צייד המכשפות הישראלי

קולו של אבא דן, הוא הקול הצלול ביותר, והמוסמך ביותר, להשמיע מחאה חריפה ביותר, כנגד התקשורת הישראלית. אבא דן, מרגלית דן, נפגע מהתקשורת הישראלית, אישית ומקצועית. בתו שירה, בהיותה משנה למנכ"ל 'רשת' לענייני תוכן, שהיא זכיינית ערוץ 2, נפלה קרבן למעשי ייאוש אלימים, של מי שהיה הראשון בבידור והיה קרבן מעונה של התקשורת הישראלית. תקשורת שבגידתה נוסחה במאמר שכתב ורטהיים ב'ידיעות אחרונות': טלוויזיה מסחרית היא בידור. בידור הוא המסר. זה השפל אליו הידרדרה התקשורת הישראלית. שירה הוכתה קשות אך חייה ניצלו. דודו טופז שם קץ לחייו. תחושת המבוי הסתום שהתקשורת הובילה אותו אליה, אותתה גם משהו לזכותו. כך כתב דן עצמו.

דן מרגלית נפגע מקצועית מאותם חלקים הולכים וגדלים בתקשורת הישראלית, אשר השתעבדו מרצון להון הפוליטי השמאלני, והעלימו עין מעבריינות חמורה בשמה של "קונספציית האתרוג". דן גילה שחברו הוא ארכי מושחת, את אהוד אולמרט, שגם הוא היה "אתרוג". שחיתותו של אולמרט חשפה יריעה רחבה של רקב לאומי העולה מן הקשר הממאיר הון-שלטון-תקשורת, אבל הוא לא היה היחיד וגם לא הראשון. אבי השיטה על-פי דן מרגלית, הינו אריאל שרון. דן מצטט את עוזי בנזימן שכתב ביוגרפיה על שרון, ושמה 'לא עוצר באדום'.

בנזימן גם חשף כי שרון רימה את מנחם בגין במלחמת לבנון הראשונה. בפסק הדין מ-1997, שניקה כליל את בנזימן מהוצאת דיבתו של שרון, התברר כי אכן הייתה לשרון תוכנית סמויה למלחמת לבנון הראשונה, והוא אכן הסתיר מראש הממשלה בגין כי פניו מועדות לביירות. תככיו ומזימותיו של שרון הביאו למותם של לוחמים רבים, כמו גם לפרישתו ומותו של מנחם בגין. תככי שרון התגלו בפרשיות 'אננקס מחקרים', האי היווני, סיריל קרן, איל ההימורים האוסטרי מרטין שלאף, האחים פריניאן, הדחת הרמטכ"ל משה יעלון, אלא הגיעו לשיא היסטורי של שחיתות עם גירוש יהודי גוש-קטיף והקמת חמאסטן בעזה. אולמרטיזם הוא אולטרא-שרוניזם.

את שורשי "קונספציית האתרוג", יש ליחס לכת אליה שייך נשיא ומייסד המכון הישראלי לדמוקרטיה ד"ר אריק כרמון, שניפק ב-2009 חוברת דקיקה הנושאת את הכותרת "להמציא מחדש את הדמוקרטיה הישראלית". אותו אריק כרמון הקדיש את רוב חיבורו הקצר לתביעה לצמצם את היכולת לבער שחיתות שלטונית בטענה כי הדבר נחוץ ליציבות המשטר. זהו כמובן מסר אנטי-מוסרי, של כת אותה מכנה דן מרגלית "בני החושך", כאילו פוליטיקאים מושחתים, אינם פסולים או מנועים מלהנהיג את האומה. זאת אומרת, חסינות לשחיתות ובלבד שתהיה בצד הנכון של המפה הפוליטית, כלומר: מחנה "השלום". אולמרט, כמו קודמו שרון, תיעתע בעסקני השמאל הקיצוני בהבטיחו להם "שלום", ולמען היעד הכוזב שהציב בפניהם הם הסכימו להעלים עין לא רק משחיתותו אלא גם ממלחמתו במוסדות אוכפי החוק.

תנועת קדימה, אותה הקים "האתרוג" אריאל שרון, ערכה קבלת פנים רווית אהדה לאולמרט ממשיכו של שרון, בעודו ניצב מול שלוש או ארבע טיוטות של כתבי אישום פליליים. ציפי לבני התמוגגה בחברתו של אולמרט, אף שידעה על המעשים המיוחסים לו כמעט מתחילת הדרך. ציפי לבני וסיעתה קדימה וכל מסגרת פוליטית בה היא תימצא, משדרות לעם ישראל מסר פגום ולקוי, ששחיתות היא חלק לגיטימי מהחיים הציבוריים. קדימה ניפקה לישראל שני ראשי ממשלה חשודים ונאשמים, האחד כבר הורשע, ואת שר האוצר אברהם הירשזון, שהורשע בעבירות גניבה ומרמה ונשלח ל-65 חודשים בכלא. ציפי לבני שחיסלה את מופז והפכה לראשת מפלגה מתה זו, היא "אתרוג" תרכיז של תנועת קדימה.

את "קונספציית האתרוג" ניסח העיתונאי אמנון אברמוביץ'. הוא טען כי יש לגונן על ראש הממשלה אריאל שרון כמו על אתרוג בחג הסוכות. תמצית הקונספציה: "כאשר צריך את הגנב מורידים אותו אפילו מעץ התלייה". מכיוון שאריאל שרון מעוניין למחוק את גוש-קטיף בחבל עזה מעל המפה, יש להניח לו מהפרשיות החשודות כפליליות הכרוכות בשמו ובהתנהלות חוות שקמים. זכות גירוש היהודים והענקת שטחים לטרור הערבי, עמדה לשרון כנגד כל השחיתויות שלו. כמו שהשחיתות של ראשי "המחנה הציוני" אינה מעניינה של העיתונות הישראלית, מכיוון שהם בעד גירוש יהודים ומתן פרס לטרור הערבי בדמות הקמת מדינת טרור ערבית נוספת. אותו אמנון אברמוביץ', הודה אחרי הבחירות שעברו, שהייתה לו מטרה פוליטית מובהקת. "התגייסתי לקילופו של בנט, משום שאם הוא היה מקבל 19 מנדטים ולא יאיר לפיד, הפרשנויות היו מרחיקות לכת", אמר. אברמוביץ' הוא לא היחיד שמגויס. הוא היחידי שמודה בכך.

התקשורת הישראלית איבדה את תחושת השליחות. תפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה, הצטמצם לתפקיד של בידור זול ועיתונות מגויסת למען ההון הזר של השמאל. הון-שלטון-עיתון השחית את התקשורת הישראלית. עיתונאים ביקורתיים הורחקו לטובת מי שאינם נושכים את "מחנה השלום" עתיר הנכסים והכספים הזרים. תלותם של עיתונאים בבעלי ההון השמאלנים הכריעה את הכף נגד תקשורת לוחמת ומאוזנת. העיתונאים המגויסים ל"מחנה השלום" נהנים מתמיכה ומעמד ומעטיני ההון הזר. זו עיתונות שמתעלמת משתיקותיו של "האתרוג" יצחק בוז'י הרצוג.

"להחזיק עט זה להיות במלחמה", כתב וולטר ב-1748. האמת הפשוטה של הפילוסוף הצרפתי נשכחה בחלק ניכר מהתקשורת העכשווית, דווקא כשהיא כה נחוצה. ישראל זקוקה לאמיל זולא, לאד מורו, כחול לבן. מי שמסתמן כאחד כזה הינו קלמן ליבסקינד. הוא אכן מרים את דגל אד מורו בישראל. מה שקרה לעיתונאי כמו רביב דרוקר, מעיתונאי החצר של "מחנה השלום", או "המחנה הציוני", הוא חרדה של עיוורון, כפי שנתן אלתרמן תיאר: "ופחד הסומים עלי נופל". כמו אד מורו, שהיה העיתונאי היחידי שהעז להתייצב מול "צייד המכשפות" האמריקני נגד קומוניסטים, כך מעז קלמן ליבסקינד להתייצב מול "צייד המכשפות" הישראלי נגד ראש הממשלה נתניהו ומשפחתו. קלמן ליבסקינד מניף את נס המרד נגד זוועות רדיפת המחנה הלאומי.

התקשורת הישראלית מבצעת פיגוע נגד הדמוקרטיה. התקשורת הישראלית, למעט קרן נויבך, מתעלמת מחשיפת 15V, שכולו נשען על ארגון "קול אחד" (עיין ערך יואל חסון). כלומר ארגון 15V, שרודף אישית את נתניהו ומשפחתו ואת המחנה הלאומי, נשען על ארגון אחר ששגרירות ארצות הברית בישראל שותפה לו וג'ון קרי ואובמה מזרימים לו כסף. זו פרשת השחיתות של המילניום.

העיתונות הישראלית מתעלמת מפרשת השחיתות הזו, ובמקום זאת עוסקת בפרשת הבקבוקים של שרה נתניהו ובנאומו של ראש הממשלה. זו הסיבה למה בבדיקה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, קיבלה השנה התקשורת, את המקום האחרון במדד אמון הציבור. תודה לא-ל, יש לנו עיתונאים צדיקים שבזכותם תקום לנו תקשורת אמיתית. אשרייך קלמן ליבסקינד. אשרייך ערוץ 20. עיתונאים לוחמים הם בני הנביאים.