מצב ממשלי-פוליטי אבסורדי כזה לא היה בישראל ב-61 שנותיה:
איננו מתכוונים הפעם לממשלה המכהנת, שהיא הגדולה ביותר במספר שריה וסגניה בתולדות המדינה; גם לא לעובדה שמפלגה אחת ("העבודה"), רגלה האחת בממשלה והשנייה באופוזיציה; גם לא לחסמים ששם בית המשפט העליון על חקיקת כנסת ישראל (בפרשת הפרטת בתי הסוהר, למשל); גם לא על העובדה שפקיד בכיר (במקרה האקטואלי - פרקליט המדינה
משה לדור) יוצא במכתב מודלף ובוטה נגד הממונה עליו, שר המשפטים, ונשאר על-כנו.
האבסורד שאליו אנו מתכוונים הוא העובדה, שמעולם לא היה מצב במדינה, שבו כבוד הנשיא מאפיל במידה רבה על כבוד ראש הממשלה, כמעט נוטל את סמכותו. לא די שיש לנו עתה נשיא בלתי נלאה ומעופף, אם לעשות פרפראזה על מה שאמר בזמנו
יצחק מודעי המנוח על אותו
שמעון פרס, אלא שהוא מקדם במרץ, בארץ ובחו"ל, את האג'נדה של מרצ, שנשענת כל כולה על אוסלו מ-1995.
הנשיא הפוליטי ביותר
כאשר הכל רואים ראש ממשלה, שנבחר כידוע בבחירות דמוקרטיות כדי לשקף את רצון העם הנוטה יותר ויותר ימינה, נגרר יותר ויותר אחר הנשיא הכי פוליטי שהיה לה לישראל מאז ומעולם, נזהר בכבודו ומאפשר לו להתרוצץ בעולם - מה פלא שתאבונו של שמעון פרס לכפות על ישראל נסיגה טוטאלית, הולך וגובר מאירוע לאירוע, ממסע למסע?
בנימין נתניהו - ייאמר לזכותו - אינו ממהר לצאת בהכרזות מדי יום ביומו. ראש הממשלה מתבטא פומבית בעיקר בנושא האירני, כמו גם בנושא שפעת החזירים. מדוע בנושא התהליך המדיני בכללו, והמו"מ עם שכנינו הפלשתינים בפרט, הוא מאפשר את ההובלה לנשיא פרס ולשר הביטחון
אהוד ברק? בניגוד לראש הממשלה, השניים אינם ממלאים פיהם מים. הם מעלים את רף הציפיות אצל בני-שיחם בעולם לגבי היקף הוויתורים שתעשה ישראל בבוא העת.
אומר כל שחפץ הוא
דווקא בנושא ירושלים, שעלה בסוף השבוע לכותרות העולמיות, לא שמענו - לפחות עד לכתיבת שורות אלה במוצאי שבת - את תגובת מר נתניהו. דברים קשים שהשמיע הנשיא אובמה נגד הבנייה בשכונת גילה - לא היו עוברים בשתיקה, ללא תגובה מיידית, אצל ראשי ממשלה כמו דוד בן-גוריון,
גולדה מאיר,
יצחק רבין, מנחם בגין ו
יצחק שמיר. כל אמירה בעבר, שהיה בה כדי לערער על זכותנו המלאה בירושלים המאוחדת והשלמה, לא הייתה מתקבלת בקול דממה דקה בקריה הירושלמית.
הנשיא
ברק אובמה הרשה לעצמו להכריז, באופן תמוה ומרגיז, שבנייה בירושלים תפגע בביטחון ישראל - ובמשך שעות וימים איש אינו אומר לו שירושלים זה לא עניין של ביטחון. ירושלים היא בירת הנצח מזה 3,000 שנה של העם היהודי. הנשיא שמעון פרס - והפעם לא כשר חוץ בממשלת האחדות בראשות שמיר - מניע מחדש את גלגלי הנסיגה מימי אוסלו האלימים - ואין מי שיגיד לו הרף! איש אינו אומר לו, בשקט, בחדרי חדרים: כבוד הנשיא, אין זה מסמכותך.
"אני לא מסתירן"
אין חולק על כך שהנשיא פרס מתקבל בכבוד מלכים בכל מקום שבו כף רגלו דורכת, בין אם הוא מבקר - כמעט קשה לעקוב - בקזחסטאן ובין אם בברזיל, בין אם באירופה ובין אם במצרים. וכי מה פלא? בכושר הרטורי הנפלא שלו הוא מציג תוכניות "שלום" שערבות לאוזני בני-שיחו ברחבי תבל. הנה שוב הוא פוגש את מובארק. והיכן? על אדמת מצרים, לא בישראל, שהנשיא המצרי מדיר רגליו ממנה.
שמעון פרס מרשה לעצמו לפעול עצמאית בשדה המדיני, באין מי שיגיד לו בפשטות: כבוד הנשיא, בשביל לקדם מו"מ ומדיני, ישנה ממשלה. היא ורק היא הוסמכה לכך על-ידי העם והכנסת. כשנשאל על כך על-ידי עיתונאי, השיב בהיתממות: "דעותיי ידועות, אני לא מסתירן. למה לכולם מותר ורק לי אסור? גם ראש הממשלה מדבר על פתרון של שתי מדינות. אני לא מסכים עם זה שלנשיא אסור לדבר"...
הישקוט שמעון?
פרס סבור בוודאי כי הוא ממלא חלל שלטוני. אם הממשלה אינה ממלאת את תפקידה המוביל והמחליט, מדוע שבית הנשיא לא ייהפך למרכז הכובד של הנושא המדיני? מדוע שהנשיא לא יקפוץ לכל מקום, אפילו ליפו, לטקס הענקת אות לגיון הכבוד הצרפתי ליוסי ביילין, וישמיע עוד הכרזה פוליטית, כי "הוא - ביילין - נהיה בעמדת מיעוט אבל זה לא אומר שהוא לא צודק"?
לא פרס הוא האיש וגם לא הנשיא שישקוט על שמריו ולו לרגע אחד, יישב בחיבוק ידיים הרחק מאור הזרקורים. בעולם הוא לבטח זוכה באהדה, בישראל הוא פוגע במוסד הנשיאות וגם ביכולת המיקוח העתידית שלנו לעת פתיחת המו"מ. ונשאלת השאלה: עד מתי הנשיא הלא-מוסמך יתרוצץ בכל אתר ויפיץ כאוות-נפשו את משנתו הפוליטית כאילו עודנו אחד מראשי "העבודה" או קדימה?
