הוויכוח על "מיתוס הגלות" של הציונות

פרופ' שלמה זנד הביא בסיפרו "מתי ואיך הומצא העם היהודי" שראה אור ב-2008 שני טיעונים עיקריים אחד מהם הוא ש"למיתוס הגלות" של התנועה הציונית אין בסיס היסטורי מכיוון שהרומאים לא ניהלו מדיניות של הגלייה. היהודים נשארו ברובם בארץ והתאסלמו בעת הכיבוש הערבי מוסלמי (640 - 1099 לסה"נ) מכיוון שסרבו לשלם את מס הכופרים. מכאן, שהפלשתינים החיים כיום הם צאצאי היהודים הקדמונים והם אדוני הארץ.

אבל, העובדות ההיסטוריות מוכיחות שרומי ניהלה מדיניות הגלייה. מיליוני שבויים ותושבים מהארצות שנכבשו ע"י רומא נמכרו לעבדות בשווקי רומא וברחבי האימפריה. זוהי הגלייה.

בין 20% ל-30% מאוכלוסיית האימפריה הרומית שמנתה במאה ה-1 לספירה בין 60 מיליון ל-80 מיליון תושבים היו שבויי מלחמה ותושבים שהוצאו מארצותיהם ונמכרו לעבדות באיטליה וברחבי האימפריה. על-פי הערכות היסטוריונים אוכלוסיית העבדים בעיר רומא בלבד הגיעה ל-40% מכלל האוכלוסייה, בימי הקיסר אוגוסטוס היה כל אדם שלישי ברומא עבד: 2 מיליון מתוך כלל האוכלוסייה של 6 מיליון היו עבדים. בפרובינציה דאקיה באזור הדנובה נותרה רק 3% מהאוכלוסייה המקורית.

האימפריה הרומית ביססה את חקלאותה על אחוזות המעובדות ע"י עבדים. רומא סיפקה את עיקר הביקוש לעבדים ממכירתם של שבויי מלחמה ותושבים לעבדות. באיטליה היה תהליך של היווצרות אחוזות גדולות שנזקקו לכוח אדם כדי לעבדן. תופעה דומה התרחשה ברחבי האימפריה. שליטי רומא חילקו קרקעות לאנשי שלומם ברחבי האימפריה והם הקימו אחוזות המעובדות בעיקר ע"י עבדים.

הטיעון השני של שלמה זנד נגד קיומה של מדיניות הגלייה של האימפריאליזם הרומי היה ש"לא היו בידיהם אמצעים טכנולוגיים לעשות זאת: לא משאיות, לא רכבות ואף לא ספינות נוסעים רחבות ממדים המוכרות לנו מהעולם המודרני".

אבל, גם לטיעון זה אין בסיס היסטורי. נתוני ההגליות של האימפריה האשורית והבבלית מעידים שהטיעון על העדר אמצעים טכנולוגיים להגלייה הם חסרי בסיס. ה"אמצעים הטכנולוגיים" להגלייה היו קיימים כבר באלף ה-2 וה-1 לפנה"ס. האימפריות המזרחיות של אשור ובבל העבירו מאות אלפי שבויים ותושבים מארצותיהם למסופוטמיה, וממסופוטמיה לפרובינקיות השונות. למשל, שלמנאסר ה-3 (858 - 824 לפנה"ס) מלך אשור היגלה 167,500 איש וסנחריב (704 - 681 לפנה"ס) מלך בבל היגלה 208,000 איש.

ההיסטוריון ויליאם האריס חקר את נושא העבדות ומצא שכושר הניידות של האימפריאליזם הרומי היה גבוה ואיפשר העברת מאות אלפי שבויי מלחמה לשם מכירתם לעבדות ממקום למקום ברחבי האימפריה. כמו-כן, סוחרי עבדים ליוו את הצבא הרומי בכל כיבושיו וקנו את השבויים. יוליוס קיסר, למשל, מכר תושבי מחוז שלם בגליה, 53,000 נפש, לסוחרים שליוו את צבאו.

מחקר שפורסם ע"י ארנסט מרטין ב-2001 שכותרתו:

The Race change in ancient Italy - הראה שבאיטליה התחלפה האוכלוסייה מלטינים ליוצאי המזרח התיכון בתקופה הרומית כתוצאה ממעבר לשיטת האחוזות הגדולות, נישול האיכרים והחלפתם בעבדים. בין המאה ה-3 לפנה"ס למאה ה-3 לס' התרחשה החלפת אוכלוסייה באיטליה. את מקומם של הלטינים תפשו בעיקר עבדים משוחררים מהמזרח התיכון, בעיקר מסוריה.

האיכרים הלטינים שנושלו מאדמתם עברו לערים או היגרו לפרובינציות הרומיות בהן קיבלו אדמות מהשלטון הרומי. לטינים רבים התגייסו לצבא הרומי ולאחר סיום השירות העדיפו רבים להתיישב במושבות בהן שרתו. הם קיבלו אדמות, נשאו נשים נוכריות ונהנו ממעמדם כאזרחים רומיים. לטינים אחרים השתייכו למינהל הפרובינציאלי והשתקעו בפרובינציות. האריסטוקרטיה הרומית.

גם בארץ נהגו הרומאים במדיניות הגלייה של לוחמים ותושבים ומכירתם לעבדות ברחבי האימפריה. על-פי הערכות היסטוריונים וארכיאולוגיים הרומאים לקחו בארץ לפחות 500,000שבויים בין 63 לפנה"ס ל-135 לס'. בין 63 לפנה"ס ל-66 לס' נמכרו לעבדות כ-100,000 שבויים. לאחר דיכוי המרד הגדול ב-70 נמכרו לעבדות כ-200,000 שבויים ובעקבות דיכוי מרד בר- כוכבא נמכרו לעבדות כ-200,000 עבדים נוספים.

האוכלוסייה היהודית מנתה להערכת החוקרים ערב המרד הגדול בין 2 ל-2.5 מיליון יהודים. במרד הגדול היוו העבדים כ-10% מהאוכלוסייה. עם פרוץ מרד בר- כוכבא נותרו בארץ כ-1,300,000 ואחוז העבדים שנמכרו לאחר המרד היה למעלה מ-15%.

בניגוד לתקופות קודמות אין נתונים רשמיים וחסרים מקורות בני הזמן לגבי מספר העבדים שהעביר אדריאנוס לשווקי העבדים לאחר דיכוי מרד בר- כוכבא. אבל, על-פי כרוניקה מהמאה ה-7 לס' מחירו של עבד יהודי היה פחות ממחירו של סוס. על-פי מקורות יהודיים ונוצריים היה מחירו של עבד יהודי שווה להוצאות לכלכלת סוס ליום אחד.


יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי מהימנות הנתונים שהביאו פלביוס ומקורות אחרים בני הזמן. אך לדעת אריה כשר "לא מן הנמנע שמספר זה קרוב לאמת ונשען על מקורות רשמיים מארכיון הקיסרים ברומא". גם הארכיאולוג בועז זיסו שביצע סקר ארכיאולוגי ביהודה בדעה שהנתונים שהביא דיו קסיוס לגבי מספר היישובים שחרבו במרד בר-כוכבא אינו מופרך כלל. גם ההיסטוריון ג'ונס שפירסם מחקרים על האימפריאליזם הרומי היה בדעה שהנתונים סבירים.

לסיכום, סביר להניח שבין 63 לפנה"ס ל-135 לס' נלקחו כ-500,000 שבויי מלחמה ותושבים ונמכרו לעבדות. זאת הייתה הגלייה לכל דבר ועניין. אוכלוסייתה היהודית של ארץ ישראל הפסידה לא רק את השבויים שהוגלו אלא גם את צאצאיהם.

זנד צימצם את הדיון לנושא ההגלייה והתעלם לחלוטין משאר האספקטים של המדיניות הרומית והשלכותיה על חיסול הישות המדינית והרוב היהודי בארץ ישראל.