לא בא לי

בדרך לאילת, לסוף שבוע של חנוכה, גיליתי שיש לבת שלי אוצר מילים חדש. "לא בא לי". מה זה בדיוק אומר? כתגובה ראשונית, כמו כל הורה טוב, נזעקתי למחוק את התופעה הזו של "בא לי" "לא בא לי". שימוש במילים הללו ייצגו עבורי דברים אחרים, ובעיקר את העובדה שהדור החדש, כלומר הילדים שלנו, מתנהלים בין "בא לי" ו-"לא בא לי". רוצה הכול או לא רוצה כלום. אבל לזה עוד נגיע בהמשך.

חג החנוכה מביא בכנפיו חופשה קצרה או ארוכה - תלוי מי שר החינוך וזו אמורה להיות אתגר של פתרונות להפעלת הילדים. פסטיבל לא היה בכיוון, ואני לא טיפוס של שינה בשטח. שיכול להיות שטח אש. אז בבדיקות ארוכות ובמחיר סביר הדרמתי לאילת. מילא המרחק, אבל איך מחזיקים שתי זאטוטים שעתיים וחצי שקטים באוטו? מצד אחד, מה עוברים אלו שנוסעים ארבע או חמש שעות? לא אהבתי את הפתרון הנוח של מסך בתוך האוטו עם סדרות וסרטים. אני מעדיף שהנוף מחוץ לחון יהיה המסך. כהורה שצפה ביותר מידי סדרות משפחתיות כמו "אלף" או "משפחת קוסבי" (לפני הגילויים העצובים של ביל קוסבי הלא הוא ד"רהקסטיבל), חשבתי שזה יכול להיות נחמד לדבר קצת עם הבנות שלי ולספר להם על הדרך.

מאחר שאני לא בדיוק חבר בחברה להגנת הטבע, וההרים נראים לי בדיוק כמו שהר נראה. בלי אוכף ובלי כתף אלא פשוט הר או גבעה או משהו כזה. התחלנו במשחקי ידע ומסתבר גם, שאין לי את התשובות לכל השאלות של הבת שלי. זו התחילה בשאלה הפשוטה של "למה דגים גרים בים?" עברה לשאלות יותר קשות כמו "למה העננים שחורים" (זה קשור לכור?), ומשם עברה לשאלות מורכבות יותר כמו "אם הדליקו בבית המקדש את המנורה אז למה לא קראו לחג החנוכה חג המנורה?". הבנתי שאני צריך למשוך זמן עד שהן יירדמו, ואז לנסוע ישר לאילת בלי לעצור בדרך.

יש פעמים שחברי כנסת עושים את אותו הדבר, למשוך זמן, כדי לעכב הצבעות או להעביר החלטות מתחת לרדאר. אצלי זה קצת יותר פשוט. זה חוסך שאלות שאין לי תשובות עליהן, וזה חוסך בכי ללא תכלית והשמעת דיסק שירי החנוכה בפעם החמישים ושתיים או שלוש - לא זוכר.

זה עבד. או לפחות כמעט לגמרי עבד. מי שחושב שהדרך לאילת היא דרך ארוכה לא יודע על מה הוא מדבר. נראה אתכם מנסים מקום לעצור בצד אחרי ששמעת את מילות הקסם "אבא יש לי קטנים". להרגיש איך הכביש הזה לא נגמר. ולמה איש לא חשב להתקין שירותים ניידים מידי עשרה קילומטרים? או לפחות תאורה נורמלית לאורך הדרך? אולי עכשיו לקראת הבחירות...

אגב, לאחרונה הושק חטיף חדש העונה לשם "גדולים". הייתי ממליץ לאנשי המפתח בחברה המשווקת לעשות חושבים לגבי השם הזה. למגזר שלם המילה "גדולים" היא לא חטיף ולא משהו חיובי אחר. נקודה למחשבה.

שמחים וטובי לב, הגענו למצפה התת-ימי, עברנו בתחנות הדלק שבדרך שכידוע עוזרות לך להיפטר מהכסף של עצמך, גם אצל זה שהקים תחנת התרעננות ומכר לי נס עם הרבה מים, במחיר של נס עם הרבה חלב, וגם הציע לי דיסק של עצמו מנגן שירים שכתב. אני בעד מימוש עצמי, אבל לא על חשבוני. סוף כל סוף עם ההתקרבות לאילת, יכולתי להביע שליטה בנוף שנגלה לעינינו, ולהשתמש בידע שרכשתי בשיעורי של"ח, שהופיע במערכת השעות שלי כתלמיד אבל התקיים בדיוק פעמיים בשנה, ולומר בביטחון לילדים שלי- זה ים סוף!

נכנסנו למצפה התת ימי, יחד עם כל עם ישראל פלוס כמה מאות צרפתים. יהודים צרפתים הם קבוצה מעניינת שצריך לכתוב עליה טור בפני עצמו. הפעם לא נתתי למשטרה לעבוד עלי. בפעם הקודמת שביקרתי במצפה, לא הבחנתי שביציאה מכל כיכר בכביש למצפה, המהירות המותרת משתנה. שוטר נחמד חיכה לי, רשם לי דוח ויצא לארוחת צהריים. עתירה שהגיש עורך דין שהיה לו מספיק זמן וכוח, אילצה את הנוגעים בדבר לתמרר בצורה אחידה את כל הכביש. הפעם הייתי דרוך.

אני יודע שהמורה שלי לביולוגיה לא תאהב את זה, אבל ניסיתי לקרוא את מה שכתוב ליד כל אקווריום, אבל אני עדיין לא יודע להבדיל בין דג לדג. מה שחשוב הוא שהילדים שלי נהנו.

ארגנתי בקושי מניין למנחה. מסתבר שיש אנשים דתיים שיוצאים לחופש, ומבחינתם זה גם הזמן לחופש מהמרוץ הזה של לחפש מניין. הם לא אוהבים ששואלים אותם אם בא להם מנחה או ערבית. המבט הזועם שלהם שלח אותי לחפש במקומות אחרים את המניין שלי. ולבסוף היה כזה.

משם לביקור בקניון המבוקר ביותר בארץ "מול הים". אני לא חסיד של אופנות ולא מכיר את כל המותגים. אבל אפילו אני מצאתי את עצמי, נכנס לבהלה הגדולה של שקיות גדולות מלאות בגדים במבצע, ותוסיפו לזה את הנחת המע"מ.

הבגדים תמיד נראים לי יפים מאוד בחנות. הם מקופלים יפה והצבעים מיוחדים ומשתלבים יפה. הבעיה היא, שאחרי שתיים או שלוש כביסות אני מגלה שכדורים זה לא רק בכדורגל או בבית מרקחת ושדי קשה לי למצוא צבעים דומים לסוודר הזה.

למלון הגענו בשעות הערב ואז, בטיול הערב בטיילת כשלפניה ארוחת הערב במלון, בהתבוננות בנעשה מסביב וברגעים הקטנים שיכולנו להרשות לעצמינו שקט, עלו בי כמה תובנות.