ארגון פסיפיקה הטורקי, מבית היוצר של הוגה הדעות פטולה גולן, ערך כנס באורנג' קאונטי על איסלאם מתון. מאות מוסלמים התכנסו לדיון על האיסלאם בימינו.
אותו כנס משך את תשומת ליבי מהרגע הראשון. חכמי דת ופרופסורים מכובדים מתכנסים לדון באיסלאם מתון. אלא שמהכרותי עם חלקם, הם "מתונים" בה במידה שהאירנים מפתחים את תוכנית הגרעין שלהם בשל צרכי אנרגיה פנימיים.
כבר הייתי מוכן לסוע לבדי לאורנג' קאונטי, ויודע כל מי שמכיר אותי שזהו דבר יוצא דופן עד מאד, הקרבה עצמית מאין כמוה. אך ברגע האחרון הצטרף אלי ידידי ד"ר דרל טמקין, ואסיר תודה אני על כך. הלקח החשוב ביותר מאותו אירוע שאסור להיות גיבורים, גם אם עד היום - משך שנים רבות - לא קרה לנו כלום. לאירוע של גופים עוינים חייבים להגיע בזוגות (או יותר), אך אסור בתכלית האיסור להגיע לבד. תוך שבריר שניה מצב שהוא נפיץ מלכתחילה יכול להפוך לזירת קרב, ואויבינו לא בוחלים באלימות, והם עוד יסבירו באריכות שזו בכלל הייתה אשמת הצד השני, שהתגרה והעליב.
איני מאשים את כל ידידי, מכרי ואנשים אחרים שאליהם העברתי את ההזמנה לאותו כנס על איסלאם מתון. רובם עסוקים, או שהנושא כלל לא מעניין אותם. מי בכלל משוגע לסוע כל כך רחוק? ומה תהיה התועלת גם אם נופיע בין מאות רבות של מוזמנים?
גם רגיל אני שבארועי שיטנה אלו ואחרים, היחס בין כוחותינו לכוחות האויב הוא בד"כ, במקרה הטוב, 4:150 (כתבתי בעבר על אנשים כמו מוטי גור, ד"ר מרטין שרמן, סוזאן וד"ר רוברט רייטו ואחרים המתייצבים להגן על ישראל, הם והאמת לצידם). היכן כל השאר? עסוקים בחייהם, וכשהם יתעוררו, הם יגלו עולם ומלואו, ופתאום יהיו לנו "מומחים" לענייני חרם, או לנושא אקטואלי זה או אחר אותו הם גילו בעצמם, כאילו שאותו עץ לתפארת קרם עור וגידים והגיע לגובה של שש אמות ומעלה בן לילה.
מוכן ומזומן הייתי לאותו ארוע, למרות שלכולנו נכונה הפתעה. אותו ערב בארויין תוכנן שבועות רבים מראש, ואיש לא צפה שיומיים קודם לכן בשלושה ארועי טרור בפריז, 17 אנשים ירצחו (מהם ארבעה יהודים שיובאו למנוחת עולמים בירושלים) והעולם כולו - כשצרפת בראש - יכריז "אני צ'רלי!".
כיון שקרה מה שקרה בצרפת, הכנס גרם לתקשורת להגיע (אם כי לא בצורה מסיבית), והאולם היה מלא מפה לפה - בעיקר במוסלמים, אך גם בכמה דמויות בולטות אחרות - כומר פרנסיסקי, רב יהודי עם כיפה, מאמין נוצרי עם חולצת מחאה נגד שחיטת הנוצרים בארצות ערב על-ידי דאעש, ד"ר טמקין ואני.
ועל מה ולמה נזדרזתי להוסיף אותנו? שכן אנחנו לא חלק מהרגשת ה"קומביה," החנחון וההתחנפנות, הכניעה הסמויה או הגלויה תחת שלטי ה-Interfaith או ה-Political Correctness.
אותי מכירים ראשי הארגון, ועם זאת הם תמיד מקבלים אותי ואת חבר מרעי בסבר פנים יפה. אורח, בדת האיסלאם ובאזור המזרח התיכון, גם אם הוא אויב מושבע, יתקבל בכל הכבוד כל זמן שהוא בביתך. לפיכך אני יודע שלא יאונה לי כל רע, כל זמן שאני בתחומם, לפחות לא מצד המארגנים. כבודם יפגע אם יעז מי לפגוע בי, ואין דבר חשוב יותר מאשר הכבוד (האמיתי או המדומה).
ודוקא איני רוצה לעסוק בדבריהם של המשתתפים בפאנל על האיסלאם המתון. הם אינם מתונים, ואת כל התרוצים השגורים בפיהם אני מכיר היטב. מקצתם: הטרוריסטים מעוותים את האיסלאם. אנחנו מגנים את מה שקרה. איסלאם והנביא מוחמד הם שוחרי שלום ומלאי רחמנות, והאדם הוא הדבר החשוב ביותר, בין אם הוא מוסלמי ובין אם לאו. הטרוריסטים הם אנשים לא שפויים. גם בדתות אחרות - בעיקר בנצרות וביהדות - טרוריסטים ואלימות.
למעוניינים, ניתן לראות את האירוע כולו בשידור באיטרנט.
שתי שאלות
קמתי ושאלתי שתי שאלות. הראשונה היא האם הם ראו את הקריקטורות מדנמרק או את אלו החדשות מהעיתון צ'רלי אבדו, או האם הם קראו את ספרו של סלמאן רושדי, פסוקי השטן, שראה אור בשנת 1988 (ושהעתק שלו הבאתי אתי, אך השארתי במכונית). היו אלו בדיוק חכמי הדת שמכריזים על פתוות (פסקי הלכה) כאן בארה"ב.
כיון שהמחצית השנייה של דברי הייתה פרובקטית למדי, נשכחה השאלה הראשונה כליל, ואיש לא טרח לענות עליה.
הייתי צריך לתקן מספר נקודות שהועלו. לדוגמה לא מצאה חן בעיניהם קריאתו של ראש הממשלה נתניהו ליהודי צרפת לעלות לישראל. חשוב לאיסלמיסטים להראות שהיהודים חיו תמיד בשלום בארצות ערב, כשהם מוגנים, ושאפילו היה לנו "תור זהב" תחת שלטון מוסלמי. איסלאם מתון לא מאיים על-אף אחד, לפיהם, ואם היהודים יתחילו לברוח, יאשימו את המוסלמים הרחמנים, שוחרי השלום והצדק שלא בצדק.
ציינתי שליהודים יש מדינה אחת ויחידה בעולם, פיסת אדמה קטנטנה בין נהר הירדן לים התיכון, וזהו הבית של כל יהודי באשר הוא כרגע.
התחלה זו הייתה קשה מאוד לבליעה על-ידי כל אותם מאות האנשים בקהל. גם להעלות את המילה השנואה "ישראל" וגם לקבוע שלישראל זכות קיום ועוד במקום כמו ארץ ישראל?!
אך אני בשלי. בשלב כלשהו מנו מקומות בהם היו ארועי טרור, מאנגליה לספרד, פקיסטן, סוריה, עזה ואפילו ניגריה (אלפיים נרצחים לפני כמה ימים). מקום אחד לא הוזכר. כאילו לא הייתה אינתפדה שניה. כאילו שלא נרצחו כל כך הרבה ישראלים. דבר זה קומם אותי, והרגשתי שאסור לעבור על סדר היום. ציינתי את האינתיפאדה השנייה, בה מוסלמים ערבים הגיעו למקומות בדיוק כמו הכנס באותו הערב, או למסעדה, בית מלון, בר, בית חולים, שוק או מועדון ריקודים ופוצצו את עצמם כשהם צועקים "אללה הוא אכבר," אחד הביטויים הנפוצים ביותר אצל המוסלמים, דוגמאת "תמות נפשי עם פלישתים."
הפניתי את ידי לשני האיממים, חכמי הדת (שאחד מהם הוא יו"ר ועד הפיק של צפון אמריקה, יו"ר ועד השורה של דרום קליפורניה ומנהל החברה האיסלאמית של אורנג' קאונטי), ושאלתי אותם ולא התממתי כלל וכלל: האם גיניתם את ההתקפות נגד היהודים מהלך כל אותן השנים? או שקל היה לעבור לסדר היום שכן ההתקפות היו נגד ישראלים ודם יהודי הוא הפקר?
את התשובה ידעתי מראש. הם לא גינו את התקפות המוות של אויבינו, עד שאותה צורת פעילות עצמה הופעלה נגדם - בחתונה מוסלמית בירדן.
"הלא מה שמופעל נגד היהודים בסופו של דבר יפגע גם בכם" אמרתי, ומאות זוגות עינים היו נשואות אלי.
הזמנה לשיתוף פעולה קבוע
אך לא לתקוף התכוונתי. ציינתי לשבח את פעולתו רבת השנים של ידידי אטילה קווסי, סגן נשיא הארגון המארח, פסיפיקה, והצעתי ששיח, דוגמאת זה שהתנהל אותו הערב, צריך להתנהל בצורה קבועה - לא רק אחרי פיגוע טרור כשהמוסלמים צועקים שהם מתונים, שהטרור נוגד את אמונתם ושכתוצאה מהפיגוע כולם ודאי יתנכלו להם.
אך זה לא מספיק. הסתכלתי סביב וציינתי ששיח לא יכול להיות אפקטיבי אם שותפים בו רק אותם קולות ואותה המקהלה. שיח אמיתי חייב לכלול את שני הצדדים - אותם ואותנו.
הקהל היה המום. נציגי התקשורת כבר התקבצו מאחורי בכדי לדעת איך לאיית את שמי. הפרופסורית שניהלה את הערב הכריזה שנאמר לה שזו הייתה השאלה האחרונה, ובכך היא סגרה את הערב.
אין ספק שדברי הוסיפו תוכן ואמת לאותו הערב. הפרופסורית המנחה (אמריקנית שהשתדלה יתר על המידה לבטא כל שם מוסלמי כאילו היא עצמה מוסלמית ערביה), פתחה את חלק השאלות והתשובות בכך שהיא מציינת פעם אחר פעם: המארגנים מדגישים ומבקשים שכל אחד יכול לשאול כל שאלה שהיא, ללא פחד.
אני הרגשתי דחף, לא פחד. האמת חייבת להאמר, כי אחרת כולנו רוקדים סביב סביב, ובמרכז סיר ענק ובו מתבשלת מדינת ישראל והיהודים כולם.
אני חייב לציין את אותו נוצרי אדוק שקם עם חולצה ועליה כתב הדומה לכתב דאעש ושאל מה עושים ראשי האיסלאם נגד רציחת ורדיפת הנוצרים במדינות ערב. (הם כמובן "מתנגדים ומגנים את הרציחות." צריך להודיע זאת לקופטים במצרים, לנוצרים ברחבי היבשת האפריקאנית, לכל הנרדפים מלבנון ומבית לחם, ולנוצרים שהיו בסוריה.)
אך חייב הייתי לציין דברים כהוויתם, שכן כשנאמר שהנוצרים נרדפו מבית לחם, חשבו כל הנוכחים שישראל אשמה. ולי נדמה היה שבית לחם תחת שלטון הרשות הפלשטינית - השטן בכבודו ובעצמו - רק שאנחנו אשמים.
התקפות
בעוד אימם סעיד מוסטפה אל-קזוויני מדבר עם ד"ר טמקין וד"ר מוזמיל צידיקי עושה דרכו ללחוץ את ידינו, התגודדו סביבנו אנשים רבים. הראשון תקף אותי מיד: "אני נביל מפלשתין." "מהיכן," שאלתי, שכן ערפאת, שיזם את הישות כולה, יש מאין, הגיע ממצרים. "מירושלים," הוא ענה בכעס עצום ורב. "והאם היית שם," הקשתי, "כן - עד 1948."
"מדוע ברחת?" שאלתי, והוא כבר היה מוכן להכות אותי. "בגלל בגין."
"ומאין אביך," הוא שואל בתשובה, ואני עונה "מפולין."
"הפולנים היו הגרועים ביותר. אתם צריכים לחזור לפולין. אתם האשכנזים, צריכים לחזור לארצותיכם!"
טוב שבינתיים התערב אדם אחר, שעמד עם בנו. "בשבילכם אין ערך לפלשתינים. רצחתם אלף ילדים!" (את "אתה רוצח ילדים" אני מכיר היטב,וכך גם השגריר לשעבר אורן. אלא שהפעם הוא התכוון לקיץ האחרון ולמבצע צוק איתן.) בנו שעמד איתו הוסיף, "בשביל חייל אחד, הייתם מוכנים לרצוח אלף ושש מאות פלשתינים!".
הבנתי מיד במה המדובר, ועניתי בשלווה ובשקט: "לא, לא רצחנו. לנו חיי אדם - שלנו או של האויב - חשובים יותר מכל דבר אחר. אכן, שיחררנו, לא רצחנו, למעלה מאלף מחבלים עבור שיחרורו של חייל אחד, שהיה בן ערובה בידי חמאס,
גלעד שליט." (ובאמת איני יודע אם הנוסחה של 1:1,200 נכונה היא.) בילבול קל.
האב היה כל כך נסער שהוא פנה ממני, אך הבן הסתכל בצמא. לא ראיתי שנאה בעיניו, רק רצון לשמוע עוד, ללמוד, ולהקשות:
"ה
מתנחלים וההתנחלויות הם דבר נורא!".
כל כך רגיל אני לעניין הכיבוש ולשימוש המוטעה המילה מתנחלים (שאגב היא נובעת מאתנו הישראלים), שרציתי לדקדק ושאלתי אותו: "האם היית שם?"
מדוע שאלתי? לאוניברסיטאות המקומיות תוכנית נפלאה להכשרת שונאי ישראל: יוזמת עץ הזית. השר לשעבר יולי אדלשטיין, ביוזמת הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס והקונכ"ל דאז יקי דיין, הגיע במיוחד והופיע בפניהם, ומאז הם משתמשים בנקודה זו כהכשר-חזיר וכנקודת זכות. אולי אותו בחור השתתף באחת מהנסיעות לפלשתין/ישראל?
לא, הוא לא היה, אבל הוא תיאר לי את ההתנחלויות: בתי פאר ענקים, כמו באירווין, עם בריכות שחייה פרטיות מאחורי כל בית. ומעבר, מחנות פליטים ממש, ללא מים זורמים, אותם פליטים עשוקים, הפלשתינים המסכנים שאת ארצם גזלנו.
חייב הייתי לתקן תמונה מעוותת זו, שכן אני יודע את צפיפות תושביה היהודים של יהודה ושומרון בשל איסורי וחרמי הבנייה שהממשלה מטילה חדשים לבקרים בכדי לא להיות על מסלול התנגשות עם הממשל האמריקני והמדינות הארופאיות. הדגשתי שאם יש סיכוי כלשהו, קלוש ככל שיהיה, לשני עמים החיים זה לצד זה הרי הם אותם פראי אדם, המתנחלים הארורים, והערבים שכניהם. הם חיים זה לצד זה, נפגשים, סוחרים, עוזרים, מעסיקים ועובדים. אלא שאז מגיעים זרים, מארופה ומארה"ב, הקוראים לעצמם פעילי זכויות אדם ומדרבנים אותם להתנגדות אלימה. עבור מה ולמה מערערים הם את צורת החיים, את אותו דו-קיום?
ראו עד כמה השנאה מצאה מקום בלב המקומיים, באורנג' קאונטי קליפורניה, וכל דבר מתקשר לדברים שהם מכירים. עד כמה מרובה העבודה לתקן את הרושם המוטעה, להחזיר אמת למקומה ולהבדיל בין שקר לבין מציאות.
עד מהרה חזרנו לטבח בעזה בקיץ האחרון. לערבים אין ברירה אלא לנקוט בפעילויות טרור. שכן לנו אמצעי לחימה, פצצה אחת והם אינם. "אתם ישבתם וצפיתם מעבר לגבול בעוד הפצצות שלכם הרסו את עזה. נהניתם מכך. הדבר נתן לכם תעסוקה לשעות הפנאי. לפלשתינים (קרי העזתים) לא היה לאן לברוח להציל את נפשותיהם."
"ילדות יהודיות בנות ארבע ציירו על טילים 'לעזה באהבה.'"
גם אני ראיתי את התמונה של טילים עליהם חיילים כתבו כתובות אלו ואחרות. אך ילדות בנות ארבע לא מוכנסות לבסיסים צבאיים, וודאי שלא בסמוך לתחמושת חיה. כך אצלנו, אך לא אצלם.
ניפוץ אלילים
גם את התדמית הזו הייתי צריך לנפץ, והנה אני מרגיש כמו אברהם אבינו המנפץ אלילים. אחד אחרי השני. אך ככל שאני מנפץ, הנה טור ארוך ורב, ואין לו סוף. הייתי זקוק לנבוט, אך אני עומד זקוף, בחולצת תכלת לבן, ובשקט ובשיקול הדעת, עונה אחד לאחד, על כל האשמה. מנפץ, וזה קם מחדש, מתייצב מנגד.
את שיטת "הקש בדלת" תארתי בפרוטרוט, כך גם את פעילות החמס המשתמש במסגדים, בית חולים, בתי ספר וגני ילדים כמקומות מקלט ובתושבים העזתים כמגינים אנושיים, שכן הם יודעים שצה"ל לא יעז לפגוע בחפים מפשע או במקומות קדושים או דתיים.
אך כיון שבמספרים אנחנו משתמשים, "סך כל ההרוגים בעזה מהלך חמישים ימי המבצע היה פחות ממספר המוסלמים הנרצחים מדי שבוע בשבועו בסוריה. מדוע אינכם מתקוממים נגד הקורה שם?"
ראיתי בעיניו של אותו בחור שהוא רוצה לשמוע. ודאי עוד ישתמשו באותם טיעונים נגדנו, אך ליבי סמוך ובטוח, שכן האמת לצידי.
שתי נשים מוסלמיות ניגשו אלינו. בכיסויי ראש בצבעים מרהיבים, ובצורה מכובדת, מתונה ושקטה, אך בהחלט בוערת מתחת לפני השטח, הן התחילו לתקוף: "עבורכם אין כל ערך לחיי הפלשתינים. ... רצחתם עשרת אלפים ילדים ...."
כדרך סיפורי אלף לילה ולילה, כך גם מספר הילדים הנרצחים. אנחנו קמים בבוקר וחושבים: כמה ילדים פלשתינים נרצח היום? אלף, עשרת אלפים? זה לא משנה, הסיפור כבר עובר דרך העולם כולו, וכבר נמצאנו אשמים ברצח חפים מפשע, על שפיכת דם תמימים וטהורים.
לפחות, הן היו מוכנות להאזין, ואני שכבר הותקפתי באותן שאלות אך בעוצמה נמוכה רק במקצת, עניתי בכובד ראש.
למעט כתבי ערוץ תשע מהטלוויזיה, ד"ר טמקין ואני היינו אחרוני העוזבים. היה זה ערב מאלף, שכן הבנתי בפעם הראשונה בחיי את חשיבות מבטאי.
באחד עשר בספטמבר, 2001, יצאתי לבנין העירייה בבורלי הילס לחמ"ל החרום שהוקם. אחי הזהיר אותי - "הזהר! אתה נראה מהמזרח התיכון." כך בדיוק.
בערב מוקף מאות מוסלמים, רובם טורקים, לא נראתי שונה מהם בהרבה. אך אני, תמיר, בחולצת תכלת לבן, במבטא ישראלי ובחוצפה רבה (קמתי להגן על מדינת ישראל ויהודים), הפכתי למדינת ישראל עצמה.
אני השטן הקטן. אני התגלמות כל "הקופים והחזירים," אני מושא שנאתם התהומית ביותר כלפי הלא-נודע (רובם לא פגשו יהודי או ישראלי בחייהם).
היה זה המבטא שלי שהפך אותי לישראל. אני מדינת ישראל בגוב האריות. ועל כך הייתי גאה ואסיר תודה שנסעתי להיות נוכח באותו ערב באירווין.
הייתי גם אסיר תודה שלא הייתי לבד, שהיינו שניים - צוות לחימה, אחד משגיח על גבו של השני.
בזמן שמאות חברי הקהילה היהודית היו עסוקים בשיח איך להציל את מדינת ישראל (על-ידי הסברה, או על-ידי כיפוף ידה באמצעות הממשל האמריקני בכדי להכריח אותה לעשות את הנדרש להביא לידי "שתי מדינות לשני עמים"), נחשפתי אני לעובדה הבאה:
אנחנו מפסידים בקרב על תודעת הקהל שכן אנחנו לא יוצאים לשטח. אנחנו חייבים לעסוק בהסברה, בצורה שקולה ומכובדת, בשימוש בידע עמוק, עובדות ומיומנות המשולבים ברגש ובאמונה שלמה בצדקת הדרך (שיש לנו זכות קיום בכלל), אך במקום זאת אנחנו עסוקים בדין ודברים ביננו לבין עצמנו.
וראו מה קורה שכאנחנו עסוקים. העולם עוד עלול להאמין שהמוסלמים מתונים הם, ושארועי הטרור האיסלאמי הם דבר חריג שאינו קשור לאיסלאם.
