אירועי פריז האחרונים חזרו והעלו את השימוש במושג "התנגשות הציביליזציות". היו שאמרו שההתנגשויות כתהליך כבר כאן ואחרים מדברים על שלב בהיווצרות מציאות זו. על התנגשות ציביליזציות כתב הנטינגטון כבר לפני למעלה מעשור (2003), אבל התמונה שתיאר בספרו "התנגשות הציביליזציות", הרבה יותר עמוקה ורחבה ממה שאנו רואים בפועל כיום. לפיכך, מוקדם לקבוע שאנו כבר בעיבורה של התנגשות ציביליזציות ולא בשלב מקדים של סדרת מאבקים שיש להם מכנים משותפים אחדים, ופוטנציאל התדרדרות משמעותי.
המהלכים של אל-קאעידה ושל דאעש בעולם המוסלמי, באים להחליף צורה של שלטון מלוכני מסואב, דקדנטי ומושחת, בשלטון אחר שיש מי שסבור שהוא עשוי להיות עדיף. אינני בטוח בכך. כשם שהפאן-ערביזם שהונהג בשנות החמישים של המאה הקודמת ע"י נאצר, נכשל בראש וראשונה משום שהסתאב ולא השיג את יעדיו, גם הפאן-איסלאמיזם הקיצוני, בכל אופני התגלותו עד כה טרם הוכיח את יכולתו לבנות חיים טובים יותר, במובן הרחב של הדברים. הארגון הוותיק ביותר שמתימר לכך כיום, המהפכה האיסלאמית באירן, עדיין מחפש את דרכו וכלל לא וודאי שישרוד את המציאות העכשווית במדינה.
הניאו-פציפיזם המערבי שמולו בעיקר מתמודד האיסלאם הקיצוני, מנוגד לאופי ולמסורת הלאומית המלחמתית של רוב מדינות אירופה. להערכתי הוא נולד משלוש סיבות עיקריות:
א. פחד מפני מלחמת עולם נוספת על גבה של אירופה ורצון להתחמק מאיום זה. לסיבה זו נוסף צורך לנהל סכסוכים בין מדינות ללא אלימות ולשלוט בהם באמצעות מערכות וארגונים בינלאומיים - האו"ם ומוסדות וארגונים שמחוץ לאום, שבהם יש למערב יתרון ברור, ולאירופה המאוחדת כוח מיקוח והשפעה משמעותיים.
ב. נסיגת האימפריאליזם והקולוניאליזם האירופי לאחר מלחמת העולם השנייה, הביאו לנסיגה במעמדה ובמשקלה של אירופה בעולם. ההבנה שהשליטה העולמית בעידן הפוסט מלחמתי, המהפכה הטכנולוגית והסחר חוצה הגבולות תהייה בידי גושים פוליטיים גדולים, הניעה איחוד שבו מדינות אינן מוותרות על מהותן האתנית-לאומית, אבל מחוללות ארגון-יציג שכוחו המצרפי מחזיר אותן למרכז הבמה הפוליטית העולמית, בעיקר בזכות כוח פוליטי וכלכלי. חייבים לזכור שאף שהאיחוד האירופי התחיל מ-12 חברות ומונה כיום 28 חברות, נותנות הטון בו היו ונשארו מעצמות העבר: גרמניה, בריטניה וצרפת.
ג. השפעות הגלובליזציה.
בדרך זו בקשה אירופה להמשיך ולהיות גורם עולמי, מבלי לשלם את המחיר ששילמו ארה"ב ורוסיה (או קודם לכן בריה"מ) בגין שאיפה זו. מעורבותה של אירופה במזרח התיכון ובסיכסוך הישראלי-ערבי, נובעת גם היא מאותה סיבה, ומתנהלת באותם כללי משחק - העוצמה הכלכלית והפוליטית.
הופעת הטרור הערבי בסוף שנות ה-60 של המאה ה-20, טרפה את קלפיהם של האירופים. מרגע שהעדיפו את טובת השעה
1 על הבנת הסכנה הנשקפת להם מפיתוח אסטרטגיית לחימה, שבה כל מנגנוני ההגנה שכוננו לעצמם אינם אפקטיביים, הייתה זו רק שאלה של זמן עד שיחושו גם הם בנחת זרועו של טרור איסלאמי פונדמנטליסטי. לאירופה הקולוניאלית והאימפריאלית ולעולם הערבי והמוסלמי, חשבון פתוח גדול עוד מימי מסעות הצלב.
הטרור הוכיח שיש לו יכולות פעולה ושרידות, ככל שמדינות גדולות וחזקות ובכלל זה מעצמות נרתעו מפניו, וכשניסו להתמודד עימו לא הצליחו לרסנו תוך זמן קצר חרף כוחן העודף. התפתחות זו היא תולדה של השונות התרבותית בין העולם המוסלמי לבין המערב הדמוקרטי והניאו-ליברלי - גם שונות דתית וגם שונות אידיאולוגית-התנהגותית. כשלון המערב בהתמודדות מול הטרור נבע מכך שכפה על עצמן חוקי משחק בלתי-רציונליים. חוקים שנועדו להסדיר יחסים בין מדינות ונגזרו מתוך המבנה ויחסי הגומלין המקובלים בין מדינות, רובן נוצריות, מערביות ודמוקרטיות, הועתקו בדרך מטופשת למרחב האמורפי וחסר הכללים המוסכמים שבין מדינות לבין ארגונים תת-מדינתיים שרובם מוסלמים. העתקה זו נבעה מתוך נוחיות אבל גם מתוך הנחה שגויה שארגונים אלה יבחרו להתנהל כמדינות המודל שעל פיו עוצבו החוקים. משהתבדתה הנחה זו, נפתחה הדרך למלחמת טרור מבוזרת, ללא מגבלות טריטוריאליות, משפטיות או מוסריות מקובלות. את מקום הכללים המוסדרים, תפסו נרטיבים פוסט-מודרניים חסרי קשר להוויית המציאות.
ישראל, שטרם החליטה אם היא מדינה מערבית, מזרח-תיכונית או אמלגמה של השניים, נסחפה לתוך הכאוס הלוגי של המערב, ושימשה בעת ובעונה אחת "שפן ניסיונות" לטרור האיסלאמי ו"שפן ניסיונות" לדרך ההתמודדות השגויה בה בקש המערב לעצב את דרכי התמודדותו באותו טרור עצמו.
הטרור הפלשתיני, אף שהיה אחד השלבים המוקדמים בעיצוב "תורת הטרור הפונדמנטליסטי", לא מיצה את היכולות הקיצוניות של "החיים בצוותא" עם טרור, משום שהדבר לא התאפשר לו ע"י ישראל, ומשום שיחסי ישראל-עם אירופה אחרי השואה ובעת הופעתו, לא היו בשלים לאפשר לו מיצוי של יכולותיו האלימות. הטרור הפלשתיני נזקק לאירופה במאבקו נגד ישראל ונאלץ להשלים עם מגבלות אלו.
להערכתי, האסטרטגיה שנוקט כיום מחמוד עבאס במאבק נגד ישראל נובעת משורשים אלה: א. חולשה צבאית יחסית לישראל לצד קירבה פיסית גדולה, שהופכת חולשה זו לרועץ. ב. תלות באירופה ובעמדותיה העויינות לישראל, כמנוף פוליטי להשגת מטרותיו. ג. רצון למצות את חולשת הדעת האירופית כל עוד היא שרירה לקידום תוכנית השלבים הערבית. היה ותכזב תוחלתו זו, או שהתהליכים הפאן-איסלאמיים הקיצוניים יקדימו בקצבם את ההתפתחויות שהוא מבקש לקדם, תתכנה שתי התפתחויות אפשריות: 1. סילוק מחמוד עבאס, השתלבות הפלשתינים בתנועה האיסלאמית הרחבה ואימוץ דרכיה. 2. שינוי המדיניות המסתמכת על אירופה והאו"ם, והקצנה פלשתינית ניכרת בשיתוף עם האיסלאם הקיצוני. בשני המסלולים החמאס או ארגונים דוגמת הג'יהאד, עשויים להיות הגשר להיווצרות הקשר.
אולי ראוי עוד לציין שסביר שהאצת תהליכי העימות בין האיסלאם הקיצוני הגלובלי לבין המערב, ישנו את העמדות באירופה כלפי הסכסוך הישראלי-ערבי, ויערערו את רלוונטיות האסטרטגיה ה"לא-מלחמתית" של מחמוד עבאס במאבקו נגד ישראל. ההתפתחויות האפשריות כפועל יוצא משיניים כאלה כמעט מובנות מאליהן.
הלחץ שהפעיל ומפעיל המערב על ישראל במאבקה מול הטרור הפלשתיני הוא פוליטי ואידיאולוגי. לחץ זה שואב תעצומות מזיקה מוגזמת של האליטות הישנות בישראל לתרבות האירופית ולקשרים עם אירופה, ומחבל כבר זמן רב ביכולתה של ישראל לתת מענה מוחץ לטרור זה. רק פעם אחת חרגה ישראל ממנהגה ו"המרתה" את פי כולם, כאשר נרתמה בהנהגת שרון למאבק בטרור האינתיפאדה השנייה, בגלל היקף שיבוש החיים שהאחרון חולל בה. הטרור האיסלאמי למד הרבה מאוד לקחים מהמאבק בישראל ומהתנהלות המערב כלפיו. לקחים אלה הוא מפעיל כיום במסגרות השונות של הארגונים הקיצוניים.
מצד אחד מושתתת פעילות הארגונים הללו על אידיאולוגיה איסלאמית-מיסיונרית החותרת לתקן את עוולות העולם באמצעות איסלומו, ומצד שני מקודם היישום המעשי על-ידי שימוש באסטרטגיית הטרור, שממשיכה לנצל את חולשת הדעת של המערב בנסיונותיו הנואלים להילחם בה. את ההערכות הנ"ל למאבק אפקטיבי משלים האיסלאם בניצול ההגירה המסיבית של מוסלמים יוצאי מדינות קולוניאליות לשעבר
2 שתושביהן מוסלמים, לכיוון אירופה (בעיקר) ומדינות מערביות מפותחות אחרות. תקצר היריעה כאן לפתח את הרעיונות לגבי הסיבות שאיפשרו הגירה זו וזרזוה, ובד בבד הפכוה למנגנון ליצירת גרעיני איום של ג'יהאד איסלאמי על המדינות קולטות ההגירה. מכל מקום ברור שהמדינות הקולטות נכשלו בהטמעת המהגרים בחברתן המקומית, בתרבותן ובכללי המשחק הדמוקרטיים הנוהגים בהן. במקרה הטוב, שיחקו המהגרים באופן זמני וחלקי את המשחק, וכשיכלו להרשות זאת לעצמם, החלו מתנערים ממנו. מה שמתרחש בצרפת בתחום הספרציה בין העדות, העוינות והאלימות המתגברות, ההתבדלות וההסתגרות של מהגרים מוסלמים ואף של ביניהם ונכדיהם מפני החברה "המארחת", הוא אולי הביטוי החריף ביותר להתפתחות זו באירופה כיום. קיימים סימנים להתהוות תופעות דומות גם בבריטניה, בגרמניה ובמדינות אירופיות נוספות. האופי האפידמי של התופעה, הוא שעושה אותה למעניינת, בלתי צפויה ומכאן גם מסוכנת.
שנת החורף בה הייתה צרפת נתונה עד להתפרצות האחרונה, ולמרות האירועים הקודמים נגד יהודים, מדאיגה לא פחות.
שאלת המפתח עתה היא מתי יתעורר המערב להבין עובדות אלה ולהפנימן, ואילו עמדות ינקטו ענקים כסין, הודו ורוסיה במאזן הכוחות העולמי החדש המתגבש, לאחר שיתעורר המערב ויבקש לפעול תוך השתחררות מהכבלים שכפה על עצמו עד כה. אם יתעורר המערב מאוחר מדי, ויתקל בהתנגדות חזקה מדי, יהפוך האי-סדר החלקי והמבוזר שבו אנו צופים כיום, למערכה בין קבוצות אורגניות מקומיות ופזורות שהמכנה המשותף שלהן הוא סולידריות תרבותית, וכשנגיע למסה הקריטית, גם להתנגשות ציביליזציות. מבחינתה של ישראל זו שעה מורכבת ביותר, משום שבגודלה היחסי היא ניצבת בשולי הכוחות המתמודדים, ובגלל היותה מדינה יהודית במזרח התיכון, היא גם נסחפת לליבת האירועים.
באופן פרקטי, זו הזדמנות לקדם עליית יהודים מאירופה לישראל, שאסור להחמיצה
3. מבחינה אסטרטגית היא חשובה ביותר. מבחינה ציונית, זו אולי ההוכחה הניצחת ביותר, נוסף על העלייה הגדולה מרוסיה של שנות ה-90, לצדקתה המוחצת של הצינות המעשית. מבחינה פוליטית, זו שעת בלבול וחוסר מנהיגות במערב, ומכאן אפשרות של עימותים והתנגשויות של ניגודי אינטרסים אמיתיים ומדומים בין הצרכים הישראלים הפרטניים לצרכים האירופיים והאמריקנים כפי שהם תופסים אותם בשעה זו. מבחינה ביטחונית, הצלחות של מבצעי טרור, יהיו אלימים ואכזריים ככל שיהיו במונחים מערביים, הן תמריץ לנסיונות נוספים ונועזים יותר. ובזירה הישראלית קל וחומר שכך. הצלחות של הטרור הן תמריץ להסחפותם אל תוך האנדרלמוסיה הכללית של יותר ויותר חוגים שאידיאולוגית אולי אינם שלימים עם הקיצוניות האיסלאמית האולטימטיבית, אבל אין הם עומדים בלחץ הקיצונים ומול האלימות המאיימת על מי שאינו משתף פעולה עימם. קיימת כמובן האפשרות שהצלחה תוליד אמון בדרך האיסלאם הקיצוני, וכך תסחף רבים נוספים.
בתוך כל המהומה הזו צריכה ישראל להדק את החגורה מבית בכל תחום אפשרי, ובראש וראשונה בתחום הסולידריות הלאומית. עליה להערך מבחינה צבאית ולשפר את יכולות הלחימה האסימטרית שלה. במיוחד הגיע הזמן לבחון לעומק גישה של טרור נגד טרור בעימות אסימטרי. כלומר, לא רק הארגונים התת-מדינתיים רשאים להשתמש בלוחמת טרור... . חייבים לחשוב מחוץ לקופסה, משום שההתפתחויות עלולות להיות מפתיעות, מהירות וחריפות.
עליה להתחיל להתנהל מול כל המערכות שסביבה מתוך התנערות זהירה אך מתמדת מהתפיסות האירופיות השגויות שאותן אימצה במשך שנים ובכלל זה התנערות מארגונים בינלאומיים מוטי אנטי-ישראליות ואנטי-שמיות. לדעתי תמצא ישראל בארה"ב שותף טוב ופתוח בהרבה מאירופה לתובנות חדשות ומעשיות יותר לשם התמודדות באיום האיסלאמי.
לא מן הנמנע שאם תשכיל ישראל לתרום תרומה ממשית לבלימת ההצלחות של הטרור האיסלאמי הקיצוני בחלקות האלוהים הקטנות שלה, מול החמאס, החיזבאללה ובמידת הצורך גם בסיוע למצרים וירדן - תסייע להוכיח שהפרדיגמה על פיה התנהלה אירופה בעשרות השנים האחרונות מול האיסלאם הקיצוני הייתה שגויה, ותעורר גם אותה לפעול אחרת, וככל שתקדים כן תטיב.
