטלות בפני הגויים המארחים אותו ושל ויתור על כל סממן פוליטי כשהוא בתפוצות. העמדת היהודי בפני תקן שונה ומחמיר יותר מכל עם ואומה הוא גזענות לשמה, ובמקרה זה מתאימה לאבחנה הקלינית של גזענות יודופובית.
תנועת החרם, הימנעות מהשקעות ועיצומים מונעת משני מקורות: כסף ערבי ותפוצתנים יהודיים. שני המקורות הללו עומדים בפני כלייה. הכסף הערבי שמקורו באוצרות הנפט הופך לחסר ערך, ועתיד להישרף במלחמות פנים-מוסלמיות. לתפוצתנים עצמם, ועצמן, אין יורשים, כי בניהם ובנותיהם כבר אינם יהודים ואין להם שום עניין בשאלה היהודית. לכן, על-אף הפחד שמעוררת בנו תנועה זו, יש להתייחס אליה בראייה היסטורית מפוכחת. שנאת היהודים, ובשמה האחר האנטישמיות, לעולם קיימת, מימיהם של פרעה ושל בלק ועד ימינו. האסון ההיסטורי האמיתי הוא אובדן הריבונות, ועל זה זכינו בימינו להתגבר, בסבלנות ובעיקשות של עם הנצח. פרופ' בטלר יכולה לכתוב להפגין ולקבל טפיחות מיורשיו של אדוארד סעיד, ואילו אנו נמשיך להתנחל בארצנו על אפה על חמתה, ובסופו של דבר גם בברכת הגויים.
ליאיר לפיד: מי באמת מושחת 
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
