ספר הקינות היהודי עתיר קינות, שנוספו ברבות השנים על-רקע אירועים קשים שקרו בתולדות ישראל. גירושים, פוגרומים ומאורעות, שעמנו שבע מהם די והותר, נתנו אותותם בספרי התפילות היהודים מאז ומעולם. מאז השואה הנוראה, עת קמה מדינת ישראל, קפא ספר הקינות על שמריו.

דומה כי דווקא כעת, שעה "שחרב החורבן מונפת על יישובי חבל-עזה ומאיימת להרוס כל אשר בדרכה", רגישה ככל שתהיה, עדיין חרב היא, וההשוואה בין חורבן ימינו לחורבן אז היא השוואה מתבקשת, לפחות אסוציאטיבית. פסוקי מגילת איכה הנקראים בתשעה באב "נחלתנו נהפכה לזרים, בתינו לנוכרים" נראית היום אקטואלית מתמיד.

הרב יוסף אלנקווה, תושב גוש-קטיף רואה בחורבן היום תוצר של החורבן הלאומי עליו מתאבלים בתשעה באב. מכאן ועד המצאת קינות חדשות שיתאימו למצב הדרך קצרה. הגם שלא נהוג לקונן ולהספיד על חולה, גם אם מצבו אנוש, הזדרזו פייטנים בני דורנו לחבר קינות חדשות, שגם אם אולי יש מקום לדון אם יש בהן משום השלמה עם הגזירה, עדיין יש מבחינת כותביהן מקום לספוד לבתים ותושביהם שננטשו בעקבות ההינתקות.

בבתי הכנסת חולקו במהלך סוף השבוע כמה קינות מחודשות. אחת מהן היא קינתו של רבי צבי פנטון, יהודי מבוגר מירושלים. קינה זו מבוססת על שמה של קינת "אש תוקד בקרבי", קינה מפורסמת מימי הביניים, שמחברה אינו נודע. הקינה משווה בין יציאת מצרים המשמחת ליציאת ירושלים העצובה:

בצאתי מנצרים כצאתי מירושלים


קינת תפילה נוספת [בתמונה המצורפת לעיל], שמחברה עלום שם, נאמרה בבתי כנסת. נשוא הקינה הינו ראש הממשלה, המוצג כמי שבגד בידידיו המתנחלים.

בתוך כך, הרב שלמה אבינר חיבר תפילה מיוחדת עבור החיילים העומדים ליטול חלק בפינוי ישובי גוש קטיף וצפון השומרון. בתפילה, מציג הרב אבינר את לבטיהם של הכוחות המפנים - חייל או שוטר, ומבקש את הכוח שלא "לגרש את אחי" [ראו קישור].