דת ומדינה: מבט ראשון

נקודת מוצא הספר היא ביקורת על התפיסה הליברלית הגורסת הפרדת דת ומדינה בשל הבעייתיות שגורם חיבור מדינה לדת., "עולה מהדברים שבעיני ליברלים רבים הדת היא תופעה ייחודית בשני מובנים: מצד אחד, יש לנתק אותה לחלוטין מהמדינה, ומצד שני, היא זכאית להגנה מיוחדת" (עמ' 10).

מול תזה זו גורסים המחברים ש"תזת ההפרדה אינה עומדת בפני הביקורת. למדינה מותר לתמוך בדת, ולא זו בלבד אלא שמותר לה אפילו להעדיף אותה ( כמו גם)... הדת ראויה להגנה בהיותה ביטוי מובהק לשתי חירויות כלליות: חופש המצפן וזכות לתרבות. עם זאת, היא אינה ראויה להגנה רחבה מזו שכלולה בשתי החירויות הללו"(שם).'

אולם הדיון על מערכת היחסים בין הדת והמדינה חסר הצגת ארבעת המודלים הפוליטיים הקיימים כיום במערב שיוצגו בהמשך.

לשדה מוקשים נכנסים המחברים בהצביעם ש"שאלת היחס בין דת למדינה לובשת צורה מיוחדת במדינת ישראל בין השאר בשל הזיקה ההדוקה ביהדות בין דת ולאום. אצל אחדים ההכרה בזיקה זו מתבטאת בקריאה כפולה לביטול האופי היהודי של המדינה, כלומר גם ברמה הדתית (קריאה להפרדת הדת והמדינה) וגם ברמה הלאומית (קריאה שתהפוך ל"מדינת כל אזרחיה"). אצל אחרים ההכרה בזיקה זו מתבטאת בנטייה לבסס את החיבור בין דת למדינה עם נימוקים לאומיים.

מכל מקום, הזיקה האמורה מטשטשת לא פעם את האבחנה בין שאלות של דת ומדינה לבין שאלות של לאום ומדינה" (עמ' 10- 11).

לטענות המחברים מן הראוי להעיר: א. אין היהדות בגדר לאום בהיות האחרון תופעה מודרנית. לא ניתן לזהות שאיפה כלל יהודית לריבונות במדינת לאום, מעצם היות מחצית היהודים מחוץ לישראל ומשולבים במדינותיהם. הציונות בצמיחתה הייתה תנועה קטנה יחסית לעומת האחרות: הקומוניסטית, האוטונומיסטית, האורתודוכסיה החרדית ו"ובני משה" המשולבים במדינותיהם; ב. אין דמוקרטיה אמיתת ולא רק פורמלית, שאיננה מדינת כל אזרחיה.

ישראל - מדינה דמוקרטית?

התביעה להכרה במושג זה מצביעה על בעיתיות מבחינת יכולת ההצבעה על ישראל כיום כמדינה דמוקרטית. ג. אין ישראל מדינת לאום.ככזו הייתה ניתנת לאבחנה לו היה מוכר בה לאום ישראלי אזרחי.

המחברים כלל אינם עוסקים באנומלית ישראל מבחינת חוסר היכולת לאפיינה למעשה כמדינת לאום דמוקרטית ליברלית בהקשר השאלות שהם דנים בהן. הדבר מתחזק על-רקע יומרת המחברים "לספק מסגרת כללית לחשיבה על נושא זה בלא להתחייב לכסות את כל הפרטים", וזאת לאחר שקבעו ש"חוץ מספר אחד שהוקדש לדיון פילוסופים בכמה היבטים חשובים, המדף העוסק בדיון אקדמי שיטתי ביחסי דת ומדינה דל למדי, וכולל בעיקר קובצי ספרים... הספר שלפניכם מבקש למלא את החסר ולהציע תפיסה שיטתית ומקיפה בכל הנוגע למקום הדת בישראל, על יסוד הבנה פילוסופית כללית של מקום הדת במדינה" (עמ' 11).

בשער הספר הראשון דנים המחברים בשתי הגרסאות של רעיון ההפרדה בין דת ומדינה: "הפרדה במובן של הימנעות מוחלטת מתמיכה (להלן "גרסת אי-התמיכה"), והפרדה במובן של הימנעות מהעדפה (להלן: "גרסת אי-העדפה").

שתי גרסאות

על-פי הגרסה הראשונה, אסור למדינה לתמוך בדת, אסור לה לממן חינוך דתי, כנסיות, מקוואות או כוהני דת. אזרחים המעוניינים בשירותים אלה, יצטרכו לממן אותם בעצמם. האיסור חל לא רק על תמיכה כספית, אלא גם על דרכי תמיכה אחרות ובהן הענקת מעמד רשמי לנציגי הדת (כמו רבנים ראשיים, קאדים וכיוצא באלה), ומעשים שמשמעותם תמיכה סימבולית בדת כגון הצגת סמלים דתיים במתחמים שלטוניים והכללת יסודות דתיים בטקסים ממלכתיים" (עמ' 15).

לכך יש להעיר שארצות הברית מובאת בדרך כלל כדוגמה למדינה בה קיימת הפרדה בין הדת למדינה מרצון היסטורי להגן על הדת (של מיעוטים נרדפים באירופה), בעוד שצרפת מובאת כדוגמה למדינה שההפרדה הזו נוצרה בה בשל העוינות לדת.

לפי גרסת "אי העדפה", "למדינה מותר עקרונית לתמוך בדת, אלא שאסור לה להעדיף את האופציה הדתית על פני האופציה הלא דתית. למשל, למדינה מותר להציג סמליים דתיים ברשות הרבים, או אפילו במתחמים שלטוניים, אבל אסור לתת עדיפות לסמלים כאלה על פני סמלים של תנועות, ארגונים או מוסדות שאינם דתיים. בדומה, מותר למדינה לתקצב מערכת חינוך דתית, אך אסור לה להעניק למערכת זו תמיכה חזקה יותר מזו הניתנת למערכת החינוך הלא דתית... אם מדינה תומכת בדת אחת או בזרם של דת מסוימת, היא צריכה לתמוך גם בדתות אחרות ובזרמים אחרים" (עמ' 16).

קהילות מוכרות

מודל נוסף הוא מודל "הקהילות המוכרות", המתקיים צורה מובהקת בגרמניה. במודל זה אין דת או כנסייה רשמית וכל הקהילות הדתיות המוכרות בחוק, שוות לכל דבר ועניין. המדינה איננה מתערבת בענייני הכנסייה בגרמניה, אך גם יש שיתוף פעולה בין הכנסייה והמדינה בתחומים רבים ולכן מוגדר מודל זה כ"עצמאות הדדית ללא הפרדה".

בגרמניה הכנסיות מוכרות כתאגידים ציבוריים המקיימים יחסי פעולה הדוקים עם המדינה המממנת את פעילותם על-ידי הטלת מס כשהאזרחים קובעים לאיזה מיסוד דתי הוא ילך. מבחינה זו טועים המחברים המשרטטים רק חלופה של גבירי הקהילה לאי תמיכת המדינה במוסדות הדתיים (עמ' 100).

אך בהמשך הם מציעים "שהמדינה תקבע שיעור תקצוב של שירותי דת לנפש, ובתי הכנסת יקבלו מן המדינה תקצב לפי מספר החברים בהם. בהסדר זה יינתן כוח רב ידי חברי בתי הכנסת. הם שיממנו את רב הקהילה והם שיפטרו אותו אם איננו ממלא את תפקידו נאמנה. אם חבר כלשהו לא יהיה שבע רצון מהשירותים שהוא מקבל בבתי הכנסת שלו, הוא יעבור לבית כנסת אחר, ויחד עמו יעבור גם התקציב "שלו" (עמ' 253-254). ניתן לראות בכך ביטוי לשיטת השוברים מבית מדרשו של מילטון פרידמן העוסק בספרו גם בהקשר לחינוך הדתי (מילטון ורוז פרידמן, החופש לבחור, עיקרי הכלכלה החופשית, 2009, המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי, עמ' 164- 177).

בנוסף לכך יש לציין שבגרמניה בתי חולים רבים מנוהלים על-ידי הכנסיות אך המימון בעיקרו הוא של המדינה, וכך גם לגבי: בתי הורים, גני ילדים ומרכזי גמילה. שעורי הדת ניתנים בכל בתי הספר הציבוריים, ומורי דת, גם אם הם עובדי מדינה, חייבים לקבל את אישור הכנסייה וחייבים להורות את תורת הכנסייה. יש לציין שמודל זה קיים גם ב: אוסטריה, הונגריה, בלגיה, ולוקסמבורג.

הכנסייה

מודל הכנסייה הרשמית משלב בצורה מסוימת בין הדת למדינה מלי לפגוע חרויותיהם של בני הדתות האחרות. הדוגמה המובהקת למושל זה היא אנגליה בה לכנסיה האנגליקנית יש מעמד רשמי בהיות המלכה עמדת בראשה. גם גם בנורווגיה כשבשבדיה לפני ותר מעשור הופרדה הדת מהמדינה. באנגליה הפרלמנט חייב לחוקק את חוקי הכנסייה העיקריים ולאשר את נוסח התפילה הרשמי. כמובן שנישואין אזרחיים מוכרים במדינות אלו.

המודל האחרון הוא "דגם הכנסייה הנתמכת" הינו דגם ביניים שיש למקמו בין מודל הכנסייה הרשמית למובל הקהילות המוכרות. על מודל זו נמנות כיום: איטליה, ספרד, אירלנד, ארמניה, פולין, בולגריה ורומניה. הוא מהווה דגם ביניים של מדינות שדגלו בעבר בכנסייה רשמית או בהפרדה בין דת לדינה. במודל זה יש עדיפות מסוימת, סמלית וחוקית לדת או לכנסייה הדומיננטית. באיטליה למשל מוזכרת הדת הקתולית בחוקה, אך חינוך דתי ניתן בבתי הספר לבני כל הדתות, ובמימון המדינה שעורי הדת הקתולית. כך גם לגבי שירותי הדת בבתי החולים ומוסדות ציבור. כמו במודל הקהילות המוכרות, "מס כנסיה" מממן את פעילות הכנסייה הקתולית ואת פעילותן של קהילות דתיות נוספות.

המחברים סטטמן וספיר צודקים שהקשר בין הדת למדינה הנו מורכב באשר "אופני מיסוד מגוונים של דתות התפתחו במזרח אירופה אחרי 1989 ברבות מהמדינות שהיו בעבר חלק מהגוש הסובייטי" (עמ' 18), אולם מאידך-גיסא, אין טענתם על-אודות איסור מיסוד הדת, במובן של אי-תמיכה, משקפת את המצב לאשורו בשבדיה ביחס לאירופה המערבית: "האיחוד האירופאי הכיר במפורש בזכותן של המדינות החברות בו למסד דת, ואכן אנגליה ממסדת את הכנסייה האנגליקנית, שוודיה- את הכנסייה הלותרנית (אך יש להעיר שבשנת 2000 בוטל מעמד הכנסייה ככנסיה לאומית-י.ב), ויוון ממסדת את הכנסייה האורתודוקסית" (שם).

ביחס ליוון גורסים המחברים, היא דוגמה למדינה ש"תמיכה בדת עשויה לחזק את הלכידות והסולידריות בין אזרחי המדינה", בשל היות הדת "מרכיב מרכזי בתרבות הלאומית שהלן"(עמ' 59). המחברים מציניים שמדובר ברוב ולא בכל האזרחים שהם יוונים אורתודוכסים ו"גם אם חלק ניכר מהם אינם דתיים במובן החמור של המילה (מדוע לא לציין שיש חילונים?), ו"הדת היוונית- אורתודוכסית, על המנהגים, החגים והריטואליים שלה, היא מרכיב מהותי בזהותם."

ואז מגיעה המסקנה הבעייתית "לכן מנקודת ראות לאומית כדאי לממשלתה החילונית של יוון לתת מקום חשוב לדת בחיי המדינה ולתמוך, ככל שנדרש, במוסדות הדתיים הרלוונטיים. גם בישראל השיקול הלאומי מועלה כטיעון בולט לטובת תמיכה בסוגי חקיקה בנושאים דתיים ( שבת, כשרות, חזיר), ולפחות בעבר היה נפוץ בקרב ההוגים מרכזיים של הציונות החילונית" (עמ' 59). למותר לציין שיש מבחינה ליברלית בעיה בפרהסיה הדתית של השבת מבחינת הציבור החילוני, כמו גם עצם קיום כשרות מטעם הרבנות מחד-גיסא, ואי מן מתן פטור מכשרות, לציבורים שאינם מעוניינים בכך ובהם גם מי שאינם יהודים. לזכות המחברים יש לציין את מודעותם להבדל בין יוון שהיא יוונית אורתודוכסית ב-98% לעומת קיומם של מיעוטים ניכרים דתיים - לאומיים בישראל.

מצב הדת בישראל

טרם הדיון הערכי עקרוני מן הראוי לברר את מצב הדת בישראל שהוא ללא ספק ייחודי. ברמה העקרונית כותבים המחברים ש"בצורתו החזקה והמלאה החיבור בין הדת למדינה בא לידי ביטוי בחיבור מוסדי, דהיינו מצב שבו מוסד דתי כלשהו מוקם על-פי חוק, המגדיר את סמכויותיו ואת מעמדו... דוגמה לכך בישראל היא מוסד הרבנות הממלכתית. מדובר בפירמידה שבראשה הרבנות הראשית... ומתחתיה רבני ערים וישובים... משכורתם של הרבנים הממונים על-פי חוקים אלה מושלמות מקופת המדינה... דוגמאות אחרות הן מערכת בתי הדין הרבניים והמועצות הדתיות" (עמ' 93). מדובר במציאות א-נומאלית באשר לקהילות השונות יש רבנים טבעיים, ולכל זרם יש את פוסקי הדור שלו. משום כך מדובר במוסד מיותר, מה גם שהוא ממומן על-ידי מסי כלל האזרחים, ש-20% מהם אינם יהודים, ועוד כ-30-40% הינם חילונים.

בדיון בנושא השבת כותבים המחברים ש"משנות השמונים ועד היום ניכרת ירידה עקבית בחקיקה הדתית ובאכיפתה. בכל הקשור למצב השבת במדינה, בעבר היה קשה למצוא קולנוע או בית עסק פתוח בשבת, ואילו היום פתוחים בשבת כמעט כל בתי הקולנוע, השעשועים, ומרכזי קניות ענקיים הומים אדם ופועלים ללא הפרעה בכל רחבי הארץ" (עמ' 97). לכך יש להעיר שבת"א היה ניסיון לסגור את המרכולים בשבת, אך בסופו של דבר ניסיון זה לא יצא אל הפועל (פעיל לסגירת העסקים בשבת הינו יואב כ"ץ בעלי ה"קופיקס" שבעסקיו תלוי השלט "אין לאוכל מוצרי חלב עם מוצרי בשר").

אולם דיון המחברים אינו ממצה. גם אם "גידול חזיר וסחר בו מתקיימים הלכה למעשה למרות "חוק החזיר", ולמרות " חוק ההסמכה" (השווה כשלעצמו דיון מזווית ליברלית-י.ב.) שהיה אמור לסייע להגבלת התופעה" (עמ' 97-98), הרי לא ניתן לקבל ללא דיון ביקורתי את הערתם ש"מעמד הזוגות הנישאים בנישואים אזרחיים, או המתקשרים זה לזה בלא נישואים, הושווה כמעט לכל דבר ועניין למעמדם של אלה הנישאים דרך הרבנות" (עמ' 98).

לזכות המחברים ניזקף בירור יסודי של סוגית הנישואין ומסקנתם החותכת, תמיכתם "במסלול נישואים אזרחי חלה גם על האזרחים הלא יהודים. יש ליצור מצב שבו כל אזרח, תהיה דתו אשר תהיה, יוכל לבחור בין מסלול דתי לנישואין (טקס דתי, הכפוף לדין הדתי, והנתון לסמכותו של בית הדין הדתי הרלוונטי) לבין מסלול אזרחי" (עמ' 297).

היריעה אינה מאפשרת לדון בכל הסוגיות השונות בספר חשוב זה: שירות חרדי בצבא, סגירת רחוב בר-אילן בשבת, כשרות, חמץ ועוד, אבל ללא כל ספק לספר זה יש משום תרומה רבה להתמודדות פילוסופית ומבהירה בהן. עם זאת, מבחינה הדיון הלאומי, המצוי בשולי דיון יחסי דת ומדינה, סובל הספר מחוסר ביקורתיות כלפי המצב הקיים, מעצם התעלמות מחבריו מאי ההכרה בלאום ישראלי אזרחי במדינה, ובשל אי-היות ישראל מדינת לאום דמוקרטית. רק כך ניתן לבין את המשפטים הבאים: "אם מקבלים את הרעיון שמותר למדינה להזדהות עם לאום מסוים (ממתי היהודים הם לאום?), אז סמלי המדינה נראים המקום המתאים ביותר לעשות זאת.

מדינת הלאום נועדה לאפשר לחברי קבוצה לאומית מסוימת (האם הנרי קיסינג'ר מזכיר המדינה האמריקנית לשעבר, הקטור טימרמן, שר החוץ הארגנטינאי, וברונו קריסקי, מי שהיה קנצלר אוסטריה, יכלו להיות חברי לאום אחד?) לקיים את תרבותה ולפתחה, ולפיכך מותר לה לבטא בסמליה הלאומיים ייעוד זה" (אגב, המנון התקווה הציוני חובר טרם הקמת ישראל ומשקף תקוות ציוניות של יהודי מזרח אירופה).