"האדם הניאנדרטלי כבר לא עימנו, תודה לאל, אבל יכול בהחלט להיות, שהישראלים המודרנים ירשו את אחת מהתכונות הבולטות שלו: חוש לנימוסים והליכות אשר, במפגש ראשוני, יש בו את כל הקסם והעידון של מפגש עם עצם של קרנף", כך נכתב באתר דה-אייג' האוסטרלי.
בכל הנוגע להזעפת פנים כלפי פקידי הגירה, נהגי מוניות חמדנים, נותני שירות, קפיצה לראש התור באוטובוס ועוד תיאורים של מחבר המאמר, הישראלים הם הראשונים שיודו - וכמה מהם אף יתרברבו - כי הם "ליגה משלהם".
"אין לנו נימוסים בכלל", מצטט המחבר את דייוויד יולו, נהג מונית וצבר גאה, "כשאנחנו רואים תור, אנחנו דוחפים קדימה. אתה מדבר עם מישהו והם מפריעים לך כל הזמן. אפשר לומר שזה חלק מהלחץ של החיים במזרח התיכון - המצב הכלכלי... מישהו שקם לעבודה בבוקר לא מרגיש שהוא הולך לעבודה, הוא מרגיש כאילו שהוא הולך למלחמה".
המחבר ראיין גם את תמי לייבוביץ', דור רביעי של ישראלים, אשר אומרת כי בישראל התקשורת היא מאוד אגרסיבית. "הם יכולים לשאול אותך בן כמה אתה, או כמה אתה מרוויח, איפה קנית את זה, כמה שילמת על זה, האם את נשואה? למה התגרשת? המדינה הזאת היא רק בת 55 שנה. אנחנו מדינה צעירה, ואנחנו צריכים לבנות תרבות... בהתחלה, כולם באו ממקום אחר, והיו להם נימוסים טובים מאוד, והם זרקו אותם וזו נהייתה אופנה כאן להיות בלי נימוסים".
עוד נכתב במאמר, כי יכול להיות, שחלק מהסיבות הן העובדה שהישראלים אינם שותים כל-כך הרבה, ואין להם תרבות של אלימות הדדית: 'חוצפה' בבית שלהם - עלולה לעלות בכמה שיניים שבורות... בסידני או בניו יורק חוצפה היא כמו לאכול הרבה שום: זו לא בעיה חברתית אם כולם עושים את זה. "כאן אתה יכול לצעוק על מישהו וכלום לא יקרה...", כל עוד לא מדובר באלימות.
המאמר המלא:
www.theage.com.au/articles/2004/01/02/1072908905953.html