עיתון ידיעות אחרונות, העיתונאי רונן ברגמן ועורכו משה ורדי, הפרו צו איסור פרסום כאשר פרסמו בספטמבר 2000 כתבת מוסף ובה פרטים חדשים בפרשת נחום מנבר.
כך קובע בית המשפט המחוזי בתל אביב בהחלטה מיום, 28.9.00, שהותרה היום (14.1.01) לפרסום. עותקי אותו מוסף נאספו אז ברובם על-פי צו בית משפט.
ההחלטה הותרה לפרסום בעקבות בקשה שהגיש עיתון ידיעות אחרונות. בהליך זה ייצגה עו"ד דבורה חן את הפרקליטות. ידיעות אחרונות, העיתונאי ברגמן והעורך ורדי יוצגו על-ידי עורכי הדין שלמה ליבליך ומיבי מוזר.
בהחלטה נוספת מהיום (14.1.01) דחה השופט נסים ישעיה את בקשת הפרקליטות להטיל על ידיעות אחרונות וכתבו סנקציה עונשית בגין ביזיון בית המשפט, וזאת משום שהעיתון המשיך ביום 28.9.00 להפיץ את המוסף ובו הכתבה האסורה בפרסום - למרות שהוצא ביום זה צו מניעה זמני שאסר פרסום הכתבה האסורה.
השופט קבע בהחלטתו, כי אין מקום לנקוט במקרה כגון זה סנקציה עונשית, כיוון שסנקציה עונשית נועדה - על-פי ההלכה הפסוקה של בית המשפט העליון - לכפות אכיפת צווים, ומכל מקום היא מכוונת לצפות "פני עתיד" ולקטוע הפרה מתמשכת. וכאן, מבדיל השופט, גם לפי התביעה - היתה "הפסקה עצמית" של ההפרה מספר שעות לאחר מכן. יצויין, כי השופט התחשב במקרה זה בעובדה שהעיתון פנה לצנזורה וזו אישרה בעיקרון את הכתבה, ובכך שהעיתון עשה ככל יכולתו לאסוף את גליונות המוסף "הבעייתי". יחד עם זאת קבע השופט, כי הדרך הנכונה במקרה זה היא מתן הוראה על חקירת משטרה בעניין ההפרה.
כתב השופט ישעיה: "חקירה מעין זו היתה מבססת, מן הסתם, תשתית עובדתית מוצקה ואיתנה יותר (אם אכן היתה הפרה) ועל-פיה ניתן היה להעמיד לדין את מפרי הצווים ובכך להרתיע את "רומסי" שלטון החוק ואת הפוגעים בביטחון המדינה. בנסיבות אלה היתה זו, לדעתי, תגובה הולמת וראויה יותר, להפרת הצווים ע"י המשיבה".
בהחלטה שניתנה כאמור בספטמבר 2000, קבע בית המשפט כי העיתון, העיתונאי והעורך של העיתון הפרו צו איסור פרסום ופרסמו פרטים אסורים אודות משפטו של מנבר, וזאת למרות שהדבר נאסר עליהם עוד קודם לכן, ולמרות שידעו כי קיים כאמור צו איסור פרסום. לבית המשפט הגישה הפרקליטות במהלך הדיון את תגובת הצנזורה שניתנה לידיעות אחרונות מבעוד מועד (לידי רונן ברגמן), שבה הפנה סא"ל עזרא עלמני, את תשומת ליבו של ברגמן לקיומו של צו איסור פרסום בפרשת נחום מנבר. באותו מכתב הציע סא"ל עלמני לעיתונאי, לפנות בעניין זה לפרקליטות המדינה, בבקשה לשחרר מידע מסוים לפרסום.
בית המשפט קבע עוד, כי הצו אוסר גם פרסום של מידע המתקבל ממקורות אחרים [וכאן הטיל השופט הכבדה ניכרת וחדשה על עיתונאים, י.י.]: די בכך שאותו מידע המצוי בתיק בית המשפט (בפרשת מנבר) נאסר בפרסום, כתב השופט ישעיה, כדי להחיל איסור פרסום גם על אותו מידע המתקבל ממקור אחר (מחוץ לכותלי בית המשפט ו/או הרשות החוקרת בפרשה).
בהחלטה מספטמבר 2000 שהותרה לפרסום מתאר השופט ישעיה את הדיון שהתנהל בפניו, ואת דברי העדים. הוא דחה את עמדת העיתון, לפיה הפרסום אושר על-ידי הצנזורה, ואסר לפרסם את המידע שביקש ידיעות לפרסם - אלא בגירסה מצומצמת יותר, ממנה הושמטו פרטים האסורים בפרסום.
עם העדים המרכזיים ששמע נמנו ראש המוסד, אפרים הלוי. "מר הלוי הבהיר", כותב ישעיה, "אף נימק באופן משכנע וראוי, כי תוכנם של הקטעים שסומנו בדיו סימון בצבעים כחול וורוד, עלול לפגוע פגיעה של ממש בביטחון המדינה ובקשרי החוץ שלה עם מדינות זרות. הסבריו בעניין זה היו משכנעים ואמינים. מפאת חובת הסודיות החלה אף עלי, אמנע מלפרט ההסברים והטעמים שהועלו בפני. עם זאת, שוכנעתי כי שיקולים בטחוניים ממשיים וכבדי משקל הם שהניעו את גורמי הביטחון המוסמכים ואת המבקשת לפנות בבהילות ו'ברגע האחרון' לקבלת סעד מבית המשפט".
השופט ישעיה בא-חשבון עם ידיעות אחרונות והעיתונאי ברגמן, על שהפרו את צו איסור הפרסום. הוא דחה את טיעוניהם - בהליך המשפטי הם טענו שתוכן הפרסום הותר על-ידי הצנזורה הצבאית. ואולם, כאמור, הפרקליטות הציגה מכתב מאת הצנזורה (סא"ל עלמני), שבו הופנו ידיעות אחרונות וכתבו במפורש לפרקליטות, כדי לקבל את הסכמתה להסרת צו איסור הפרסום שהיה שריר וקיים.
על ההפרה, כתב השופט ישעיה:
"המשיבים ידעו גם ידעו על קיומו של צו איסור הפרסום לגבי משפט מנבר, שהרי הם אלה שביקשו לבטל אותו או לצמצם את תחולתו. ניתן להניח כי כעיתונאים או כעורכי עיתונים היו המשיבים מודעים להוראות סעיפים 68 ו-70 לחוק בתי המשפט. תמוה אכן בעיני, מדוע הסתפקו הם באישור הצנזור לפרסום, ולא טרחו לבקש את רשותו של בית המשפט לפרסום, כנדרש על-פי סעיף 70(א) הנ"ל, בטרם שהורו על הדפסת הכתבה והפצתה".
