"מי ייתן ראשי מים ועיני מקור דמעה, ואבכה יומם ולילה, את חללי בת עמי. על ההרים אשא בכי ונהי, ועל נאות מדבר קינה". כך קרא הנביא ירמיהו, וכך מרגיש אני, בעומדי לפניכם היום.
מכובדיי, בשנת 1915, בימים בהם התרחש רצח בני העם הארמני, כתב אבשלום פיינברג, איש המחתרת היהודית ניל"י, את הדברים הבאים, ואני מצטט: "כבר נשחקו שיני מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת, בדרך העולה ירושלימה, ואשאל עצמי, אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915, או בימי טיטוס או נבוכדנצר? ואני היהודי, שכחתי כי יהודי אנוכי? וגם שאלתי עצמי, אם רשאי אני לבכות על שבר בת עמי בלבד, ואם לא הוזיל ירמיהו דמעות דם, גם על הארמנים?!". כך כתב, אבשלום פיינברג, לפני מאה שנים בדיוק, מאה שנים של גמגום והכחשה.
בארץ ישראל של אז, בירושלים אליה נולדתי, איש לא התכחש לרצח שארע. תושבי ירושלים, הוריי ובני משפחתי, ראו אותם מגיעים באלפיהם, מזי רעב, אודים מוצלים מאש; (בירושלים הם מצאו מקלט, וצאצאיהם חיים שם עד היום.) השאלות שהדהדו באותם ימים, היו שתיים: מי הבא בתור? והאם נזיל אנחנו, היהודים, דמעות דם, גם על שברם של אחרים?
את התשובה לשאלה הראשונה, נתנה ההיסטוריה כשני עשורים אחר כך. היהודים היו הבאים בתור. אנחנו, בני עמי, היינו הבאים בתור. בגיא ההריגה של אירופה, היה זה העם היהודי, שהיה קורבן, להשמדה שיטתית, אכזרית, חולנית ורצחנית. שישה מיליון, שליש מבני עמנו, בהם כמיליון וחצי ילדים; נהרגו, נטבחו, נחנקו, הומתו בגז, נקברו חיים, נשרפו, נשחטו, ומתו ברעב, בצמא, ממחלות, ומכל מיני מיתות משונות, בפשע המחריד ביותר שבוצע, אי-פעם בתולדותיה של האנושות.
התשובה לשאלה השנייה ששאל פיינברג: האומנם נבכה, כל אחד מאתנו, רק את שבר עמינו, או שמא נדע לבכות גם את שברם של האחרים; את שברם של ילדים פצועים מסוריה; את שברם של צעירים וצעירות מאירופה, מהמזרח התיכון, מאפריקה ומאסיה; שאלה זו נותרה תלויה ועומדת.
מכובדיי, לא הייתה זוועה בהיסטוריה של האנושות שתדמה באכזריותה, בהיקפה ובממדיה לשואת העם היהודי. אולם רצח עמים וקהילות, לא נולד בגרמניה הנאצית, ולא חדל עם פתיחת שערי אושוויץ-בירקנאו, מאידנק ובוכנוולד. דווקא בעת הזאת, בה מרים הנחש הפונדמנטליסטי את ראשו המכוער, עלינו לזכור, כי הרוע אינו נחלתה של דת כזו או אחרת; כפי שהוא אינו מאפיין של מדינה או קבוצה אתנית. זהו הרשע כהרגלו, המבקש להבחין ולהפלות בין דם לדם, בין אדם לאדם, במקום שבו ההבדל היחיד הוא בין הרע לטוב; בין האנושי לאפל. מסיבה זו בדיוק, אלה הרואים בדת האיסלאם, ביהדות, או בנצרות, אויב לעולם הינם טועים ומטעים.
אבי, יוסף יואל ריבלין, זכרונו לברכה, הקדיש את חייו לתרגום הקוראן לשפה העברית, מתוך אמונה בחשיבות הדיאלוג, ובחשיבותו התרבותית של הקוראן לכל בני אברהם. כבנו של אבי, גם אני מאמין באמונה שלמה, כי אין למערב, לנוצרים או ליהודים, מלחמה עם האיסלאם. בעצם הימים הללו, מכיל האיסלאם תחת כנפיו האדירות את קורבנות הרדיפה והטרור, כשם שהוא משמש דגלם של התוקפים. מאות אלפים של מוסלמים ומוסלמיות, לצד נוצרים, יזידים, כורדים ודרוזים, כולם כאחד קורבנות חסרי ישע של ברבריות אכזרית, של טרור נפשע, שדבר אין להם עם הדת או עם דברי הנביא. זוהי חובתנו ואחריותנו, ללחום ללא רחם בתוקפים; כפי שזוהי חובתנו ואחריותנו, להגן על הקרבנות כולם.
מכובדיי, ארגון האומות המאוחדות קם על בסיס חזון השלום הגדול של נביאי ישראל: "וכתתו חרבותם לאתים"; הוא יוסד על אדני הסולידאריות האנושית, וערכי ההומניזם. אך מעל לכל, קם הבית הזה על חורבות מלחמת ההשמדה ההיא, מלחמת העולם השנייה. היום הזה, יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה, איננו מחוות זיכרון לבני העם היהודי, לקורבנות, או אפילו לניצולים. היום הזה, יום השואה הבינלאומי, איננו סתם עוד יום זיכרון, הקבוע בלוח השנה של האו"ם.
זהו היום - כך אני מאמין, החשוב ביותר שלו. "לעולם לא עוד" - זו איננה שבועת הניצולים, ואף לא שבועת העולם רק כלפי בני העם היהודי. "לעולם לא עוד" - זוהי, בראש ובראשונה, מהותו של חבר האומות המאוחדות, זהו ייעודו, זוהי העילה הראשונה והמרכזית לקיומו. מאז הקמתו של ארגון זה לאחר אותה מלחמה עולמית עקובה מדם, התרחב והסתעף האו"ם. מפעלותיו כוללים היום פיתוח כלכלי וסביבתי, שימור מורשת ושמירה על השלום. אך על-אף כל אלו, ביום הזה, אנו חוזרים ונזכרים בתמצית שליחותו של מוסד זה: מלחמת החורמה נגד רצח העם.
לדאבוננו, מאז שנוסד האו"ם - עילת קיומו זאת, ה-"Raison D'etere" שלו, (ה-רזו(ן) דה אטר שלו), רק הלכה והתחדדה. בוסניה; רואנדה; סודן; קמבודיה; סוריה; ניגריה; אלה הם רק חלק מהמקומות בהם נטבחו עמים וקהילות, באופן שהזכיר לעולם כי שואת היהודים לא הייתה הפרק האחרון בעלילת הברוטאליות של האדם נגד בן דמותו. כולם כאחד, קורבנות של ג'נוסייד, גם מבלי שטלאי צהוב ענוד לבגדם.
כיהודי, כציוני, כישראלי; כבן אנוש, גם אם ידיי כבולות - לבי בוכה יחד עם הצועדים האלמונים לקברי האחים. כשאנו עומדים ומכריזים היום, "לעולם לא עוד" - אנו קוראים: לעולם לא עוד, גזענות והסתה; לעולם לא עוד, אנטישמיות; לעולם לא עוד, אונס שיטתי והשפלה; לעולם לא עוד, מחנות ריכוז ועינוי; לעולם לא עוד, בורות הריגה וקברות אחים, תאי גזים ומשרפות; לעולם לא עוד - זוהי המשימה המונחת לפתחו של הבית הזה, זוהי השליחות, המונחת לפתחנו.
מכובדיי, ביום הזה, אנו מוכרחים לשאול את עצמנו בכנות. האם המאבק שלנו, של הבית הזה ברצח העם, הוא אפקטיבי דיו? האם אז, הוא היה אפקטיבי דיו בבוסניה? האם, להבדיל, הוא היה אפקטיבי במניעת ההרג של האזרים בחוג'אלי? של האפגנים בידי הטליבאן? האם היום, הוא אפקטיבי דיו, בסוריה? ונוכח הזוועות בוקו חראם בניגריה? האם אנו מרבים מדי להזיל דמעות, וממעטים מדי בעשייה?
אני חושש, שאמנת האומות המאוחדות, בדבר מניעת רצח עם אשר נכנסה לתוקפה כבר לפני שישים וארבע שנים, נותרה כמסמך סמלי. היא לא הצליחה לממש את התחייבותה, ולמלא את הייעוד שעומד בבסיס הקמת חבר האומות המאוחדות. משכך, על המוסד הזה, שבו אנו עומדים היום, מוטלת חובת הוכחה מאתגרת מאין כמותה, לא להסתפק באמירות, אלא לקדם פעולה נחרצת. על הקהילה הבינלאומית המאוגדת בארגון זה, מוטלת החובה לנסח קווים אדומים הנוגעים לרצח עם - ולהסכים כי חצייתם של קווים אדומים אלה, הופכת את ההתערבות למחייבת.
מנגד, ובאותה נשימה, עלינו לזכור כי הגדרתם של קווים אדומים מחייבת אותנו לחדול מההוזלה ומהשימוש הציני הפסבדו אוביקטיבי, שנעשה ברטוריקה של זכויות אדם, ובמושגים כמו "רצח עם", לצרכים פוליטיים. כך, במשך שנים, זיהה הבית הזה (שמכוח החלטתו קמה מדינת ישראל) - את הציונות, תנועת התחייה היהודית, עם הגדולה שבאויבותיה - הגזענות. החלטת האו"ם המבישה הזאת, מספר 3379, בוטלה מאז. אולם השוואות מופרכות מסוג זה, שאנו כישראלים חשופים להן כל העת (ובתוכן הניסיון לקשור בין ישראל לרצח עם, ורק לאחרונה, שוב, עם
פשעי מלחמה), לא רק שהן מבלבלות שותף עם אויב; אלא שהן מחבלות ביכולתו של הבית הזה ללחום באפקטיביות בתופעת הג'נוסייד.
ידידיי, בסופו של יום, כמו כל מוסד פוליטי, גם הבית הזה, מונע משיקולים ואינטרסים רבים. גם אם נסכים על קווים אדומים ברורים - הרי שאין בכך די. עלינו להסכים, כי במאבק ברצח העם - השיקול האנושי; ההומני והמוסרי; מוכרח לגבור על אינטרסים כלכליים, פוליטיים ואחרים. כבן לעם היהודי, אני עומד בפניכם ואומר: עמים אינם יכולים להינצל, ואסור שינצלו, כבדרך אגב, או משיקולי עלות תועלת.
אם לא תבער בנו אש מוסרית; לקח השואה לעולם לא יילמד. קהילות ועמים ימשיכו להירצח, ילדים, נשים, גברים וזקנים ימשיכו לצעוד אל מותם, לקול צליליה הנאורים של תזמרת המוות, על-רקע עולם ציני ואדיש, ועל לא עוול בכפם. שבועת ה"לעולם לא עוד", תיוותר חלולה ומחוללת, ואנו, כולנו, ניוותר לנצח - אסירי המחנות.
מכובדיי, במידה שבה אנו מאמינים כי קולו של הצדק לא נדם; במידה שאנו מאמינים בחלום על אנושות אחרת, חומלת יותר; חובה עלינו, כאן, בבית הזה, לפעול יחד כקהילה בינלאומית נחושה ומגובשת שאיננה נכנעת לאינטרסים צרים וזרים. בשמם של בני עמי, קורבנות השואה; בשמם של הנרדפים חסרי הישע; בשם ילדינו; עלינו להפסיק ולשתוק, עלינו לקום ולעשות מעשה.
עם סיום דבריי אני מבקש לחזור למילותיה העתיקות והכואבות של התפילה היהודית, "יזכור": "שופט הארץ זכור נא את נחלי הדם שנשפך כמים דמי אבות ובנים, דמי אימהות ועולליהן... שוועת שמע ישראל שזעקו הלקוחים למוות אל תידום, ואנקת המעונים תעלה לפני כיסא כבודך". יהי זכרם של קרבנות השואה, וזכר הנרדפים והמעונים, חקוק על לבנו לעד. תהא נשמתם צרורה בצרור החיים. אמן.
