הגירת מהגרי עבודה ממצרים לארץ

עודפי האוכלוסייה של מצרים וקורבנות האבטלה נהרו בגלים לארץ במאות האחרונות:

הגל הראשון

על-פי מחקרים של פרופ' משה שרון, שהתמחה בתולדות הבדווים בארץ, ויוסוף סואעד שחקר את שלטון השייח'ים הבדווים, מתברר שב-1814 היגר שבט הנאדי ממצרים לאזור עזה, והגירה זו תרמה להרכב האוכלוסייה של הכפרים הערביים והערים במישור החוף הדרומי בתקופת השלטון העות'מאני. עקאל ובני שבטו שירתו את השלטון הטורקי והסתכסכו עמו חליפות ובתקופה מסוימת אף השתלטו על הגליל.

הגל השני

איברהים פשה, בנו של מוחמד עלי, שליט מצרים, כבש את הארץ מידי העות'מאנים ושלט בה בין 1831 - 1840. בשנים אלה העבירה מצרים את עודפי האוכלוסין שלה לאזורים שונים בארץ: האזור העיקרי של ההתיישבות המצרים היה מיפו דרומה לאורך שפלת החוף ושפלת יהודה. מתיישבים מצריים התיישבו בעזה.

אזור יפו

שכונת מנשיה - פרבר של יפו שהחלה להתפשט מחוץ לחומות בשנות ה- 70 או ה- 80 של המאה ה- 19 . השכונה הוקמה ע"י פלחים מצרים שהושיב איברהים פשה.

באתר "זוכרות" רואיין אחד מתושביה, לשעבר, של מנשיה, אל - מצרי, ששמו מעיד על מוצאו. הוא סיפר שהוא נולד במנשיה ב-1927. הוא סיפר גם שב-1948 אמרו להם המנהיגים הערבים לעזוב לשבועיים ואח"כ הם יחזרו לתל אביב הכבושה. הוא סיפר שהמנהיגים אפילו בחרו מראש את הבתים של היהודים בתל אביב כדי לגור בהם לאחר שחרורה.

הכפר שיח' מונס - שיח' מונס נוסדה על-פי "אתר הנכבה" במאה ה- 18 . כלומר, הכפר הוקם בתקופה העות'מאנית (1516 - 1918 ). אבל, היה זה איברהים פשה איברהים פשה שהושיב פלאחים מצריים בשיח' מונס בין השנים 1831 - 1840.

ב-1879 היו בכפר על-פי סקר של "קרן המחקר הבריטית", 315 תושבים.

בתקופת המנדט, לעומת זאת, גדל הכפר בממדים שריבוי טבעי אינו יכול להסבירם:

1922 - 664 תושבים
1931 - 1,154 תושבים
1945 - 1,930 תושבים
1948 - 2,160 תושבים

בין 1879 ל-1922 תוך 43 שנים גדל מספר תושבי הכפר ב-349 תושבים.

בין 1922 ל-1931, תוך 9 שנים בלבד גדל מספר התושבים ב-490 תושבים.

בין 1931 - 1945, תוך 14 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית הכפר ב-776 תושבים.

בין 1945 - 1948, תוך 3 שנים בלבד גדל מספר תושבי הכפר ב-230 תושבים.

בין 1879 - 1948, 69 שנים בלבד גדלה אוכלוסיית שיח' מונס ב-1,845 תושבים.

לאור אחוז תמותת התינוקות ותוחלת החיים הנמוכה בכפרים הערביים, שהיו תוצאה של המצב הכלכלי והתברואתי, הגידול הזה איננו תוצאה של ריבוי טבעי.

זהו גידול אוכלוסין העולה בשיעורו בהרבה על גידול האוכלוסין במצרים שבה הריבוי הטבעי הגבוה ביותר בעולם הערבי.

הגל השלישי: הגירת פועלים ממצרים לארץ בתקופת המנדט

פרופ' משה ברוור, מהחוג לגאוגרפיה של אוניברסיטת תל אביב,שהוא גיאוגרף בעל שם עולמי, התבסס במחקרו על סקר של כפרים ערביים של ממשלת המנדט הבריטי, שהוא השתתף בהכנתו שנערך ב-1941. הסקר כלל ראיונות שנערכו עם מוכתרי הכפרים בתקופת המנדט. מאחר שרוב הכפרים הערביים במישור החוף חרבו במלחמת העצמאות, בוצע מחקר נוסף ע"י ממשלת ישראל בין השנים 1968 - 1978 בכפרים שלא חרבו במלחמת העצמאות. המחקר עוסק בהגירת פועלים ופלאחים עניים ממצרים, סוריה לבנון ועבה"י לארץ ישראל המנדטורית.

אחד מנושאי מחקרו הייתה ההגירה של פועלים ממצרים בתקופת המנדט הבריטי והשתקעותם בעיקר במישור החוף. למישור החוף הגיעו גם מהגרים מארצות נוספות, אך מאמר זה מתרכז בהגירה המצרית.

על-פי מחקר זה החלה הגירה ממצרים לארץ יחד עם הצבא הבריטי שכבש את הארץ ב-1917- 1918 והיא נמשכה עד אמצע שנות ה-40, כלומר תקופת מלחה"ע השנייה. הפועלים המצרים עבדו בשירות הצבא הבריטי והמשיכו עמו ממצרים לארץ. ההגירה ממצרים הושפעה במידה רבה מגידול ענף הפרדסנות היהודית שגדל פי 10 בשנות ה-1920 - 1930 והיה זקוק לכמות גדולה של ידיים עובדות. כמו-כן, מחנות הצבא הבריטיים שהוקמו באזור, הבנייה היהודית והעבודות הציבוריות ביוזמת ממשלת המנדט ומוסדות יהודיים היו זקוקים לפועלים. הפועלים המצריים ניצלו את אפשרויות התעסוקה הנירחבות והשתקעו בארץ באזור החוף.

גידול האוכלוסין בכפרים במישור החוף הדרומי והמרכזי אינו ניתן להסבר ע"י הריבוי הטבעי, לאור שיעורי תמותת הילדים, תוחלת החיים והעדר שירותי בריאות בכפרים הערביים. המהגרים המצריים היו מקור חשוב לגידול האוכלוסין בכפרים אלה. פרופ' ברוור הגיע למסקנה שלפחות 1/3 מהגידול במספר התושבים בכפרים אלה נבע מההגירה ממצרים.

בין השנים 1922- 1944 גדלה אוכלוסיית בית דג'ן ב-127%, אוכלוסיית יאזור גדלה ב-214%, אוכלוסיית סאלמה גדלה ב-476%, אוכלוסיית ייבנה גדלה ב-203%, אוכלוסיית קוביבה(ע"י רחובות), גדלה ב-211%, בפג'ה הגיע גידול האוכלוסין ל-630% ובסאוואלמה הגיע הגידול לשיא של % 1,040. וכך בשאר כפרי החוף הדרומי והמרכזי.

החוקרים של ממשלת המנדט ראיינו את המוכתרים של הכפרים והם אישרו שחסרי הקרקעות המתגוררים בכפרם הם מהגרים ממצרים שהשתקעו בכפר. החוקרים בסקר של ממשלת ישראל ריאיינו, בין השאר, את המוכתר לשעבר של ייבנה, שברח לעזה ב-1948 . הוא העיד בראיון עמו בעזה, שב"כפרו ישבו מצרים רבים שהתיישבו בייבנה בימי האנגלים". הפועלים המצרים, שהיו, כאמור, חסרי קרקע, נהגו להתיישב בגושי מבנים ניפרדים והקימו, למעשה, שכונות מהגרים באותם כפרים.

פרופ' ברוור הפריך את הטענה שגידול האוכלוסין בכפרים של אזור החוף נבע מריבוי טבעי ע"י השוואה בין נתוני הריבוי הטבעי בכפרים ערביים במחוז ג'נין שהיה כולו ערבי. בכפרי האזור נע גידול האוכלוסין בין 50% ל-80%, בין השנים 1922- 1944 .

באזור ג'נין הייתה תנועת אוכלוסין מועטת ומספר העוזבים היה קרוב למספר המהגרים. המסקנה - באזור זה נבע הגידול מריבוי טבעי והשיעור הממוצע של הריבוי הטבעי הוא 70%. אבל, בדרום הארץ נע גידו האוכלוסין בין 119% ל-1,040%, כפי שמתברר מנתוני גידול האוכלוסין בכפרי מישור החוף. כמו-כן, נבדקו, לשם השוואה, שיעורי גידול האוכלוסין באזור שכם ורמאללה והתוצאות היו דומות לאלה שבאזור ג'נין. נערכו גם השוואות עם היקף הריבוי הטבעי בסוריה ולבנון.

לסיכום

גלי ההגירה ממצרים לארץ מאשרים ומחזקים את טענתו של שר הפנים של החמאס אל-פתחי, שחלק ניכר מהפלשתינים הם מהגרים ממצרים. המידע הזה סותר גם את התזה של סיפרו של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי", שהפלשתינים הם צאצאי יהודים שהתאסלמו בתקופת הכיבוש הערבי (640 -1099). המידע הזה סותר גם את טענת הפלשתינים שמוצאם מהכנענים, שחיו בארץ באלף השני לפנה"ס.