אנא, במטותא, אל תעבירו אותי לשימור <br>

אני יודע שאני אזרח שווה זכויות ככל האזרחים, אני יודע שלא מגיעות לי זכויות עודפות, ברור לי שהשירות בצה"ל, שלי ושל כל המשפחה, וההתנדבות, לא מקנים לי זכויות יתר, אבל אני חושב שבכל זאת אני זכאי למשהו שאיש לא זכאי לו. אני חושב שמכל האזרחים בארץ ובעולם, אותי אסור להעביר לשימור. בכל פעם שאני מתנתק משירות כלשהו, אז אני אתקשר, אגיד "שלום, אני רוצה להתנתק", ישאלו אותי "למה?", אני אגיד "כי בא לי" והופלה אני מנותק: שלום, ביי, תודה רבה.

בואו אני אגיד לכם למה אני זקוק להעדפה המתקנת הזו.

קודם כל אני לא כרוב כבוש, לא מלפפון חמוץ, ואפילו לא זית דפוק ולכן אני לא זקוק לשימור, דבר שני אני פרוע מידי בכדי להיות סגור בקופסא בכל פעם שלספק הטלוויזיה, הסלולר, האינטרנט או העיתונים ליד הדלת בא לשמר אותי, ומעל לכל אני סובל מגנום מיוחד במינו - הגנום הפולני. כל אחת מהסיבות, והפלא השמיני של הצטברות כל הסיבות אצל אקזמפלאר אחד בודד - הן אלה המקנות לי זכויות עודפות בנושא השימור.

תראו חברי היקרים, אני לא מתחבר הרבה ולא מתנתק הרבה, רק איזה פעם בכמה שנים, ולמה? כי הגנום הפולני יושב על הצד השמאלי של המוח וזה בדיוק הצד של קבלת החלטות שטותיות, ולקוח רגיל יחליף מדי שנה או שנתיים את הספק שלו, בעיקר בגלל שירות בעייתי או מחירים גבוהים, ומאיים להתנתק כל שבועיים כך שבפועל הוא תמיד משלם רבע ממני, אבל אני לא. הגנום הזה שלוחץ כזכור על האונה השמאלית גורם לי להיתקע עם נותן השרות לעולם, לא חשוב כמה עולה. על-פי המחירים שאני משלם, כחלון עוד בכלל לא נולד, הבנתם את זה?

לוקחים הרבה אוויר

אממה, קורים לעיתים אירועים יוצאי דופן וחריגים בעצמתם, כמו רעידות אדמה, מגפות שונות, או סדרה שזוגתי רוצה לראות ב-VOD של המתחרה, או פתאום אנו שמים לב ששקית העיתונים הולכת כבר 7שנים לפח המחזור בלי שאנחנו פותחים אותה (למעט אם צריך את השקית לקקי של הכלב), אז אנחנו מתנתקים. לעיתים אנו מתנתקים כאשר אנו מחובקים כבר במחתרת עם המאהבת החדשה, ולפעמים אנחנו מתנתקים וזהו, כמו ההינתקות האחרונה מהעיתון על-יד הדלת.

ואז אנחנו מתקשרים. אנחנו לוקחים הרבה אוויר כי אנחנו יודעים שתקוותינו לדלג על משבר השימור, תתנפצנה על קרקע המציאות, ואשר יגורנו, השימור, יבוא, "שלום מדבר אפרים אני רוצה להתנתק". שעה של מו"מ על אמצעי התשלום שמסתיים בהחלטה שאני זה אני, "ולמה אתה רוצה להתנתק?" שואלת הנציגה שמעבר לקו (וזה עוד לפני מטחנת השימור) "כי בא לי", ו"למה בא לך?" היא שואלת, "אנא במטותא ממך, סבורני שזה לא עניינך, נא לנתק, אני ממתין", אני משיב, ואז בה משפט המפתח שנלמד כנראה בבית הספר לנציגים משהו כמו "מודה אני לפניך" לכל דרדק מצוי "תגיד לי אדוני, השיחה הזו היא מונולוג או דיאלוג?" ואני עונה, "מונולוג, מונולוג, נא לנתק". "תמתין אני מעבירה אותך למחלקה המתאימה", כאשר אבדנו אבדנו. הלך היום.

מוזיקה בהמתנה נראית כמו הנצח, "שלום אפרים כאן אבי, עברת אלינו מהשרות, הבנתי שאתה רוצה להתנתק, אפשר להבין למה?", שואל אבי "הסברתי כבר לשולה", (או גליה או רינה) אני אומר לו, "תקרא זה כתוב לך מול העיניים", אני מוסיף, "אבל אני רואה ששולה גם אמרה לך ש 'בא לי' זה לא סיבה, והיא צודקת", אומר לי אבי. "אחי", אני אומר לו, "שעה דיברתי עם שולה, שעתיים חיכיתי בהמתנה, ועכשיו בחיאת, תן לי שקט ותנתק". "תגיד לי אדוני, השיחה הזו היא מונולוג או דיאלוג?", שואל אבי "מונולוג, תקרא, גם את זה כבר עניתי לשולה", אני עונה, "טוב אני מנתק את השרות מהמנוי שלך" אומר אבי. הוא שותק שתיקה רועמת של קצת פחות מאלפית השנייה ואז פורץ בשטף של מילים בלתי עציר "אתה יודע אפרים שיש לנו הצעות מיוחדות עבר אלה שרוצים לעזוב אותנו, אנחנו מאוד רוצים אותך איתנו, אתה הלקוח הכי ותיק שלנו אנחנו גם רואים שעם השנים רכשת את כל התוספות האפשריות על המנוי שלך, אתה חלק מאיתנו, ואנו הרי משפחה, ובמשפחה אם מישהו במצוקה אז האחרים עוזרים לו העיקר לשמור על הלכידות, והנה אנחנו נקל עליך העיקר לא לפרק את המשפחה הנפלאה הזו".

ניסיונות שלי לפרוץ באמצע הנאום הזה מתנפצים שוב אל מול קרקע המציאות, מיתרי הקול שלי נקרעים, המוח נשרף, הג'נאנה עולה, הלך היום.

אני תמיד מצליח בסוף, אבל אותות הניתוק הכואב ניכרים בי במשך שבועיים או שלושה, משהו כמו פוסט טראומה, שולה מופיעה בחלומות, וגם אבי, והם רודפים אחרי עם קופסת שימורים ענקית של דגים מלוחים, ומנסים לכלוא אותי בתוכה, ואני בורח ומתעורר שטוף זיעה.

אז אנא, במטותא, אם אני מתקשר, עזבו אותי מהשימור, לכם לא ייצא מזה כלום, ולי נגרם נזק לדורות.