"נוהל חניבעל", האוסר על ביצוע ירי שנועד לגרום להריגתו של חטוף, זוכה עכשיו בצה"ל לגושפנקה רשמית. אישורו המלא של הנוהל הזה ניתן שלשום על-ידי היועץ המשפטי לממשלה,
יהודה וינשטיין, בעקבות המחלוקת שעוררה במרוצת החודשים האחרונים פרשת חטיפתו של סרן הדר גולדין במבצע "צוק איתן".
בהחלטתו מודה, אומנם, היועץ המשפטי לממשלה, כי פעולה צבאית לסיכול-חטיפה מלווה כמעט תמיד במידה של סיכון לחיי החטוף, אלא שעם זאת היא מחייבת איסור מפורש של ירי שנועד לקטול את חייו.
כך או אחרת ברור למדי, לפחות על-פי ניסיון העבר, כי הפעולה הצבאית, הקרויה על-שמו של מפקד-קרתגו האגדי, לא רק שלא הוכיחה עצמה כיעילה בצה"ל - היא גם גבתה ממנו מחיר כבד מדי.
הימור
ין לכחד שעל-פי המסורת הצה"לית - עדיף חייל ישראלי מת מחייל ישראלי שבוי. זהו, בכל אופן, המוטו שהנחה את צה"ל עוד במחצית שנות ה-80, תחילה כתורה שבעל-פה, ומאוחר יותר כפקודה רשמית.
ההיגיון שמאחורי הפקודה הזו איננו בבחינת גילוי-אמריקה. הוא מלווה את המדינה כבר שנים רבות ותמציתו: לא להיכנע לטרוריסטים המבקשים לחטוף חייל, באשר כניעה רק תגביר אצלם את תיאבון חטיפתם של חיילים נוספים.
למען הגילוי הנאות ראוי להודות כי הפעלתו של "נוהל חניבעל" אינה אלא הימור שבין החיים והמוות. ממש כמו רולטה רוסית. ברמה מסוימת הוא הופעל בעבר במינכן, במהלכו של טבח הספורטאים הישראלים, כשניסיון חילוצם על-ידי כוחות גרמניים לא צלח ורק הוביל למותם. אסון דומה אירע במעלות, כאשר קבוצת פלשתינים חטפה ילדים ישראלים, שנהרגו לאחר ששר הביטחון, משה דיין, פקד לשחררם בכוח, בעיצומו של מו"מ עם החטופים.
אבוד
הצרה הגדולה היא ש"נוהל חניבעל" דורש מחיילים לירות גם במי שהוא, לרוב, חברם. לפחות, מבחינתו המוסרית, פסול בשל כך הנוהל הזה. יתר על כן: עדיף להימנע ממנו, באשר הפעלתו עלולה לא רק לפגוע בחייל אחד, אלא להוביל למותם של חיילים נוספים.
כך או אחרת, במקרה של
גלעד שליט, "נוהל חניבעל" לא היה עוזר. העסק היה אבוד מראש, באשר זמן רב מדי חלף מרגע הפגיעה בטנק שלו ועד להכרזה על הנוהל, ואילו הפעולות שבוצעו לאחר מכן, כולל הכניסה לדרום הרצועה, כבר היו חסרות-תועלת. שהרי בפרק הזמן הזה כבר הספיקו חוטפיו של גלעד שליט להימלט.
בפיקוד צפון, לעומת זאת, ביקשו ללמוד את הלקח הנדרש. האמינו שם כי אירוע-חטיפה שכזה לא יוכל להתרחש אצלם. אבל, עוד שש שנים קודם לכן הותקף סיור שיגרתי של צה"ל בהר דב שבצפון במטח-אש של החיזבאללה. שלושה לוחמים - עדי אברהם, עומר סואד ובני אברהם - הוצאו מן הרכב הבוער שלהם ונגררו אל מעבר לגבול. צה"ל ניסה ליירט את החוטפים מהאוויר, אבל החיילים החטופים פשוט נעלמו. רק בחלוף ארבע שנים הם הוחזרו בארונות-מתים. זה היה גורלם של אהוד גולדווסר ואלדד רגב.
אכזרי
בשורה התחתונה מסתמן "נוהל חניבעל" כאקט אכזרי. עדות מוצקה לכך הם דבריו גלויי הלב של שאול טחנאי, מפקד הטנק של גלעד שליט, שיכול היה למנוע את חטיפתו בעת זיהוי החטיפה. היה זה הוא עצמו שביקש אז להפעיל את "נוהל חניבעל", אך בצדק לא נענה. בדיעבד הגיע מפקד הטנק בעצמו למסקנה העגומה והמתבקשת מאליה, שנוצר מצב של "להפסיד, או להפסיד".
למי שמעמיד, כמוהו, חיילים שלו בסיטואציה כזו, יהיה קשה מאוד לצפות שהם אכן יעמדו בפקודה. ובהקשר הזה נאמנים עלינו דבריו של טחנאי עצמו: "אחת מהשתיים, או שאני גומר לחבר שלי את החיים, או שאני גומר אותם לעצמי". ודי לחכימא.
