מי שחושב שדירות פאר של אישי ציבור בכירים הן תופעה מתמיהה חדשה, כדאי שיקרא את מה שכתב אפרים קישון באוגוסט 1952 – ימי העלייה ההמונית, כאשר מאות אלפי ישראלים התגוררו במעברות והמדינה כולה הייתה במשטר צנע מחמיר.

"המדובר במנהלים ואישים ציבוריים שבנו להם בשנים האחרונות חווילות צנועות בנוסח 'הוליווד שפישל'. בדיעבד מתחילים האנשים להתלחש והארגונים לשאול, מנין היה להם למנהלים 750-500-225-100-40 אלף לירות לצורכי בניין, כשמשכורתם החודשית לפי דרגה משפחתית אינה עולה על 147.37 ל"י כולל קק"ל?".

ואז מספר קישון, כיצד היה הוא מסביר את מקור הכסף: עורב שחור שלח אותו לשדרות רוטשילד, שם פגש קשיש אדום שגובהו 20 ס"מ שאמר לו לחפור מתחת לעץ השביעי. שם מצא קישון טבעת ומוכר אותה לעולה עירקי ב-80,000 לירות. כאשר נשאל אם יש לו ראיות, תשובתו היא: "מובן, הלא עומדת לה החווילה אשר קניתי ממכירת הטבעת! או אולי אתם חושדים בי?". והחוקרים משיבים: "חס וחווילה! אומנם נפוצים סיפורים פנטסטיים על גניבות במשרדים, אבל אתה דווקא בסדר".

בשנות ה-60 מיעט קישון לכתוב מאמרים רציניים, ואחד הבודדים שבהם עסק בתחושתו שמנהיגי המדינה עוסקים רק במציאת דרכים לגזול מתושביה את רכושם. כמה זה רלוונטי כאשר גם בישראל של 2015 יש המסמנים כמטרה את העשירים/הטייקונים:

"כותב שורות אלו אינו חושב שהשפע החומרי, המוקצה מחמת מיאוס כידוע, הופך את האדם למאושר, ואינו מוצא כל הצדקה שהוא בעצמו יגמור את חייו כבעל בית. אנחנו מוכנים להיות קבצנים – אבל רק בארץ שיש בה מיליונרים. עד כמה שזה נשמע מחריד, רבותי המנהיגים הפועליים, ארץ שאין בה שכבה של אמידים, ליתר פשטות שאין בה אפשרות להתעשר, בארץ כזאת משום מה כולם קבצנים. זוהי ארץ אומללה, ענייה ועצובה, שכל אחד – חוץ מן המנהיגים הפועליים – רוצה לברוח ממנה. בגן עדן של פועלים חיים הפועלים הכי גרוע".

קישון המשיך: "אתם מחוקקים חוקים לטובת בעלי ההון, אתם מחלקים ביניהם תרומות ממשלתיות, ממש ממטירים עליהם שפע של טובות הנאה, אבל ברגע שהמפעל החדש מתחיל לפרוח ולשגשג, מתעוררת הפקידות לאמר: 'מה זה פה, הפקרות? הרי זה ממש מכרה זהב!', ואתם 'עולים עליו' באלף צורות, מציקים לו, מתחרים בו, גומזים אותו – עד שמגיע המפעל לסף פשיטת הרגל, ואז אתם נחלצים להצלתו בפאניקה, מושיטים לו עזרה ביד רחבה, מזרימים לו כספים, מוחקים לו חובות – עד שהמפעל מתאושש ושוב מתחיל לשאת רווחים, ואז מחוקקים חוק נגדו ועולים עליו".

תעלולי הפוליטיקה המצמיחים משרות חסרות תוכן – גם הם ותיקים מאוד. את השרים בלי תיק המשיל קישון בפברואר 1966 למצב בו ממציאים תרופה נהדרת, אבל עוד לא מצאו את המחלה בשבילה:

"תקווה אנחנו, שפעם אחת בחיים שלנו נזכה לממשלה בלי שר בלי תיק, אך מסתבר שבדמוקרטיה אמיתית מוכרחים להכניס כמה בלי תיקים, אחרי אלי הקואליציה כועסים. דומה אף שהשר עצמו אינו בלתי שקט לגמרי לגבי משרתו הרמה. ואמנם, אין זו הרגשה נעימה לשר בפועל לשבת מאחורי שולחן כתיבה רחב ידיים עם שלושה מכשירי טלפון, עם תיקים, עם מזכירות, עם הכל, ולהסתכל באוויר שעות על שעות בעיניים זגוגיות לאמר: עכשיו מה לעשות?".

השר של קישון מוצא אחרי חיפושים רבים את ייעודו: השר לענייני תפוצות (ובאמת אחרי שנים הייתה משרה כזאת). לצורך כך מוסיפים אגף שלם לבנייני האומה וממנים ראשי מחלקות מבין מקורביו: "אחד למחלקה של תפוצת צ'ילה, אחד למחלקה של תפוצת חוף השנהב, אחד למחלקה של תפוצת הוותיקן".

קישון כתב מספר פעמים בציניות על היחס העוין של התקשורת הזרה לישראל. כך למשל לימד את הכתב האוביקטיבי של ה-BBC כיצד להראות מצידו הישראלי של הגבול וילה בסביון, ומצידו השני – אוהל במחנה פליטים. בפיליטון אחר, שלושה שבועות לאחר מלחמת ששת הימים, דמיין קישון מה היה קורה אילו התקשורת המערבית המודרנית הייתה מסקרת את מלחמת דוד בגלית.

"צר לנו לקבוע, שבמלחמת גלית נגד דוד היו כל הנתונים לטובת הלוחם הישראלי, ראשית כל מבחינת הציוד... גלית אך קם והלך לקראת יריבו, כשהלה כבר היה בריצה פראית לעברו, דבר שאינו משאיר הרבה ספקות ביחס ליוזם האקט המלחמתי החמור... קשה לשכוח את הדמות ההיסטרית הרצה תוך צווחות קטועות, שהשתיקה יפה להן, אל היריב המעולף חסר-האונים, ומורידה על צווארו החשוף של הלזה פעם ופעמיים ושלוש פעמים ועוד, בתאוות-רצח חולנית... לוחם החופש הפלשתי נפל שדוד בקרב אבוד".

משטרת ישראל הייתה היעד לפיליטון שכתב קישון באמצע שנות ה-60 – השנים בהן הלך ועיצב את דמותו של השוטר שתגיע לשיאה בסרטו "השוטר אזולאי". הפסקה הראשונה במיוחד מזכירה אירועים המוכרים לנו היטב גם כיום:

"עמדתם העוינת של העיתונאים למשטרה ידועה לנו היטב. כולנו זוכרים עוד את מאמרי ההסתה הארסיים שנכתבו על ההפגנות האחרונות על-ידי שני העיתונאים חדורי הדעה הקדומה, שהתערבו בקרב ההמון הפורע. באמת תמוה הדבר כיצד עלה בידי העיתונאים האלה לתת תיאור כה מפורט וכה 'מהימן' על התנהגותנו בעת פיזור ההפגנות, בה בשעה שהם עצמם איבדו את הכרתם כבר בהסתערות הראשונה, ולא חזרו אליה אלא בתוך האמבולנס בלבד?".

בתחילת שנות ה-60 תיאר קישון כיצד סוללים כביש בישראל. התיאור הזה נראה כאילו נכתב על המצב בפינת הרחובות בלוך-סוטין בתל אביב ועל שיפוצו של רחוב בלוך בשנת 2014. עיקרו של הפיליטון: המתכננים והבונים שוכחים בכל פעם פרט אחר, ולכן הכביש לעולם איננו גמור כהלכה.

"כתום החגיגה [של חנוכת הכביש] מיד סוגרים את הכביש כדי לתת לו זמן להתייבש, אך אחרי כן פותחים אותו בתשע נקודות כדי להניח תחתיו באלכסון את צינורות המים, אשר נשתכחו מלב המהנדסים בשעת התכנון". אחרי שמרחיבים את הכביש, משום שהוא צר מדי לשני אוטובוסים, "מיד פותחים אותו לכל אורכו כדי להניח בירכתי האדמה את צינורות הביוב שדרכם יזרמו המים בחזרה, כידוע... מתחיל הגשם יורד ושיטפון ניתך על צוואר השיכון, מכיוון שהכביש שפוע בכיוון ההפוך". סוף דבר: הפרוטקציונר שבזכותו בכלל נסלל הכביש, עובר לסביבה שקטה יותר, העבודות נפסקות וכולם מבסוטים.