אנא חלוק עם הקוראים את סיפור הרקע שלך ושל בנך נועם. עליתי מברזיל לבדי בגיל 18, בן למשפחה של ניצולי שואה. באתי ארצה בהתלהבות שאחרי מלחמת ששת הימים, אבל נשארתי בין היתר כדי להתרחק ממשפחתי מלאת הצלקות והסכסוכים. הגעתי לאט-לאט לפסיכולוגיה, אך מלימודי ה-BA הבנתי, שאני לא מתאים לעבודה הקלינית, ולמעשה כבר הפסקתי להתעניין במקצוע, עד שבמלחמת יום הכיפורים יצא לי לפגוש ולטפל שוב ושוב באנשים עם תגובות קרב. זה הביא אותי לחזור למקצוע שכבר עזבתי בלבי, גיליתי שאם אני עושה את מה שמתאים לי, אז אני מתאים למקצוע.
זו הייתה התחלה של התפתחות אישית ומקצועית מחוץ לזרם, מה שגרם לי הרבה בעיות, אבל גם הרבה תוכן וסיפוק. היום אני ידוע בארץ ובעולם כמפתח דרך של עבודה עם הורים ומורים, אשר מאפשרת להם להתמודד עם התנהגויות קשות של ילדים (אלימות, אובדנות, נטילת סיכונים ובעיות חרדה). על נושאים אלה כתבתי שישה ספרים ועשרות מאמרים, שתורגמו לשמונה שפות. דרכי במקצוע דומה מאוד לדרכו של נועם, וזה יתחוור בהמשך.
נועם הוא הילד הרביעי שלי, מתוך חמישה. היו לו ליקויי למידה קשים, אך למרות זאת הוא רצה להצטיין בלימודיו. קרוב לוודאי שרצה להיות "פרופסור", כמוני. לא רק שזה לא הלך לו, אלא שזה גרם לו משבר נפשי עמוק, מיד לאחר סיום הבגרויות.
ראה סרטון על עבודות נועם עומר בתערוכה:
"מתחת לכר", מוזאון רמת-גן לאמנות ישראלית, אוקטובר 2014.
הוא לא יכול היה לשאת את העובדה, שעל אף שלמד ימים ולילות ללא הפסקה, התוצאה הייתה בינונית למדי. היה לו ברור, שאילו ילד אחר היה משקיע ולו חלק ממה שהוא השקיע בבגרויות, הוא היה גומר שני תארים אוניברסיטאיים. תחושת הכישלון גרמה לנועם לאבד כל אמון בעצמו וביכולותיו. לקח לו שנים לצאת ממצב זה, באמצעות גילויו והתמסרותו לאמנות.
נועם גילה את הציור, או בעצם את הרישום, ברגע ברור מאוד. הייתה לו אנציקלופדיה על אופרות, והוא התחיל לצייר את המלחינים והזמרים על-פי הצילומים. בשלב מסוים הוא גילה, שאם הוא מצליל את הפנים בצורה מסוימת, הוא משנה את ההבעה של הדמות. זה הוליך אותו לעיסוק כפייתי ברישום דיוקנאות. במשך שלוש שנים הוא רק רשם דיוקנאות, עשרות ביום. אתי כ"ץ, מומחית לליקויי למידה שעזרה לנועם להתמודד עם בעיותיו, ראתה את הדיוקנאות, ואמרה לו ולנו, שהוא חייב ללמוד במדרשה לאמנות בבית ברל.
זה נראה לנו בלתי אפשרי, כי נועם לא היה מסוגל לשהות אפילו דקות אחדות בקרבת בני גילו. היא התעקשה, ולקחה אותו למדרשה כמה פעמים, עד שהוא התרגל קצת. אז היא הפגישה אותו עם
יאיר גרבוז, שהיה מנהל המדרשה. גרבוז ראה את רישומיו ואמר לו: "אין לך ברירה, אלא להיות אמן". נועם קיבל את זה באירוניה העצמית האופיינית לו, וענה: "בטח שאין לי ברירה! אני לא מסוגל לעשות שום דבר אחר!"...
בשבועות הראשונים במדרשה, הוא היה בטוח שהולכים לזרוק אותו משם, כי גילו שהוא בלוף. זה עבר לאט-לאט, כשהוא התחיל לקבל תגובות מרגשות ממורים ומתלמידים כאחת. הפחד שהולכים "לגלות" את האמת עליו ולסלק אותו לא עזב אותו לגמרי עד סוף לימודיו, ואפילו לאחר מכן.
ההחלטה של נועם לחיות למען האמנות היא טוטאלית. למשל, הוא מוותר ביודעין על כל שאיפה לזוגיות, כי הוא יודע שהוא יסתבך רגשית וזה עלול להסיח את דעתו מן האמנות. הוא הודיע לנו, ההורים: "נכדים יהיו לכם מהאחים שלי. אצלי, זה רק ציורים". זה היה עלול להישמע הצהרה פאתטית, אלמלא הוא תרגם זאת לעשייה נחושה, יום-יום, שבוע-שבוע, שנה אחר שנה.
אתה פסיכותרפיסט מוכר ופורה, בעל ניסיון ופרסומים רבים, בסוגיות שאינן נוגעות ישירות לחייך. האם תוכל לתאר משהו מהתהליכים הפנימיים שאתה חווה כאשר מדובר בבן, אשר זקוק לסיוע נפשי קבוע?
הסיוע שלי לנועם בני הוא פרי החלטה אסטרטגית שקיבלנו, אני ואשתי, כשהוא סיים את לימודי האמנות במדרשה. החלטנו שאנחנו נקדם את פעילותו האמנותית, באופן אישי ומבחינה כספית. פעם כתבתי מאמר בשם "דון קישוט וסנצ'ו פנצה: דרכו של נועם אל האמנות, ודרכי להיות נושא כליו", המופיע באתר שלו.
התמיכה היא תמידית ומגוונת מאוד. אני אחראי על כל המגעים של נועם כאמן עם העולם החיצון (גלריות, אוצרים, קונים, תקשורת). החלטנו שהאמנות היא עבודתו של נועם, והוא אכן עובד בצורה קבועה, שבע שעות וחצי ביום, על השעון (וכפי שהוא אומר, "לא כולל טיולים עם הכלבה"). השבוע שלו הוא של שישה ימים: הוא עובד חמישה ימים ברצף, ונח יום אחד. בנוסף, אנחנו תומכים בו בהתמודדותו עם הקשיים הנפשיים שלו, אם כי למען האמת, רמת ההתמודדות שלו היום הופכת צד זה של התמיכה שלנו למצומצם ביותר.
עדיין נשארת העובדה, שאני מספק לנועם את הקשר האנושי החשוב ביותר בחייו. זהו מקור למשמעות גדולה עבורי, אבל גם לעומס ולדאגה. לעתים, כשנועם היה מכביד עלי, היית קורא לו "הצלב המתוק שלי" (על-פי אריה מ"מתאוס פסיון" של באך: "בוא אלי, צלב מתוק"). בתחילה, נועם היה שואל אותי: "מה, אני הצלב שלך?" הייתי עונה: "כן, אבל צלב מתוק". נועם גמל לי, בכך שצייר אותי בציור גדול, כשאני תקוע על צלב, לבוש בתחתוני גולף. כדי לאזן את העובדה שאני שם בתפקיד של ישו, הוא צייר אותי גם בציור אחר, באותו הגודל, בתנוחה של משה על-פי מיכאלאנג'לו. כך הוא החזיר לי את כבודי.
האם הדיאלוג האבהי / טיפולי עם בנך נועם יוצר אצלך תובנות, שתוכל לחלוק עם הורים אחרים המטופלים בילדים עם קשיים נפשיים? הדיאלוג עם בני אינו טיפולי, אלא הורי. זה מעלה בי תובנות כפי שדברים בהם אנחנו מתנסים בצורה קרובה מאוד מעלים בנו. אני לומד ממנו רבות: הרבה על עצמי, על מגבלותיי ועל טעויותיי. זו למידה טובה, כי היא נעשית בהקשר החשוב ביותר עבורי. אני מאמין שאני משתפר בהתמודדותי עם האתגרים, שהיחסים עמו מעמידים לפניי. בדרך דומה, אני רואה שבעבודה שלי עם הורים, הם מסוגלים ללמוד להתמודד טוב יותר עם האתגרים שילדיהם מעמידים להם.
אני מחדד את השאלה, בניסיון להפיק תכנים מעשיים, שהורים יוכלו לעשות בהם שימוש. מה, למשל, למדת על עצמך, על מגבלותיך וטעויותיך? כיצד אתה יודע שאתה משתפר בהתמודדותך עם האתגרים שהיחסים עם בנך מעמיד מציבים לך? גיליתי, שככל שאני שם את בני האמן לפני בני הסובל מבעיות נפשיות, כך אני מיטיב עמו ועמי. זו נקודה מרכזית מאוד. אני 90% אבא של אמן ורק 10% אבא של צעיר פגוע נפש. בעבר, האחוזים היו שונים, אבל המאמץ המשותף הביא למאזן כזה.
אם למדתי משהו בעל ערך מתפקידי כסנצ'ו פנצה לדון קישוט הזה, זה שאני מסייע לו להיות אביר. ובענייני האבירות\אמנות הוא הגיבור ואני, אכן, נושא הכלים. אם נהפוך את היוצרות, ואני אהיה האב, הפסיכולוג הדגול של הבן המוגבל והנכה, שנינו נימצא יחד במקום נמוך מאוד.
אנחנו גם קרובים זה לזה בכך ששנינו יוצרים, ושם יש יותר דמיון מאשר השלמה. שנינו יוצרים ייחודיים, שנינו לא הלכנו עם הזרם המרכזי, שנינו אינדיבידואליסטים.
האם אני חושב שנועם בולט כאמן? אין לי כל ספק. אני יודע להריח התמסרות מוחלטת לאיכות, וזה מה שיש לו. הוא לא מתפשר אף פעם. הדחף שלו איננו "להביע את עצמו", אלא ליצור יצירה מושלמת. אין שום ריפוי בעיסוק או תרפיה באמנות במה שהוא עושה. הוא קפדן ואכזר כלפי עצמו בצורה מעוררת הערכה, ואני לא שוכח את זה אף פעם. אני לא "אבא מטפל", אני אבא משרת. אני בטוח בערך הגדול של אמנותו, ואין לי ספק שמקומו בין גדולי האמנים בישראל. עיוורון תמים של אבא? לקח לי הרבה זמן להשתכנע שהוא אמן משמעותי.
בהתחלה חשבתי שמוותרים לו ועושים לו הנחות במדרשה, בגלל הקשיים שלו. לאט-לאט התחלתי להבין את גודל ההערכה שהוא מעורר. תלמידים רצו לבוא לצייר אצלו בסטודיו, כדי להידבק ממנו. בזמן שתלמיד ממוצע במדרשה הציג 2-3 תערוכות פנימיות בזמן הלימודים, נועם הציג 11. בהדרגה התחלתי להבין שאני חי לצד כוח טבע.
ודאי שיש רגעים לא קלים, בין השאר משום שדרכו כל כך ייחודית. הוא לא מחובר לממסד האמנותי, לא משתייך לשום קבוצה. בשנה הראשונה אחרי שסיים את לימודיו, נפגשנו בכל שבוע עם אוצר או בעלים של גלריה. באנו כעניים בפתח, עם גלילי נייר מתחת לבתי השחי, ופרשנו אותם מול העיניים הספקניות של האוצרים והגלריסטים. ואז זה התחיל לבוא: תערוכות יחיד בגלריית הקיבוץ, בבית האמנים, במוזאון יאנקו דאדא, בגלריה קיימא, בגלריה גל און, בגלריה טובה אוסמן ובמוזאון רמת גן. והייתה גם תערוכה בכל ששת האולמות במוזאון קולנברג בגרמניה, שם הציגו שנתיים קודם לכן תערוכות של פיקאסו, דאלי ובויס!
הוא גם הוזמן להשתתף בתערוכות במוזאון ארץ ישראל ובמוזאון של ד"ר גיסלין בבלגיה. ציורים שלו שאנו מעלים כפוסטים בפייסבוק זוכים למאות תגובות. מומחי אמנות ידועים כמו גדעון עפרת, יאיר גרבוז, טובה אוסמן, יניב שפירא ומירית גמבורד ממקמים אותו באמנים הצעירים הבולטים בארץ.
היה עלול להיות הרבה פחד מכישלון, אלמלא הוא עבד ביציבות המהממת שלו. עם כל הקשיים הנפשיים, יש לו יותר משמעת עצמית כמעט מכל אנשי המקצוע שאני מכיר, בתחומי או בתחומו. אפשר לתהות אולי למה אני מדבר על אמנותו, במקום לדבר על הקשיים הפסיכולוגיים שלו או שלי.
התשובה ברורה: שום עיסוק בפסיכולוגיה לא היה נותן דבר שמשתווה לעשייתו המופלאה. הרבה שואלים אותי, גם הורים וגם אנשי מקצוע, מה ניתן לעשות כדי להעלות דימוי עצמי של ילד. לי מעולם לא הייתה אשליה: שום דיבורים, שום שכנועים ושום טיפולים לא תורמים לדימוי העצמי, אלא אם הם מלווים בעשייה ובהישגים. הלל מנותק מעשייה הוא כמעט בעצמו הוכחה, שאין לו משמעות. הדבר היחיד שאני מכיר כמעלה ערך עצמי, זה עשייה משמעותית. והדבר היחיד שמביא לכך, זה התמסרות. אני מסור לנועם, אבל הוא מסור פי אלף מזה לאמנותו. זהו סוד המכפלה המוצלחת שלנו.
אם זה יכול לעזור להורים אחרים? אני חושב שלכל ילד יש כישרון, לאו-דווקא בתחום האמנותי, אלא הרבה פעמים בתחומי חיים אחרים. צריך לחפש את הכישרון הזה ולדרבן את העשייה. צריך לתמוך חזק מאוד, אבל בעשייה, ולא ב"דימוי של דימוי עצמי". הכישרון לא צריך להתבטא בתחום תחרותי, אבל הוא צריך לייצר משהו מעשי, שניתן לראות ולחוש נחי אלון, חברי ואיש המקצוע הקרוב ביותר שהיה לי לאורך כל חיי, מיישם את העיקרון הזה עם כל מטופליו: לחפש את היכולת ואת העשייה, ולהתעקש עד שמוצאים. נחי אומר, שכאשר הוא מתקשה למצוא כישרון אצל מישהו, הוא מדבר עם נועם, ואז הוא חוזר להאמין שאפשר.
האם כישלון אפשרי של שניכם מאיים עליך? האם יש פחד מכישלון? לא, הפחד הוא שאני לא אספיק לתמוך באמנותו של נועם עד שהוא יהיה מבוסס מספיק. אני בן 65, ואני מניח שאוכל להמשיך למלא את תפקידי ביחס אליו עוד 10 שנים, אולי קצת יותר, אם יתמזל המזל. בשלב מסוים יהיה צורך להכניס איש מקצוע שימלא את תפקידי. אני מקווה שבתוך כמה שנים הוא כבר יהיה מספיק מבוסס, כך שהגדרת התפקיד לאיש מקצוע כזה תהיה אפשרית. הפחד של שנינו מתייחס למה שיקרה, כשאני לא אהיה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
