נרצחו. בגלל שהם יהודים.

משפחות יקרות, בית ישראל. פיליפ ברהאם, יואב חטאב, יוהן כהן ופרנסואה מישל סעדה נרצחו בערב שבת ב'היפר כשר' בפריז - בדם קר, בגלל שהם יהודים. המרצח וידא שמדובר במקום יהודי, ורק אז ביצע את הטבח. זהו רשע מזוקק. מצמית. מעורר זיכרונות רעים. זוהי שנאת יהודים לשמה. תהומית. אפלה. נוקבת. כזו שמבקשת להכות בנו בכל מקום בו אנו מקיימים חיים יהודיים. בפריז ובירושלים. בטולוז ובתל אביב. בבריסל, ובמומביי. ברחוב ובבית הכנסת. בבית הספר, ובמכולת השכונתית. בתחנת הרכבת ובמוזאון.

כמו רבים אחרים, צפיתי גם אני, במיליונים שצעדו, ברחובות צרפת. זו הייתה הפגנת הזדהות עמוקה, שחיממה את הלב. אומנם השבועות והחודשים האחרונים, מוכיחים שהטרור לא מבחין בין דם לדם. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שהטרור הזה, רודף במצהיר את בני העם היהודי. את לובשי הציצית, וחובשי הכיפה, את אוכלי הכשר, מתפללי בית הכנסת, ותינוקות של בית רבן. מסוכן להתכחש לעובדה שמדובר באנטישמיות, בין אם זו אנטישמיות ישנה, או אנטישמיות חדשה.

אין זה משנה, מה המניעים החולניים, של הטרוריסטים, על מנהיגי אירופה לפעול באופן אקטיבי ולהתחייב לנקוט, ביד קשה, להחזרת תחושת הביטחון, של יהודי אירופה, בטולוז, בפריס, בבריסל או בבורגס. לא ייתכן, שבשנת 2015, שבעים שנה, מתום מלחמת העולם השנייה ויהודים חוששים לצעוד, עם כיפה לראשם, וציצית בבגדם, ברחבי אירופה. לא ייתכן שחדשים לבקרים נשמע, על השחתת בתי קברות יהודיים, על יהודים מוכים, ועל בתי כנסת וקהילות הנתונים למתקפה. אי-אפשר להתעלם יותר, לשמור על עמימות, להתנהג בסלחנות וביד רכה, כלפי הסתה אנטישמית פרועה. קיני הבערות והאלימות, לא ייעלמו מאליהם.

אחיי בני קהילת צרפת, בשנים האחרונות אנו עדים להתחזקות והתהדקות הקשר החי והאמיץ בין הקהילה היהודית בצרפת, לבין מדינת ישראל, אזרחיה והעם היושב בציון. קשר אמיץ והדוק זה בא לידי ביטוי ברגעי שמחה ואבל, בשעות קשות וברגעי הלל והודיה.

כאן עמדנו יחד, וליווינו למנוחת עולמים, את מרים ונוסונגו, ואת הרב יונתן סנדלר, וילדיו הפעוטים, גבריאל ואריה. רק בקיץ האחרון, עמד העם בישראל כאיש אחד, וליווה, למנוחת עולמים, את ג'ורדן סימון, חייל בודד, בן צרפת. פגשתי את יאמין וג'וזיאן הוריו של ג'ורדן, ואת לורן וקרן אחיותיו. הכרתי אנשים מיוחדים; משפחות גדושות באהבת ישראל; אהבת המסורת היהודית, ואהבת מדינת-ישראל. ברגעים הקשים האלה למדתי עד כמה אנחנו באמת עם אחד. הבנתי עד כמה חשוב שנישאר ביחד, קרובים אחד לשני, למרות המרחק.

גם היום, אחים אנו. בני משפחה אחת אנו. עם שמרכין ראש, זועק דומם ודומע. זהו אותו הקשר הבלתי נפרם שמרחק הימים ומרחק הגבול - לא יכול לו. קשר דם בדם, רוח ברוח.

רבות דבר מאז הרצח על עליית יהדות צרפת. אחיי היקרים, אזרחי צרפת היהודים, ברוכים אתם בבואכם. ארצנו ארצכם. ביתנו ביתכם. זרועותינו פתוחות ועינינו כלות לראות אתכם בשיבת ציון. אולם - השיבה למולדת לא צריכה לבוא מתוך המצוקה, מתוך הייאוש, מתוך החידלון, מתוך רגעי האימה והפחד. הטרור לא הכניע אותנו מעולם. ואין אנו רוצים שהטרור יכניע אתכם. ארץ ישראל היא ארץ הבחירה. רוצים אנו שתבחרו בה, מתוך אהבה.

משפחות יקרות. מעל קברי יקיריכן, יואב, יוהן, פרנסואה מישל ופיליפ, אנו מבטיחים לכם - נמשיך להיאבק על זכותכם לחיות כיהודים - באשר תהיו. נמשיך להיאבק על זכותכם לפתוח ולהאיר את בתי הכנסת. לחנך ילדים ללמוד תורה, לאהבת ישראל ולתיקון עולם. דם יהודי אינו הפקר. דם האדם אינו הפקר. הארץ לא תכסה על הדם. דבר לא ירפא את הכאב. כאן, בין הרי ירושלים, על הר המנוחות, נטמנים אחינו שבאו מרחוק, אחינו בני צרפת אבל גם בני ירושלים. יהי זכרם ברוך. יקום השם את דמכם.