לא עבר זמן רב עד שרוממות הרוח שחשו כה רבים בעולם נוכח מצעד הסולידריות בפריז בהשתתפותם של למעלה ממיליון בני אדם - התפוגגה. היה רק צריך להביט מקרוב בשתי השורות הראשונות של הצועדים כדי להבין, שעם כל ה
כבוד והערכה לפריזאים שבאו לחלוק כבוד לקורבנות המתקפות בעירם ולהביע סולידריות עמם, הרי שבין ראשי המדינות והמכובדים שנכחו היו כמה שרקורד כיבוד זכויות-האדם של מדיניותיהם היה אמור לשלול אוטומטית את השתתפותם במצעד, וודאי את מקומם בין הצועדים המובילים. מחמוד עבאס,
מלך ירדן עבדאללה השני, ראש ממשלת טורקיה אהמט דבוטאולו ושר החוץ הרוסי סרגיי לברוב הם כמה מהדוגמאות הבולטות לכך.
כמה אירוני, שממש כשחשבתי על הנושא, התקשר אלי עיתונאי וביקש את תגובתי לידיעה כי
ולדימיר פוטין לא קיבל "הזמנה דיפלומטית מלאה" מפולין להשתתף בטקס לציון 70 שנה לשחרור מחנה המוות אושוויץ-בירקנאו שייערך ב-27 בינואר, שבו ישתתפו מנהיגים רבים ממדינות העולם, ועל כן החליט שלא להשתתף. שלא כמו אותם מנהיגים זרים חסרי הערך במצעד המחאה בפריז, שאין להם שום קבלות ראויות לשמן בתחומים של
חופש הביטוי וחופש הדת, הרי שהנשיא הרוסי הוא אורח חשוב במיוחד באירועים הבאים לציין את שחרורו של הגדול מבין ששת מחנות ההשמדה של הנאצים שבו נרצחו כ-1.3 מיליון בני אדם, שמתוכם כ-1.1 מיליון היו יהודים.
אחרי ככלות הכל היה זה הצבא האדום ששיחרר את אושוויץ, ולמעשה שם קץ לרצח ההמוני במחנה שהפך אחד הסמלים של השואה. היו אלה הכוחות הסובייטיים שמילאו תפקיד כה חשוב בתבוסה הסופית של הרייך השלישי, שלולא תרומתם הכבירה והקרבתם, מי יודע כמה זמן עוד הייתה נמשכת מלחמת העולם השנייה ועם אלו תוצאות מחרידות. במילים אחרות, אם מישהו ראוי להיות נוכח בטקס היובל לשחרור - זהו ולדימיר פוטין.
הנימוק לאי-הזמנתו הוא לכאורה המתח העכשווי בין
האיחוד האירופי ובין רוסיה בעניין הסיפוח של חצי-האי קרים ותמיכתה של רוסיה במורדים במזרח אוקראינה, מה שאכן מהווה בעיה רצינית. אך ברקע של ההחלטה ייתכן שיש סיבה אידיאולוגית הקשורה ישירות לוויכוח המר על ההיסטוריה של מלה"ע השנייה והשואה הניטש בין רוסיה ובין ארצות מזרח-אירופה הקומוניסטיות-לשעבר. מאז צירופן של המדינות הבלטיות ושל ארצות רבות במזרח אירופה לאיחוד האירופי ולנאט"ו, היינו עדים למסע שיטתי לגימוד ייחודיותה של השואה ולקידומה של הבדייה בדבר השקילות שבין פשעיהם של הנאצים ובין אלה של הקומוניסטים. המניע לקמפיין הזה הוא ברור, נוכח שיתוף הפעולה של מרבית מדינות מזרח-אירופה עם הנאצים, שמשמעותו השתתפותן פעילה ברצח המונים. אם ניתן לדמוקרטיות החדשות הללו לבחור כיצד למתג את עצמן - כמדינות מבצעות פשעים או כקורבנות - ברור מה הן מעדיפות. במקום להתעמת ביושר עם עבר השואה שלהם רווי הדם, הן בוחרות להדגיש את סבלן תחת שלטון הסובייטים והקומוניסטים ולפאר את לוחמי החופש שלהם נגד הקומוניזם, גם אם הם רצחו המוני יהודים בתקופת השואה.
נוכחותו של פוטין בטקס באושוויץ אומנם יהווה תזכורת "בלתי נעימה" לזהותם של משחררי המחנות, עובדה שחברי האיחוד האירופי ומדינות מזרח-אירופה מעדיפים לשכוח. אך זו תהיה הדרך הראוייה לציין את יובל ה-70 לשחרור אושוויץ. ביום הזה על המסר להיות כי הדרך היחידה שבאמצעותה הובס הרייך השלישי היה שיתוף פעולה בין כל הכוחות האנטי-נאציים, שזמנית הניחו בצד את חילוקי הדעות האידיאולוגיים ביניהם על-מנת להתגבר על האיום הקיומי שהציבה לעולם גרמניה הנאצית. זה צריך להיות הלקח שעלינו ליישם גם כלפי האיום הנוכחי על העולם המערבי שמציב האיסלאם הג'יהאדיסטי.
