תנחום היה נחוש ודרוך לקראת המשימה שהוא קיבל על עצמו. לא הייתה לו כל כוונה להיכשל בתפקידו. לאחר התדרוך שהוא קיבל מיעלה, הוא יצא לדרכו; לא לפני שהוא קיבל אור ירוק המעיד על כך שמי שהם קיוו שיהיה השופט במשפטו של מרציאנו הוא באמת זה שעליו הם חשבו.
הוא ידע שבכל מקרה אחר, אין כל טעם בפנייה שלו לדני, שעימו הוא לא התכוון לנהל ממש משא-ומתן; כל-מה שהוא נתבקש לעשות הוא להעביר מסר. לדני לא ניתנה כל אופציה לסרב למה שביקש ממנו מרציאנו.
הדרישה של תנחום לא הייתה נתונה למשא-ומתן.
כך תנחום הציג את הדברים. הוא החזיק בכיסו את התמונה של דני בקימונו שאותה הוא קיבל מיעלה - והיא חיזקה את נחישותו. הוא הרגיש את הצריבה של התמונה בתוך כיס-מכנסיו.
לימים, הוא סיפר על-כך לברכה בלא מעט הנאה. ברכה אהבה את הסיפור. היא גם אהבה את העובדה שהבחור שגהר מעליה מילא אותה עד תום.
עוד לפי שתנחום יצא לדרכו, יעלה כבר ידעה על אחותו התאומה של תנחום שהייתה עצורה במשטרת רמת-גן בגין ניסיון לדקור של החבר שלה בשעה ששניהם היו שתויים. למעשה, עד לאותו יום, היא בכלל לא ידעה שלתנחום יש אחות תאומה.
היא אף פעם לא שמעה על קיומה - והיא תהתה אם בעלה ידע עליה.
כך או כך, יעלה לא ראתה כל עילה המצדיקה לראות קשר כלשהו בין הדברים. תנחום היה בעיניה נקי מכל רבב. הוא סיפר לה בעצמו על אחותו התאומה - ועל מעצרה. הוא ביקש את רשותה ללכת למשטרת רמת-גן, לאחר סיום פגישתו עם דני, כדי לנסות ולברר כיצד אפשר לעזור לה.
יעלה לא התנגדה. לא הייתה כל סיבה להתנגד. היא אפילו הציעה לו להתקשר עם מזל לוגסי כדי שהיא תצטרף אליו. תנחום דחה את ההצעה. הוא לא רצה שמישהו במשטרה יקשר בין אחותו לבין מרציאנו. עורכת-הדין שביקרה את מרציאנו בשעות אחרות של היום, לא טוב שהיא תיפגש גם עם אחותו.
אריאלה, אחותו התאומה, הייתה רחוקה מכל מעורבות באורח חייו של תנחום. היא למדה בבית-ספר לסיעוד, ולאחר תום הלימודים היא התכוונה לנסוע לאוסטרליה כדי לעבוד שם בבית-חולים. הביקוש במקומות האלה לאחיות היה רב - והמשכורות היו גבוהות בהתאם.
הדברים של תנחום נראו הגיוניים ליעלה והיא לא הוסיפה דבר בעניין זה. מחשבותיה כבר נדדו לעבר המשימה הבאה: שיחת-טלפון עם איש הקשר שלה במחנה הצ'צ'ני. היא קבעה להיפגש עם מי שעומד בראש הקהילה המקומית לפנות בוקר - כשלוש שעות לפני פתיחת המשפט של בעלה. היא ביקשה להבהיר לו שבעלה נפל, כנראה, קורבן למניפולציה של גורם ממלכתי כלשהו מסיבה שהיא, עדיין, לא הצליחה לברר.
מתוך שיחתה עם מזל לוגסי, היא הבינה שיש חשיבות עצומה בפגישת-הרגעה עם הקהילה הצ'צ'נית. בעלה הספיק להעביר את חששותיו מן ההשלכות של המעצר שלו במישור הצ'צ'ני.
יעלה לא ידעה כיצד היא תוכל לשכנע את הצ'צ'נים, אבל היא קיוותה, שמישהו מהם מכיר, אולי, את אלה ששהו עימה במחנה-המעצר. אם זה יקרה, אז היא תוכל לשכנע אותם בקלות שהיא והוריה נמצאים, למעשה, באותו הצד של המתרס; וששנאתה-שלה, ושל הוריה, לרוסים, ולכל מה שהם מייצגים, אינה פחותה מזו שלהם. הטינה למוסדות השלטון, באשר הם, הייתה טבועה אצל צ'צ'נים.
יעלה עמדה להתייצב מולם במלוא הדרה.
לאחר מכן, היא כבר תוכל לגרום להם להאמין שלבעלה אין כל קשר לגניבה של המזוודה. זה לא יחזיר להם, כמובן, את מה שנגנב מהם, אבל זה בוודאי ימנע, בשלב הזה, לפחות, פגיעה בבעלה. בשלב מאוחר יותר, יהיה מקום לטפל בהחזרת המזוודה, על תוכנה לבעליה, או לפצות בדרך אחרת את הצ'צ'נים.
