על השיר ועל השירה

השירה יודעת להטעין משמעויות מרוכזות לתוך מילים ולהקנות להן משקל סגולי עודף על משקלם הפיזי. משורר בגרמנית הוא Dichter, וחיבורו, השיר, הוא Gedicht מיסוד Dicht שמשמעו "סמיך", או מרוכז, או טעון יותר ממה שאפשר לצפות מן הנפח כביכול של המילה. כתיבת השיר באיטלקית היא Condensare, שעניינו גם לתמצת וגם, כבגרמנית, להפוך לסמיך, ל Dense. המשורר אומנם כותב מילים אבל בעיקרו של דבר הוא כותב לתוך המילים.

הקורא צריך "לבא לתוך התיבה" כדי למצוא בה מה שהמשורר הניח בתוכה. פעמים הוא מגלה - ופורט מה הוא מצא, פעמים הוא מוצא - ואיננו יודע מה מצא ומציע פענוח שאיננו בהכרח פענוח של קורא אחר או של המשורר עצמו, ופעמים הוא מגדיל לעשות וחושף אפילו מה שנשר מחיקו של המשורר והמשורר לא ידע. זה מה שעושה את השירה למרתקת כל כך. היא קצרה. מגובשת. תוכה - כרימון. צורתה- קליפתו, המחזיקה בהברות מדודות, בקצב העושה ניגון, בחרוז המעניק לה לקליפה צבע, את גרעיני הפנים טעוני העסיס המצטופפים בסדר תכני פנימי, ואף הסדר הזה אומר שירה בתוך שירה.

הפרוזה של בקיעת ים סוף היא פשוטה. " וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יֹצְאִ֖ים בְּיָ֥ד רָמָֽה....וַיִּרְדְּפ֨וּ מִצְרַ֜יִם אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיַּשִּׂ֤יגוּ אוֹתָם֙ חֹנִ֣ים עַל-הַיָּ֔ם וּפַרְעֹ֖ה הִקְרִ֑יב וַיִּשְׂאוּ֩ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֨ל אֶת-עֵינֵיהֶ֜ם וְהִנֵּ֥ה מִצְרַ֣יִם׀ נֹסֵ֣עַ אַחֲרֵיהֶ֗ם וַיִּֽירְאוּ֙ מְאֹ֔ד וַיִּצְעֲק֥וּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֖ל אֶל-ה'..... וְאַתָּ֞ה הָרֵ֣ם אֶֽת-מַטְּךָ֗ וּנְטֵ֧ה אֶת-יָדְךָ֛ עַל-הַיָּ֖ם וּבְקָעֵ֑הוּ וְיָבֹ֧אוּ בְנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל בְּת֥וֹךְ הַיָּ֖ם בַּיַּבָּשָֽׁה... וַיִּרְדְּפ֤וּ מִצְרַ֙יִם֙ וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל-תּ֖וֹךְ הַיָּֽם.... וַיֵּט֙ מֹשֶׁ֨ה אֶת-יָד֜וֹ עַל-הַיָּ֗ם וַיָּ֨שָׁב הַיָּ֜ם לִפְנ֥וֹת בֹּ֙קֶר֙ לְאֵ֣יתָנ֔וֹ וּמִצְרַ֖יִם נָסִ֣ים לִקְרָאת֑וֹ וַיְנַעֵ֧ר ה' באו אֶת-מִצְרַ֖יִם בְּת֥וֹךְ הַיָּֽם... לֹֽא-נִשְׁאַ֥ר בָּהֶ֖ם עַד-אֶחָֽד.... וּבְנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֛ל הָלְכ֥וּ בַיַּבָּשָׁ֖ה בְּת֣וֹךְ הַיָּ֑ם וְהַמַּ֤יִם לָהֶם֙ חֹמָ֔ה מִֽימִינָ֖ם וּמִשְּׂמֹאלָֽם... וַיַּ֤רְא יִשְׂרָאֵל֙ אֶת-מִצְרַ֔יִם מֵ֖ת עַל-שְׂפַ֥ת הַיָּֽם" (שמות י"ד,ט'-ל'). זה הסיפור. הוא מרווח. עובדתי. לשונו גבוהה, אפילו חגיגית, כיאה ללשון החשה בחד-פעמיות של המעשה אותו היא מתארת, אך אינה טעונה אלא ברצף ההתהוות של האירוע. אבל "אָ֣ז יָשִֽׁיר-מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת-הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' "(שם ט"ו,א') והכל משתנה. אין שורה בשיר שאינה טעונה. כל תיבה מתפרשת לעובדות ולהרהורים ולהתפעמות ולזמנים שהיו ושיהיו, לחיפוש אחר המכחול הנדיר היודע לצייר מראות "שלא ראה בן בוזי על נהר כבר". בפרוזה הים גאה, גם זה לא, אולי עלה, אולי גם לא עלה אלא פשוט הציף, אבל בשירה הוא " גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה" (שם), גאות בתוך גאות, הים, או אולי "אָשִׁ֤ירָה לַֽה'" כי הוא, ה',לא הים "גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה", התעלה מתוך גדולתו, או כתרגום אונקלוס "ארי אתגאי על גיותניא", התגאה על כל הגאים ובראשם פרעה, או אולי לא רק הים ולא רק ה', אלא גם הלב "גָאֹ֣ה גָּאָ֔ה", עלה על גדותיו, ועל כן "אָשִׁ֤ירָה לַֽה'", והכל אפשרי ויותר מהכל, כי השירה, כובשת רוחות שהיא משיבה לתוך המילים ואינה טוענת לבעלות על-אף לא אחת מן הרוחות שהיא יצרה.

בפרוזה כתובה עובדה. וַיָּבֹ֣אוּ אַחֲרֵיהֶ֔ם כֹּ֚ל ס֣וּס פַּרְעֹ֔ה רִכְבּ֖וֹ וּפָרָשָׁ֑יו אֶל-תּ֖וֹךְ הַיָּֽם, וטבעו. בשירה, המתעטה במלבושי פעלים ושמות חגיגיים כגון אֲרֹמְמֶֽנְהוּ שפרוזה הייתה דוחה, או יֹאכְלֵ֖מוֹ כַּקַּֽשׁ, או נאְדָּרִ֖י בַּכֹּ֑חַ, או הצמד תִּמְלָאֵ֣מוֹ נַפְשִׁ֔י ...חַרְבִּ֔י תּוֹרִישֵׁ֖מוֹ יָדִֽי, או בה אפילו התיבה "אימה" זוכה להתנאות כדי תיבת אֵימָ֙תָה֙ וָפַ֔חַד, הטביעה מושרת כאירוע שופע דימויים, דינאמי, מעורר השתאות כאילו בא תיאורה מעולמות בהן נקווית המיתולוגיה. "תְּהֹמֹ֖ת יְכַסְיֻ֑מוּ, יָרְד֥וּ בִמְצוֹלֹ֖ת כְּמוֹ-אָֽבֶן" (שם,ט"ו,ה'), אומר המשורר ויוצר צורה חגיגית יְכַסְיֻ֑מוּ האומרת יותר מאשר "יכסו", כמו שתיבת "יִ֭רְוְיֻן" הדומה לה צורנית, בפסוק "יִ֭רְוְיֻן מִדֶּ֣שֶׁן בֵּיתֶ֑ךָ וְנַ֖חַל עֲדָנֶ֣יךָ תַשְׁקֵֽם" (תהלים ל"ו, ט') עשירה יותר מאשר "ירוו" הפשוטה. התמונה נעשית מורכבת. הפועל הוא בעתיד, לא "כיסו" בעבר, כפי שראוי היה לשיר על אירוע שנחתם,אלא יְכַסְיֻ֑מוּ, ומכאן מבין רש"י "משמעה לשון עתיד" ועל כן " כך פרשהו: טבעו בים סוף כדי שיחזרו המים ויכסו אותן", לא במעמד חציית ים סוף עצמו אלא לעתיד לבא, בזמן בו יבוא זמן אחר על העולם ורודפי ישראל שטובעים בעבר אבל דברי הימים מוכיחים כי הם שורדים, יְכַסְיֻ֑מוּ שנית וזאת הפעם לתמיד, ולא יזידון עוד. פתע נשמע יְכַסְיֻ֑מוּ כטביעה אחר טביעה בים של גָאֹ֣ה אחר גָּאָ֔ה, גָאֹ֣ה שעוד יבא אחר גָּאָ֔ה שכבר היה.

רש"י כבאגב מפרש " תְּהֹמֹ֖ת" כמי הים, אולם תהום לא על דעת הכל הוא המים עצמם. הנה כי כן רבי שמשון רפאל הירש כותב בפירושו על שמות פרק ט"ו,ה' " תהומות - אין פירושו מעמקי - ים, אלא זרמי - מים הומים, משורש "הום", "המם". הזרמים הצונאמיים התת-מימיים העזים מהממים את הטובעים, המים אינם פאסיביים, מכסים, אלא פעילים מכוחם הם. אבל "תְּהֹמֹ֖ת" היא מילה טעונה יותר . בבראשית א',ב' אומר המקרא "וְהָאָ֗רֶץ הָיְתָ֥ה תֹ֙הוּ֙ וָבֹ֔הוּ וְחֹ֖שֶׁךְ עַל-פְּנֵי֣ תְה֑וֹם", זה אינו תהום שבים, ולא תהום של זרמי מים, אלא תהום שעניינו החלל בו שטה ארץ התוהו והבוהו, מרחבי האיין, ובתהום המילה תְה֑וֹם, מסתתרת אמירה כי הטביעה בקעה את המים ואת קרקעית הים ושבה אל התהום שהארץ שטה בה.

המלבי"ם קורא תהומות ביצירתיות אחרת. התהום הוא מתחת לקרקעית הים. איך יכסו תהומות שמתחת למים את הטבועים שבתוך המים? " שהתהום שהוגבה למעלה נפל למטה ונתפוצץ לאבנים והם נפלו על ראשי המצרים ושברו ראשי תנינים". הפענוחים השונים אינם הולכים אחר מידת האכזריות שבטביעה בים, הם הולכים אחר המשמעות של הטביעה הזאת. היא לא אלימה. היא השתתפות איתני הארץ בתהליך של הצלת ישראל החוצים את הים. "תְּהֽוֹם-אֶל-תְּה֣וֹם ק֭וֹרֵא" (תהלים מ"ב,ח'), תהום שמתפרש כך קורא לתהום שמתפרש אחרת,והדי הקריאה עושים שירה.

צפיפות אסוציאטיבית גדולה יש בשורת השירה "תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙ בְּהַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔ מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ פָּעַ֖לְתָּ יְקֹוָ֑ק מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י כּוֹנְנ֥וּ יָדֶֽיךָ"(שם,ט"ו,י"ז). התיבות הלבושות בגדי אצולה, תְּבִאֵ֗מוֹ וְתִטָּעֵ֙מוֹ֙, הן עתיד. הן אומרות תביא אותם אל הַ֣ר נַחֲלָֽתְךָ֔, אותם ולא אותנו, ותיטע אותם שם באדמתם, אותם, לא אותנו שחצינו את הים. בעלי התוספות באסופה "הדר זקנים" למדים כי " מכאן תחיית המתים מן התורה" אותנו, שעברנו את הים ביבשה וכלינו בארבעים שנות המדבר ולא באנו אל מכון שבתך ארץ ישראל, ואותם שלא רק יבואו להר נחלתך, אלא יינטעו שם, שהבאים יכולים להיעקר ולגלות, אבל הנטועים לא יינטשו עד לדור אחרון, דור המשיח - אותנו ואותם היינו הך. יוצאי מצרים המתים במדבר הם הניטעים בארץ לחיות בה עולמית. האמונה בתחיית המתים, אחד משלוש עשרה עיקרי האמונה שהתנסחו והוקבעו לדורות על-ידי הרמב"ם, "אני מאמין באמונה שלימה בביאת המשיח, ואף על-פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבא", הוא עיקר שאינו מוזכר בתורה. אולי מפני שהוא קדם לה. אולי מפני שהיה ליבה בלתי מעורערת באמונות המושרשות עד שלא היה צריך להזכירה עוד. מי יידע. אבל הנה היא רמוזה, לא אחת בתורה, ופעמיים בשירה הזאת, פעם ב"אָ֣ז יָשִֽׁיר-מֹשֶׁה֩" (שם, א'), אָ֣ז-לשון עבר,"יָשִֽׁיר" - לשון עתיד, רמז שישיר לעתיד לבוא, וכך אומנם פרשו חכמינו " 'שר' לא נאמר אלא 'ישיר', מכאן תחיית המתים מן התורה" (סנהדרין, צ"א, ב'), ופעם ב" תִטָּעֵ֙מוֹ֙" תיטע את המתים היום בהר נחלתך לעתיד לבא.

אבל גם לעולם הזה שלנו יש בו בפסוק צפוף המסרים הזה רמיזה מכוננת. מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛ ו מִקְּדָ֕שׁ אֲדֹנָ֖י חופפים, ביטויים נרדפים, ולפי פשוטו של הכתוב שקולה הכניסה לארץ וההינטעות בה לבניין המקדש וכאילו נכון לקרא גם "מָכ֧וֹן לְשִׁבְתְּךָ֛", למקדשך הבנוי, וגם "עצם שִׁבְתְּךָ֛ הוא מָכ֧וֹן" למקדש שבלב, זה שאמר עליו ה' " וְעָ֥שׂוּ לִ֖י מִקְדָּ֑שׁ וְשָׁכַנְתִּ֖י בְּתוֹכָֽם" (שם כ"ה,ח'), לא בבניין, אלא בליבם.

....ועוד רב השיר, ועוד צוברת השירה משמעויות מאלה שנגלו כבר ומאלה שעתיד כל אדם לגלות בה כל אימת שישיר. ובחיינו המשופעים עמל, ויגיעה, ומעלות, ומורדות, וכמיהות ואכזבות, ותקוות וחשש ייאוש, פרוזה, הרבה פרוזה, מה גדולה השירה שיש בכוחה להפוך הכל לאהבה גדולה בה גם הפרוזה עצמה היא שירה העולה מתהום ומצולות לגבהי הרי הנחלה.