התקשורת מוצפת בקביעות בגל מאמרים ושידורים, של קבוצת עיתונאים מוכרים שמרבים ליעץ לפרש ולבקר את הדרג הצבאי והמדיני על מהלכי צה"ל במלחמה בטרור הפלשתיני, ועל החלטות מדיניות ממשלתיות.
מדובר בקבוצת עיתונאים מוכרים ומפורסמים, המשוכנעים שיודעים הם טוב יותר מכל שאר המנהיגים והמומחים, כיצד יש לנהל מלחמה ולנצח, וכיצד להשיג שביתת נשק ואפילו שלום.
"התלמידים" של קלאוזביץ וקיסינג'ר
דבריהם ומאמריהם כפי שהתפרסו, מלאי התנשאות וביטחון עצמי של הפגנת כביכול ידע אסטרטגי וניסיון רב בניהול טקטי של מלחמה בזירה הפלשתינית והמוסלמית האזורית. דבריהם משופעים בארסנל של דברי ביקורת על ההנהגה צבאית והמדינית.
הם משוכנעים שיש להם את ההבנה האסטרטגית לניהול מלחמה כמו לקארל פון קלאוזביץ, ויש להם גם את התבונה לניהול מהלכים מדיניים לסיום מלחמה כמו לקיסינג'ר. הם רואים עצמם כמומחים באסטרטגיה, בטקטיקה ובדיפלומטיה. לו היו מתיעצים איתם, התמונה הצבאית והמדינית הייתה טובה יותר לדעתם.
לגיטימי לבקר את הממשלה ואת צה"ל. אבל לא לגיטימי שעיתונאים מתחזים למומחי אסטרטגיה צבאית ודיפלומטיה מדינית. ראוי להזכיר שהמפקדים הצבאיים מנהלים את המלחמה בחזית בשטח והעיתואים את "המלחמה" מהמקלדת במערכת הממוזגת.
עיתונאים שרואים עצמם חלופה מנהיגותית לזו העכשיווית
חבורת העיתונאים המדוברת, המוכרת לכולם, אימצה לעצמה את הפילוסופיה האומרת כי המלחמה והשלום חשובים מכדי להשאירם בידי הגנרלים והפוליטיקאים. מסקנה זו שלהם לקוחה מאמירותיהם של קלאוזביץ (האסטרטג) ולקלמנסו (המדינאי).
"מפלגת התקשורת" רוצה להדיח את הממשלה ולנהל המדינה
קבוצת העיתונאים המדוברת הם פוליטיקאים מוסווים שרואים עצמם כ"רשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. עיתונאים אלה, מצויים בכל מערכות התקשורת, יש ביניהם חילוקי דעות אישיים, פוליטיים ומקצועיים, אבל יש להם "אחדות מטרה" קולקטיבית משותפת, להפיל את הממשלה "הלאומנית ימנית" ולהמליך ממשלה "שמאלנית מתקדמת" שסיסמתה היא "הכו בנתניהו והצילו את השלום ואת פלשתין".
