לא היה צריך יותר מכמה משפטים של ח"כ מסעוד גנאים, כדי לגרום להוצאת סטימצקי לצמצם במידה רבה את תוכניותיה למכירת "שארלי הבדו" בישראל. גנאים הזהיר, שההוצאה וראש הממשלה יהיו אחראים לתוצאות המכירה, ואמר שאין לצפות מאנשים לשבת בשקט כאשר מבזים את הנביא מוחמד.

מדובר באיום מפורש בטרור, הבא מתוככי בית המחוקקים הישראלי – ואין (כמעט) פוצה פה ומצפצף. כאשר פרחח יהודי כותב "תג מחיר" על מסגד, המדינה רועשת. אך כאשר חבר כנסת ערבי מדבר – פשוט נכנעים לאיום וממשיכים הלאה. סטימצקי עשתה חשבון פשוט: למה להסתכן? למה לחשוף את עשרות חנויותיה לפיגוע? כאשר הרשת ממילא מקרטעת, הדבר האחרון שהיא צריכה זה שהקונים יפחדו להיכנס אליה. התוצאה: כניעה לא לטרור, אלא לאיום בטרור.

כבר התרגלנו לזה, עד כדי כך שבכלל איננו חושבים על המשמעות הרחבה: הטרור הפך את התעופה העולמית לבת-ערובה. כבר עשרות שנים ששדות התעופה הפכו למבצרים וכל נוסע צריך להקדים לפחות בשעה בשביל הבדיקות הביטחוניות. מפחיד לחשוב כמה זה עולה – לא רק בהוצאות ישירות, אלא גם ובעיקר בהוצאות עקיפות של אובדן זמן עבודה ותפוקה.

הסיבה לכך ידועה: חטיפות המטוסים של שנות ה-70 ובעיקר הסכנה של פיצוץ מטוס באוויר, שם כמובן אין שום סיכוי לאיש להינצל. אינני אומר שאמצעי הביטחון אינם מוצדקים. אני כן אומר, שתראו איך די באיום הכללי הקלוש – שמא פעם יקרה משהו באחת מרבבות הטיסות הפועלות מדי יום – כדי להביא את העולם כולו להפסיד עשרות ומאות מיליארדי דולרים במשך עשורים רצופים. אם יש דוגמה מובהקת למשמעותה המקורית של המילה terror – "פחד" – תמצאו אותה בתחום התעופה. כאן הטרור מנצח רק באמצעות עצם קיומו.

בכניסה למוזאון הבריטי בדקו בשבוע שעבר את תיקיהם של המבקרים. בדיקה מרפרפת ושטחית, שמתמודדת בעיקר עם פיגועי המחתרת האירית של שנות ה-60 וה-70 – מטעני חבלה – ולא עם הפיגועים המודרניים של אקדחים, סכינים ומתאבדים. ברכבת התחתית מבקשים מהנוסעים להודיע על כל אירוע חריג, ובווייטהול מתווכחים האם ואלו קבוצות מוסלמיות קיצוניות יש להוציא אל מחוץ לחוק.

בינתיים, "איבנינג סטנדרט" מדווח (21.1.15) בידיעה קטנה בתחתית עמוד 22 על הפיגוע בקו 40 בתל אביב. כמיטב המסורת הבריטית, שומרים שם על אוביקטיביות: "משטרת ישראל אומרת שפלשתיני דקר עשרה ישראלים באוטובוס במרכז תל אביב לפני שנורה ונעצר" – אנחנו לא אומרים שזה קרה, אנחנו אומרים שמשטרת ישראל אמרה שזה קרה. ובהמשך: "דובר המשטרה אמר שה'טרוריסט' דקר את נהג האוטובוס". כן, המרכאות במקור. הוא מכונה "טרוריסט" בידי דובר המשטרה; אנחנו לא קובעים שהוא כזה.

הבריטים, כמו הצרפתים, עוד ילמדו בדרך הקשה מה פירושו של טרור אמיתי. הם עוד ילמדו שצריך להסיר את המרכאות, ובפרפראזה מהופכת על דבריו של ויליאם שייקספיר בנוגע לריחו של הוורד – שסירחון, בכל שם אחר, הוא עדיין סירחון. טרור הוא טרור הוא טרור, אפילו אם קורבנותיו הם רק יהודים בישראל. כאמור, השיעור יילמד ברחובות לונדון.

הטרור מנצח, כי כדי להילחם בו מדינות העולם חייבות לשתף פעולה – וזה לא קורה וגם לא יקרה. ראשית, משום שליותר מדי מדינות יש עניין בפעולות טרור כאלו ואחרות, כל עוד אינן מכוונות כלפיהן. אירן תומכת בטרוריסטים בעירק, סוריה תומכת בטרוריסטים בלבנון, קטאר תומכת בטרוריסטים בעזה וכן הלאה.

שנית, משום שאין מי שיוביל מאבק בינלאומי כזה. המועמדת המתבקשת, ארה"ב, הפכה כידוע תחת ברק אובמה למעצמת-על דרג ב' שאינה מוכנה להזיז אפילו טנק אחד אלא אם כלו כל הקיצין, ואת המלחמה בדאעש היא מנהלת בשלומיאליות הגובלת בטמטום. מדינות אחרות מוכנות לכל היותר לשלוח עזרה לוגיסטית ו/או קצת כסף למאבק בטרור, כל עוד הוא אינו מגיע ממש לתוך גבולותיהן, ואת רוב הזמן הן מבלות בגינוי של המדינה היחידה הנאבקת בטרור על בסיס יום-יומי: ישראל.

במצב הזה, אין לנו אלא לסמוך על עצמנו. נכון, אנחנו לא השוטר של העולם. נכון, אנחנו לא יכולים להתעלם מאילוצים מדיניים. כל זה לא פוטר אותנו מלעשות את המירב והמיטב בגבולותינו ואף מעבר להם. ולצד המאמץ הצבאי, אנחנו חייבים להשקיע הרבה-הרבה יותר בזירת דעת הקהל, ולהסביר לציבור בעולם החופשי מדוע האיום עלינו הוא איום עליו. עכשיו, כאשר קולות הפיגועים במערב אירופה עודם מהדהדים והסרטונים של דאעש עודם מזעזעים – זה הזמן לנסות ולפקוח את עיניו של העולם.

להילחם בטרור בדמות מאבק נגד דאעש, שקול למלחמה בבעיותיה של אפריקה באמצעות מאבק נגד האבולה. המשל: מדובר במחלה קטלנית וקשה, אך נקודתית; הרבה יותר מתים באפריקה מרעב ומאיידס. הנמשל: מדובר בארגון טרור רחצני, אך נקודתי; הרבה יותר מתים בגלל תאומיו האידיאולוגיים – אל-קאעידה, החמאס, חיזבאללה, הג'יהאד האיסלאמי.

העולם מזדעזע מסרטוני עריפת הראשים, שעושים לדאעש – מבחינתו – יופי של יחסי ציבור. מה שצריך לזעזע באמת הוא האידיאולוגיה של הארגון הזה, ובמיוחד שהיא אינה רק שלו: הרצון לכבוש כמה שיותר שטחים ולהכפיף אותם לשלטון מוסלמי פנאטי. מאז גרמניה הנאצית לא הייתה כזו אידיאולוגיה מגלומנית וחובקת-עולם, ונאמר שוב: היא משותפת, בהיקף כזה או אחר, לכל הארגונים המוסלמיים הקיצוניים. יש מי שרוצה לזרוק לים את ישראל, יש מי שרוצה לזרוק אליו את היהודים, יש מי שרוצה לזרוק אליו את כל מי שאינו מוסלמי; המחלוקות הן לכל היותר על הטקטיקה ועל ההובלה.

כל עוד העולם המערבי אינו מבין זאת – ולעיתים נדמה שהוא עושה מאמצים עצומים כדי שלא להבין זאת – הטרור ימשיך להתגבר. כל עוד העולם המערבי סבור שאפשר להדביר את הטרור על-ידי פעולות ספורדיות ומקומיות – הטרור ימשיך לפרוח. אז מה כן אפשר לעשות? סורו לפיסקה הבאה.

בהנחה שהפוליטיקאים במערב לא ממש רוצים להילחם בטרור, הכדור עובר לידי הפקידים. בכל המדינות הנאורות יש חוקים נגד הלבנת הון וכספי טרור, וכל מה שצריך לעשות הוא להפעיל אותם. הבנקים המרכזיים יכולים להדק את הפיקוח על הבנקים ולהקשות עליהם מאוד להעביר כספי טרור. רשויות המיסים יכולות להתלבש על ארגוני צדקה המהווים מסווה למימון טרור. גם הטרור צריך כסף, ופעולות טרור בינלאומיות מצריכות כספים בינלאומיים – ובזה ניתן להילחם ביעילות רבה בלי לירות אפילו ירייה אחת.

בטווח הארוך יותר, יש לייבש את ביצת החינוך הקיצוני המטיף למות קדושים. חופש הביטוי אינו מוחלט, אין חופש להטיף לרצח ואין זכות ללמד לשנוא. הרי ברור שבכל מדינה מערבית ייסגר בתוך 24 שעות בית ספר שילמד את תורת הגזענות הנאצית; באותה דרך צריך לטפל בבתי ספר שמלמדים את העקרונות המובילים לטרור המוסלמי. את המורים צריך לאסור, את המבנים צריך לאטום, את ספרי הלימוד צריך לגרוס. לדמוקרטיה יש זכות וחובה להתגונן מפני מי שמנצלים אותה כדי להרוס אותה.