בתחילת הפרשה נשלח משה להביא פעם נוספת את בשורת הגאולה לעם ישראל. הכתוב מעיד, כי למרות זאת - עם ישראל איננו מקשיב: "ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה". תגובה זו מביאה את משה לטעון כלפי הקב"ה, המצווה עליו לשוב אל לפרעה ולדרוש ממנו להוציא את עם ישראל ממצרים, כי אין טעם בשליחות זו משני טעמים: "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה?" וכן "ואני ערל שפתיים". אם עם ישראל אינו מאמין בשליחות, מדוע שפרעה יאמין לה? בנוסף משה מדגיש את בעיית הדיבור שלו, שלדעתו תקשה בשכנועו של פרעה.

לכאורה, היינו מצפים לתשובה על שתי טענות אלו, אולם אז, במפתיע, התורה עוברת לעניין אחר לגמרי ומתחילה למנות את ייחוסם של שלושת השבטים הראשונים, ראובן, שמעון ולוי. רק לאחר עניין זה חוזרת התורה לעניין הראשון, וגם אז ניתן מענה רק לטענה השנייה של הקושי בדיבור, באמצעות מינויו של אהרון להיות זה שידבר אל פרעה.

ומה לגבי הטענה הראשונה? כמו-כן, מדוע התורה קטעה עם סדר הייחוס של שלושת השבטים הראשונים את התשובה לטענותיו של משה? וגם אם ישנה תשובה הגיונית, מדוע התורה מונה רק את ייחוסם של שלושת השבטים הראשונים ולא את כולם?

האדמו"ר מפיסאצ'נה, ר' קלונימוס שפירא, יוצא בספרו "חובת התלמידים" כנגד התפישה שהייתה שלטת בחינוך ושהתמקדה רק במה שנראה לעין. התפישה הנכונה, לפי הרב שפירא, צריכה להיות "המלמד והאב צריכים לדעת שאת בני ה' ואת גדולי ישראל עליהם לחנך ולגלות, ואת הנערים אשר לפניהם יראו לנשמות גדולות אשר עודן באבן, ועליהם להצמיחן ולהפריחן".


להיזכר בשבטים


יצחק בן-אהרון אמר פעם: "אם זה רצון העם, צריך להחליף את העם". התבטאות שכזו נולדת מהתבוננות הניזונה רק מראייה עכשווית. הסתכלות כזאת מולידה ביקורת, במקום אמירות מצמיחות. מנהיג אמיתי, לעומת זאת, מאמץ לעצמו ראייה עתידית. הוא מתעלם ממה שנגלה לנגד עיניו כעת, ומדמיין כיצד הדבר ייראה בעוד שנים רבות. הוא חי היום חזון עתידי שאליו הוא רוצה להצעיד.

כאשר משה מתבונן בעם ישראל, הוא רואה עם שבור ורצוץ, שאיננו מסוגל להרים את ראשו מן העבודה הקשה. לכן משה מתקשה להאמין כי ניתן עוד להצילם. התשובה של הקב"ה היא במניית סדר הייחוס, כרמז למשה על התבוננותו השגויה. במקום להסתכל על הכאן והעכשיו, ראה מיהו העם הזה, מאין הוא בא, אלו כוחות טמונים בו.

מנייתם של שלושת השבטים הראשונים ממחישה זאת במיוחד. ראובן ניסה להציל את יוסף; שמעון ולוי עזי הנפש לחמו בעיר שלמה בגלל מה שעשו לאחותם. האמנם אבדה תקוותו של העם הזה? הקב"ה כביכול אומר למשה: אם תתבונן נכון, תראה את מה שאני רואה.

גם שמותיהם של ראובן, שמעון ולוי מרמזים על גאולת ישראל ממצרים. ראובן נקרא כך על-ידי אמו "כי ראה ה' בעניי"; שמעון נקרא כך "כי שמע ה' כי שנואה אנכי" ולוי - על כי "עתה יילווה אישי אלי". כך מתאר גם הקב"ה למשה את סדר הגאולה למשה: "וגם ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים ואת צעקתם שמעתי... וארד להצילו מיד מצרים". ראייה, שמיעה ובסופם ליווי של הקב"ה. גם כך רומז ה' למשה כיצד עליו להתבונן בעם הזה. לראות את השורש, את הפוטנציאל גם אם הוא בוסרי, ולא להישען על "סקרים" שמתייחסים רק למציאות כפי שהיא עכשיו.