מפעם לפעם ראוי להסתכל סביב על אירועים או תופעות שמתרחשים או התרחשו לאחרונה, ולנסות להעריך כיוונים ומשמעויות מעבר לשאלה הרכילותית של מי אמר למי מה ולמה.בסוף המאמר רשמתי מספר נושאים (שאלות) שאקטואליותם אינה מוטלת בספק, ושבכוונתי לכתוב עליהם בעתיד הקרוב. סביר בעיני להניח שתגובות לדברים הבאים אם תבואנה, תכתבנה "מהבטן" על סמך הכותרת וההתניות המוקדמות של המגיב, ולא ממש כתגובה שקולה ומנומקת לדברים שלי; ניחא, התרגלתי כבר לכך...
עשור הביסוס הדמוגרפי של ישראל בעקבות האירועים האנטישמיים האלימים בצרפת ובאירופה כולה, ניצבת
ישראל שוב בפני אתגר דמוגרפי-ציוני אדיר של עליית יהודים לישראל, שמזכיר שתי תקופות קודמות בהיסטוריה שלנו - קליטת העלייה האדירה אחרי מלחמת העולם השנייה, ויציאת יהודי בריה"מ מחבר המדינות אחרי התפוררות בריה"מ. לצערנו, תסמונת סיר הבשר של ימי יציאת מצרים ההם, לא פסה ממקומותינו, והיא מלווה את העם היהודי בכל ההיסטוריה הארוכה שלו. הציונות, בקשה להאבק בתסמונת זו, ואחת המטרות המרכזיות שלה, שטרם הוגשמה, הייתה לרכז את רובו של העם היהודי בארץ-ישראל.
האירועים העכשוויים, יוצרים שוב הזדמנות פז לישראל לעודד, לסייע, לטפח, לכוון ולסייע ביציאת היהודים מכל המקומות בהם הם נתונים לאיומים, לאפליה, לרדיפה או לכל צורה אחרת של אפליה שמקורה בהיותם יהודים. אנטישמיות היא חלק מהתרבות הנוצרית באירופה במיוחד, אבל גם במדינות אחרות שלצורך דיון זה אני רואה אותן כחלק מהגוש המערבי המוכלל. אנטישמיות הפכה לחלק אינטגרלי גם בתרבות האיסלאם הפונדמנטליסטי, כשהסכסוך הישראלי- ערבי משמש תירוץ נוח להסתרת שורשיה היסודיים והעמוקים יותר, של שינאת הזר ואפליית הזר על בסיס שיסודותיו העמוקים ביותר, בדומה לנצרות, הם דתיים.
יש ביהדות חוגים, חלקם יושבים בתוכנו בישראל, שמאמינים בניהול סיכונים בהתייחסות לדמוגרפי היהודית. לדעתם הפיזור הנרחב של יהודים בעולם, מקטין את האיומים הפיסיים עליהם ומגדיל את שרידות העם היהודי. תקטן היריעה מלנהל דיון מעמיק בסוגיה זו כאן, אבל אני כופר בה מכל וכל, ולדעתי, אחרי ההתבוללות שהיא גורם השמד החמור ביותר בעם היהודי בכל תולדותיו, "תאוריית ניהול הסיכונים ע"י פיזור" היא הסכנה הראשית לקיום העם היהודי, מפני שהיא מחלישה בין היתר את יכולתו, להתבסס להתחזק ולהגן על עצמו במדינה ריבונית משלו, והיא מגדילה באופן ניכר את סכנת השמד ע"י התבוללות, נישואי-תערובת והתנכרות בין-קהילתית בהשפעת ניגודי אינטרסים שיחסים עוינים בין מדינות כופים על יהודיהן לעיתים מזומנות. קל להיווכח בתופעות אלה בארה"ב, ברוסיה, וגם במערב אירופה, בכל מקום בו מתגוררת קהילה יהודית חזקה יחסית, שעשויה להיות לה השפעה כלכלית או פוליטית משמעותית על מקבלי ההחלטות באותה מדינה.
במערב, למעט ארה"ב, חיים כיום כ-2.5 מיליון יהודים, מהם כ-1.7 מיליון במערב אירופה, ומתוכם כ-600 אלף בצרפת, כמחצית המספר הזה בבריטניה, למעלה מ-100 אלף בגרמניה וכו'. אנטישמיות בשילוב עם התפשטות האיסלאם הפונדמנטליסטי באירופה, יוצרי הזדמנות פז לעידוד עליית יהודים לישראל והשתקעותם כאן.. מציאות כזו אינה חזון נפרץ וישראל חייבת לראותה שעת כושר, אולי בלתי חוזרת,
לפרויקט לאומי אדיר ממדים של עליית יהודים וקליטתם בארץ. אם תנוצל שעת כושר זו, היא עשויה לספק לישראל את שעת הכושר לביסוס הדמוגרפי-יהודי של אוכלוסייתה. היעד לפרויקט כזה צריך להיות העלאת לפחות 500 אלף יהודים מאירופה לישראל במהלך 5- 10 השנים הבאות. זהו הגבול התחתון, ועלינו להיות מוכנים להגדיל את המסגרת ולהערך לעלייה גדולה יותר (עד מיליון נפש) באותו פרק זמן, כ-65% מהם מאירופה ו- 35% ממקומות אחרים. מספרים אלה הם מספרים נוחים יחסית ואינם משקפים מציאות של עלייה לצורך הצלת נפשות ממש. כאן הגבול חייב להיות "כל מה שנדרש".
אסור לישראל לבזבז שעת רצון זו, ולהניח ליהודי אירופה להגר למקומות אחרים רק משום שלא נערכנו נכון לקלוט אותם כאן. הגירה למקומות אחרים, תקטין את פוטנציאל הקליטה בישראל, תגדיל את סכנות הפיזור וההתרחקות בין הקהילות היהודיות הגדולות, ובמידה שהגירה זו תנותב בעיקר לארה"ב, תפתח שתי רעות חולות: א. תחזק את הקהילה היהודית בארה"ב ביחס לזו שבישראל, ובאופן זה את המאבק על ההגמוניה ביניהן בעולם היהודי. פיזור ניכר לעומת מציאות דו-ראשית, הוא עדיין הרע במיעוטו. מציאות דו-ראשית היא סכנה לציונות, סכנה למדינת ישראל וסכנה להגברה משמעותית של ההתבוללות, שארה"ב, בעיקר הזרמים הרפורמיים והקונסרבטיביים בה, היא המנוע הראשי שלה כיום. ב. החמצת ההזדמנות לייצב מבית את המאזן הדמוגרפי בישראל בין יהודים ללא יהודים, תשאיר על-כנו את הויכוח הנוכחי לגבי זהותה, אופייה, ומרכיביה הלאומיים העקריים של מדינת היהודים. זו עשויה להיות החמצה היסטורית חמורה ומסוכנת לישראל ולעם היהודי כולו.
באותו פרק זמן של עשר שנים, בין 2015 ל-2025, צפוי הריבוי הטבעי של ישראל להוסיף מבית עוד כ-2 עד 2.2 מיליון יהודים. כלומר, גידול של כ-2.7 מיליון יהודים בעשור! באותה תקופה יגדל מספר האזרחים הלא יהודים בישראל בכ-400 עד 500 איש, ובתום התקופה יעמוד המאזן הדמוגרפי על כ-9 מיליון יהודים וכ-2.2 מיליון לא יהודים. כלומר: לפחות 80% יהודים וכ-20% לא יהודים (לעומת כ-75% יהודים כיום)
1.
שני העשורים הבאים קריטיים מבחינת המאזן הדמוגרפי של ישראל, ובין שניהם, העשור הראשון קריטי יותר.
כבר ראינו מספר פעמים בעבר שעליה מסיבית "מותחת את שרירי המדינה", ומאלצת אותה לפעול בקצב ובנחישות רבים יותר מאשר בשנות "מנוחה". ההוכחה האחרונה הייתה בשנות העלייה הגדולה ממדינות חבר הלאומים, כאשר ישראל קלטה בתוך מעט יותר מ-3.5 שנים, קרוב למיליון נפש. התרומה של עליה זו לכלכלה ועוצמה הלאומית הכוללת, הייתה אדירה, והביאה את המשק הישראלי למעמד הנוכחי, כאשר התל"ג השנתי לנפש עומד על כ-37,000 דולר וערך התל"ג השנתי כולו עולה על טריליון שקלים. (או כ-350 מיליארד דולר). אופי העלייה בה מדובר ממערב אירופה, הוא של עליה דומה באופייה, ברמת חייה בהשכלתה וביכולותיה לעליה מחבר המדינות. בין שתי העליות קיימים הבדלי תרבות ונורמות תעסוקה ותמהילי עיסוקים, אבל התמונה הגדולה דומה. כלומר, שילוב העלייה במשק הישראלי, עשוי להניב למשק יתרונות כלכליים דומים או משלימים לאלה שקיבל מהעלייה מחבר הלאומים, ומכאן צמיחה ניכרת למשק, שבשנה האחרונה דידה לא מעט בגלל מדיניות כלכלית שגויה ופוליטיקה חסרת מעוף.
עם צמיחה שנתית ממוצעת של כ-4.5%, שאפיינה את רוב העשור הראשון של המאה ה-21, עשוי התל"ג להגיע בסוף העשור לכ-540 מיליארד דולר, והתל"ג השנתי הממוצע לנפש עם אוכלוסייה של כ-11 מיליון, יהיה כ-49,000 דולר.
שאלת המפתח היא הניהול הלאומי. האם ממשלות ישראל ישכילו להוביל תהליכים אלה ולעמוד ביעדים, ובעיקר אם יצליחו תוך כדי הביצוע השוטף, לבצע את התיקונים הדרושים במשק. תקונים אלה כוללים:
- שינוי משמעותי בחלוקת העושר הלאומי - כלומר, חלוקת 80% עד 90% מתוספת הצמיחה בין 8 העשורים הנמוכים של בעלי ההכנסה דהיום -באמצעות 5 מהלכים מרכזיים: 1. שינוי במדיניות המיסוי על עבודה והפחתת המע"מ; 2. פתרון מצוקות הדיור, תוך עיצוב וביצוע מדיניות של פיזור אוכלוסין בגליל בנגב ובאיו"ש; 3. הגברת התחרות במשק; 4. שינוי תמהיל ההשתתפות בכוח העבודה; 5. שינויים מבניים שיעתיקו את עיקר הפעילות הכלכלית לתעשיות ועסקים עתירי ידע והון תוך הסבת עובדים לתעשיות אלה, וירחיבו את התמיכה בעסקים וביוזמות עסקיות קטנות ובינוניות.
- הגדלת הביטחון הפנימי והחיצוני - באמצעות 5 מהלכים מרכזיים: 1. שידוד מערכות בעבודת המשטרה כשירות לאזרחים; 2. מלחמת חורמה בפשע המאורגן ובשוק השחור והאפור; 3. השתתת היחסים עם הרשות הפלשתינית על הדדיות מלאה; 4. קביעת הסדרי ביטחון לאורך הגבולות שיתבססו על הרתעה אפקטיבית ועל הפרדה בין האזרחים לבין כוחות לוחמים סדירים או בלתי-סדירים באמצעות אזורי-חיץ מפורזים ומבוקרים; 5. אפס סובלנות אמיתי לפגיעה באזרחים ישראלים בארץ או בחו"ל.
- עיצוב ההוויה והאופי הלאומי של מדינת ישראל כמדינת לאום יהודי על חקיקת-יסוד שנותנת תוקף חוקתי לעקרונות מגילת העצמאות ולמשמעות המעשית של היותה מדינת ישראל מדינת הלאום של העם היהודי, ובעלת משטר דמוקרטי קלסי. מימוש עיקרים אלה מחייב חקיקת חוק הלאום, הגדרה מחדש של תיחום הסמכויות בין רשויות הממשל - מחוקקת, מבצעת, שופטת. תיחום והסדרה של סמכויותיהם של בית המשפט לחוקה, בג"ץ, היועץ המשפטי לממשלה, מבקר המדינה ותק"שיר נציבות המדינה.
למעשה, על כך אמורה להתנהל מערכת הבחירות הנוכחית. לצערנו אין זה כך, ועל כך בוכה ה"נביא".
תשקיפון בנושא פמיניזם בפוליטיקה בשבועות האחרונים אנו חוזים בתופעות שונות הקשורות במעשי-מרכבה של רשימות המועמדים לכנסת, שמבצעים המנהיגים הפוליטיים שלנו. ואוי לעיניים שכך רואות: לצד מסעות ההשמצהוהשחיתות שצוברים תאוצה, פוליטיקאים "דמיקולו" שנפלטים מהמערכת או נדחקים לשוליה בקצב מואץ ומסעות הימורים על תודעת הבוחרים נולדים פגים ומוטציות מדאיגים. היפים תופסים את מקום הטובים, הידועים את מקום הפעילים והאיקונים התקשורתיים את מקום בעלי היכולת וקבלות-הביצוע - כאוס אמיתי ושפך בלתי נדלה של ממל עכור, כשכל המרבה נחשב למשובח. ופה ושם מתעורר מתרדמתו השכל הישר, וכועס בצדק על מחזות העוועים.
לצד אופרות הסבון הללו הפך גם הפמיניזם המופגן לאוסף מנטרות חסרות שחר, ובמקום לשאול מה באמת מונע הגעתן של נשים לעמדות פוליטיות בכירות, שואלים מי מונע ומה "מדד הטסטוסטרון" שלו? לחלופין, סופרים גולגולות; כולם נעשו סטטיסטיקאים בכירים ועוסקים במחקרים השוואתיים -למשל, כמה נשים יש באוכלוסייה לעומת כמה מהן החליטו להשתעבד לפוליטיקה. סליחה, פוליטיקה לדעתי היא מקצוע, ויש מי שמתעלים והופכים אותה גם לשליחות... . אני מכיר מקצועות רבים שבהם נשים אינן "משרתות" על-פי חלקן היחסי באוכלוסייה, ופחות מקצועות שבהם המצב גם הפוך. והשאלה בשני המקרים היא מדוע ומה שונה מקצוע ממקצוע בהתייחסות העקרונית לשאלת תמהיל ההשתתפות? במקום לעסוק בסיסמאות, מוטב לפמיניסטיות המושבעות שיגדירו במאמץ אינטלקטואלי משותף, מה מפריע לנשים להתקדם בשדה הפוליטיקה (או בכל שדה אחר). ובמקום לתת לאגו מקום ראשון בקמפיין סטטיסטי הזוי, ילחמו על יצירת התנאים שיאפשרו לכל אישה שתחפוץ בכך ותוכיח יכולת אוביקטיבית, בדומה לגברים, להעמיד עצמה בליבו של המאבק על מקום של כבוד או בכורה, ולנצח. לא הייתי רוצה לראות נשים רופאות בבתי חולים, או טייסות בח"א, אם הן אינן מגיעות לשם בזכות כשורים, יכולות ומוכנות להשקיע. פוליטיקה חשובה לטעמי לא פחות, ובכל מקרה היא איננה שאלה "אופנתית.
נושאי תשקיף נוספים - האיום האירני, הסכסוך הישראלי ערבי והמערב - לאן הולכים מכאן.
- היחסים עם הפלשתינים: דרושה סימטריה מאזנת
- העסקת (צימצום) פלשתינים בישראל: האם המצב טוב לישראל?
- גדרות לאורך הגבולות אינם הגנה אפקטיבית על תושבי ישראל.
