מינוי שרים עתידיים על-ידי בוז'י- לבני:
אין זו הפעם הראשונה שמפלגת העבודה מחלקת את עור הדוב בטרם נצוד. יש הסוברים כי הודעה על שרים מביאה תמיכה נוספת בזכות אישיותם ויש (כמוני) המשוכנעים כי מהלכים אלו מתפרשים אצל הבוחר כמופע יהירות וזלזול. העבר הוכיח, עד היום, כי המנויים התקשורתיים המוקדמים הסתיימו בלא כלום.
הייתה מערכת בחירות שבה יעקב לוינסון הוצג כשר אוצר בממשלת פרס. איני מכיר ולו בוחר אחד שעבר להצביע מערך בגלל ההודעה בעניין לוינסון. שר אוצר נוסף של טרום בחירות היה פרופ' בן-שחר גם הוא במערך. קולות לא הביא וכשר אוצר לא כיהן. שניהם, אגב, היו מוערכים יותר, מצליחנים יותר וידועים יותר בזמנם מטרכטנברג. גם על מועמדים לשר ביטחון נמסרה מספר פעמים הודעה מראש והמערך אף הגדיל פעם לעשות והחליף מועמד אחד-חיים בר לב-במועמד אחר -
יצחק רבין- סמוך לבחירות. לא זה ולא זה ואף לא החילופים ביניהם הביאו למנדט אחד נוסף ולניצחון בבחירות וכך נותרו השניים מועמדים על הנייר בלבד.
לאחרונה הוצג מועמד לשר ביטחון במהלך הפריימריז פרס-פרץ במפלגת העבודה. פרס נענה לבקשת וילנאי שביקש הודעה מראש על מינויו לשר ביטחון כדי להסיר מועמדותו בבחירות במפלגת העבודה.
בלי קשר לעובדה שהורדת מועמדות וילנאי הייתה טעות אלקטורלית קשה הרי שפרט לקצת גיחוכים, מעט תקשורת לא יצא מהמהלך דבר.
רק לתזכורת: בגין לא הבטיח לאיש מראש תפקיד בממשלתו וניצח. שמיר לא הבטיח מראש וניצח. רבין לא הבטיח לאיש תפקיד (אפילו לא לפרס) וניצח וכך גם ברק ב-1999 ושרון ונתניהו אחריו.
ובמקומות אחרים למשל, על-אף הפופולריות הגדולה לה זכתה
הילרי קלינטון בזמן מערכת הבחירות אובמה-מקיין לא עלה בדעתו של אובמה להודיע מראש כי ימנה אותה למזכירת המדינה. הוא הבין (כמלך הקמפיינים) שאת עור הדוב מחלקים רק בתום יום הציד.
בניגוד למה שאומרים או כותבים, הציבור אינו טיפש. קהל הבוחרים הישראלי הוא מהאינטליגנטים בעולם שיודע להבחין היטב בין גימיק למהות.
באמון הציבור זוכים על-ידי הצגת דרך, בניית אמינות, דיבור בגובה העיניים ולא בהפרחת שמות בחלל.
למפלגה מסוימת דרושה אישיות ביטחונית:
גם אמירה זו מתבססת על הגישה המוטעית ש"הכל אישי". מפלגה צריכה להציג מדיניות בתחום הביטחוני המשולבת בתחום המדיני. לא איש כזה או אחר אלא דרך שצוברת אמון. לרשימת העבודה יש תדמית, ובצדק, של רשימה חברתית לוחמת (עם ובלי טרכטנברג) בעיקר בזכות פעולותיה. ידלין לא יהפוך אותה לביטחונית בעיני הציבור. היא נתפסת כמפלגה שהשלום עומד במקום גבוה יותר בסדר יומה מהביטחון. את זה לא ישנה מנוי כזה או אחר גם אם היה מדובר בהצבת דמות יותר ידועה מידלין האנונימי בעיני רוב הציבור.
כך למשל גם אם
מיכה לינדנשטראוס היה מוצב במקום השני ברשימת
ישראל ביתנו לכנסת הנוכחית הדבר לא היה מלבין את המפלגה בעיני הציבור. גלנט לא הפך את כחלון לרמבו ביטחוני. כחלון נשאר אייקון חברתי כשהיה. גם מרץ נכוותה בעבר בתחום זה כאשר הציבה אישה חרדית ברשימה. חיפשתי בעזרת נר ברחובות בני ברק חרדי שתמך במרץ ולצערי לא מצאתי.
והערת אגב: שר הביטחון הטוב בשרי הביטחון בישראל היה דוד בן-גוריון כאשר לצידו מנכ"לו ואחר כך סגנו,
שמעון פרס שניהם לא היו עוברים את המסננת למשבצת הביטחונית אצל כחלון והרצוג. על שמעון פרס כשר ביטחון מעולה כבר נכתב הכול (בנייה מחודשת של צה"ל אחרי מלחמת יום הכיפורים, רכש איכותי מדהים מארצות הברית, הכנסת השימוש במה שנקרא היום לוחמת סייבר לצה"ל ועוד). גם
משה ארנס, אזרח במקצוע מילא היטב את המשבצת הביטחונית כשר ביטחון, אשכול הכין את צה"ל למלחמת ששת הימים וגם לשמחת כל עם ישראל
עמיר פרץ כפה את דעתו האזרחית על מומחי המשבצת הביטחונית בפיתוח כיפת ברזל.
האירועים האחרונים ברמת הגולן (אלו לפי מקורות זרים) כמו גם פיגוע הדקירה בלב תל אביב מחזירים לתודעה הציבורית שהבעיה העיקרית הניצבת בפנינו היא זאת של הביטחון: הביטחון הלאומי והביטחון האישי. שני אלו הם חלק בפסיפס הגדול של מדיניות ביטחון וחוץ שעמדה, עד היום, במרכז רוב מערכות הבחירות בישראל (פרט אולי לזו האחרונה). גם סולם הצרכים של מסלו שהוא האורים והתומים של מיפוי צרכיו הבסיסים של האדם קובע כי הצורך הראשון הוא צורך הקיום הפיזי.
יש מי שיציגו כפתרון להשבת הביטחון לאזרחי ישראל רק את הדרך הכוחנית, יהיו כאלו את האפיק המדיני ויהיו כאלו שישלבו בין השניים ברמות שונות . בכל מקרה ניתן להניח כי שיקול זה יעמוד, בסופו של יום, בראש סולם העדיפויות של הבוחר (קצת יותר ממחיר הקוטג').
כרגיל בלי להתייחס לשעשועון הסקרים בעיתונות:
בבחירות הקודמות סקר קמיל פוקס בערוץ 10 במועד הגשת הרשימות חזה כדלקמן: הליכוד ביתנו 37 (מה לעשות בבחירות השיג בקושי 31), העבודה 20 (בבחירות 15), התנועה 9 (6), יש עתיד 7 (19) ומר"ץ 4 (בבחירות 6).
חשוב לקחת זאת בחשבון ואין להיכנס לאופוריה מוקדמת כשם שלא להיתפס לדיכאון קליני קשה.
חשוב לדעת שבבחירות מנצחים בהענקת תקווה. התקווה אינו רק ההמנון הלאומי אלא מתכון לניצחון בבחירות.
רק תזכורת היסטורית:
סמוך לבחירות לכנסת ב-1981 (המערך בראשות פרס מוביל על הליכוד בראשות בגין) מפציצה ישראל את הכור הגרעיני בעירק. ראש האופוזיציה פרס מותח ביקורת על ההחלטה הן בשל העיתוי והן בשל המהות. (לימים שמעתי מפרס מדוע התנגד וקיבלתי את עמדתו: ראשית כמומחה בתחום הבין חשש שבמקום כור מיושן קל למעקב יעברו העירקים לצנטרופוגות שקשה לאתרן ובנוסף הבטיח לו הנשיא הצרפתי-ספק הכור- כי הכור בעירק בשליטתם ולא יאפשרו בניית נשק גרעיני). על-אף שבדיעבד כנראה צדק הרי שההתנגדות גרמה לו נזק אלקטורלי ויתכן שהפער הזעום בבחירות 48 מנדטים לליכוד ו-47 למערך היה הפוך אלמלא התנגד פרס.
אם אכן ביצעה ישראל את התקיפה בקוניטרה הרי שמבחינה אלקטוראלית טהורה (לא מהותית) ברור שעמדות המתנגדות לתקיפה ומייחסות לה שיקולי בחירות כפי שהביע גלנט רק יפגעו בכחלון ועל האופוזיציה הראשית להשכיל שלא ליפול במלכודת זו
כל זה כמובן אם החיים הם רק פוליטיקה ורק שיקולי בחירות עומדים בפני המועמדים השונים.
פרס, אגב, ב-1981 חשב שיש דברים החשובים פי כמה מפוליטיקה של בחירות.
