לכבוד

עמוס שוקן
חנוך מרמרי
יואל אסתרון

היום ביטלתי את המנוי שלי ל"הארץ", לאחר שנים של התמכרות. קשר שנמשך זמן רב כל כך, ראוי שיסתיים באופן חגיגי יותר מאשר הודעה למחלקת המנויים, לכן נראה לי יאה לנמק את החלטתי.

אני מקבלת את העובדה שזכותו של אדם להיות שמאלני-רדיקלי, ולהוציא עיתון בהתאם להשקפת עולמו. אני לא חושבת שלקורא מסויים (כלומר, אני) ייגרם נזק מוחי אם מדי פעם יקרא מאמרים שאינם עולים בקנה אחד עם עמדותיו. אבל "הארץ" הגיע לשלב בו האנטי-ציונות שלו הופכת לעתים קרובות מדי לעיתונות מטופשת ומרושעת, וגם אם קשה לי להחליט מי משתיהן מפריעה לי יותר, נמאס לי לגמרי משתיהן.

עייפתי מלקרוא בכל ביקורת טלוויזיה, בין אם נכתבה על-ידי רוגל אלפר, שגיא גרין, בני ציפר או אביב לביא, שהבעייה המרכזית של כל מהדורת חדשות, כל משדר לפני ואחרי פיגוע, היא פטריוטיות יתר, ושהכתבים הצבאיים עובדים בשירות דובר צה"ל. אני חושבת שהם טועים, משעממים, ושהנחת העבודה שלהם שקרית, ומנוכרת למציאות ולמקום בו הם חיים.

כשבני ציפר יוצא להגנתה של ז'ולייט בינוש, לאחר שנחשפה בורותה בענייני הסיכסוך הישראלי-פלשתיני בתוכנית טלוויזיה צרפתית, הוא מצטייר לא רק כשמאלן רדיקלי ואנטי-ציוני, אלא גם כשמאלן רדיקלי ואנטי ציוני מהזן האידיוטי, ויכול להיות שזה לא המקום לציין שמדור הספרות בעריכתו הוא מופת של טרחנות משמימה, אבל הנה ציינתי את זה.

כשגדעון לוי מאשים את ישראל בהפיכתו של מרואן ברגותי משוחר שלום לאמרגן פיגועי התאבדות, זו פרשנות הגיונית, ממש כמו הטענה שגל הפיגועים ב-11 בספטמבר הוא מזימה של המוסד. בשיחה פרטית איתו, אמר לי פעם שהוא לא היה נוסע מאה מטר כדי להציל את חייו של מתנחל, ונראה לי שאהבותיו ושנאותיו מכתימות כבר מזמן את דיווחיו הנוגעים ללב מהשטחים הפלשתינים הכבושים. כמו כן, ואולי גם את זה לא צריך לציין, כל הקריירה שלו נגועה בחלטוריזם, מכיוון שהוא אחד הכתבים היחידים בעולם לעניינים ערביים, שלא יודע ערבית, לא מבין ערבית ולא קורא ערבית. מתרגמים לו סימולטנית, וזה מספיק. לטעמי, זו עיתונות חובבנית.
גדעון לוי ועמירה הס הם מחזיקי התיק הפלשתיני ב"הארץ". בעוד שכמוכם, אני מכירה בחשיבות העיתונאית והאנושית של דיווחים כאלה, יש לי בעיה עם ההוצאה לפועל. מבחינתם, ישראל לעולם תישא באחריות גם על הסבל הפלשתיני, וגם על הרצחנות הפלשתינית. זו פרשנות צרת מוחין ושטחית, פגומה מבחינה עיתונאית ומוסרית כאחד. כמו כן, שניהם נמנעים מלדווח על מעשי זוועה שהפלשתינים מבצעים זה בזה, ויש פלשתינים שמשום מה לא יוצא להם לפגוש: האנטישמים, השוביניסטים, המושחתים, מוחאי הכפיים לפיגועים. כשהנטיות הפרו-פלשתיניות של הרפורטרים הס ולוי הן הדבר הבולט והעקבי ביותר בדיווחיהם מהשטחים, אני מתקשה לייחס אמינות לכתבותיהם. ומכיוון שאני, תסלחו לי, ציונית, לא בא לי בזמן מלחמה לקבל כל בוקר הביתה את קול הרעם מקהיר.

ולא מדובר רק בהם. בגלריה הופיעה השבוע כתבה שכותרתה "מקרתיזם תוצרת ישראל", מאת מיכל פלטי. הכותרת עצמה מעידה על בורות, ועל שימוש בקלישאה הקיצונית והזמינה ביותר. אני לא חושבת שאתם זקוקים להרצאה על המקרתיזם, אבל פלטי ועורכי גלריה - כנראה שכן. אני רוצה להתייחס לכתבה הזאת בהרחבה, ברשותכם, כי אחרי קריאתה הרמתי טלפון למחלקת המנויים.

הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל. פלטי כותבת על מפעל הפיס, שהסיר את תמיכתו הכספית מפסטיבל דוקאביב, מכיוון שבמאי שוודי שסרטו משתתף בתחרות, דרש? וקיבל? הקראת הצהרת תמיכה בעם הפלשתיני לפני הקרנת סרטו. בעיני פלטי, זהו גילוי מקרתיזם. גואל פינטו מבשר על תוצאות התחרות בידיעה אחרת, מתוך אמונה שלמה שמובן מאליו שהיה צריך להקריא את הצהרת הבמאי לפני כל הקרנה, ואף מגנה את הנהלת פסטיבל שהתכופפה בפני איומי מפעל הפיס. ייתכן שאני משוגעת, ובגלל זה נדמה לי שההתכופפות המבישה היתה זו שהתבצעה בפני הבמאי, ואולי הפשיזם שלי גורם לי לחשוב שבזמן מלחמה המדינה ממש אינה חייבת לממן אירועים בהם מקריאים הצהרות תמיכה באויב. אבל אולי בעיתון שמוכן לקבל כל צורה של פטריוטיות? בתנאי שהיא פלשתינית? אפשר לקרוא לזה מקרתיזם.

ועוד מהכתבה: חנות ספרים תלתה שלט על הדלת "לא מוכרים ספרים של סאראמאגו". מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה" בה יוצאים לאור ספריו של סאראמאגו, משווה את זה לשריפת ספרים של יהודים, ומוכיח שהוא ליברל אמיתי, כי לא עלה על דעתו להפסיק את ההתקשרות עם הסופר. לא צריך להיות עיתונאי "הארץ" כדי להבין, שפרי הוא לא רק ליברל, אלא גם יהודי שמחפש פרנסה, וסאראמאגו, אחרי הכל, הוא אחד מרבי המכר של פרי. כך כשפרי מסביר למה צריך להפריד בין הספר לסופר, אפשר להציע תשובה: כדי לא לגרום למו"ל הפסדים. ואילו אני, שאינני כתבת "הארץ", תוהה מדוע לא נמסרה תגובתם של בעלי חנות הספרים, ומציעה לענות במקומם: לא מתחשק לי לפרנס את מי שמשווה אותנו לנאצים. החנות שלי היא עסק פרטי, וזו זכותי. אגב, בעיני, החלטת בעל החנות להפסיד כסף ולא למכור את ספריו רבי המכר של האנטישמי הטיפש הזה, אצילית ומעוררת כבוד לא פחות מהחלטתו של עמוס שוקן להרוויח כסף מפרסום מודעות זנות ב"העיר".

הוכחה נוספת למקארתיזם תוצרת ישראל היא רדיפתו של המעצב דוד טרטקובר בידי המימסד. הוא מספר כיצד עמיתיו למקצוע שיכנעו אותו להסיר עבודה פוליטית מתערוכת "ירושלים 3000", מכיוון שהם פחדו מתגובתו של שרון, אז שר המסחר והתעשיה. ומה שיותר מקרתיסטי מזה, היא העובדה שטרטקובר נרדף עד כדי כך שקיבל את פרס ישראל ביום העצמאות, בעוד אותו שרון עצמו מכהן כראש ממשלה.
וכמובן, יפה ירקוני. בעוד שהכותרת מתייחסת לביטול מופע ההוקרה לכבודה כאל מקרתיזם, מהכתבה עצמה עולה כי הסיבה האמיתית לביטול המופע היתה רכישת כרטיסים מועטה. העובדה שירקוני לא ממלאה אולמות כבר זמן רב אינה נזכרת כלל בכתבה, ואכן, יכול להיות שקהל רוכשי הכרטיסים, שרובו שירת או משרת בצה"ל או תומך במבצע "חומת מגן", לא רצה להוקיר מישהי שמעודדת סרבנות ומשווה את צה"ל לנאצים. זכותו של אדם פרטי להחליט למי הוא רוצה למחוא כפיים. זכותו של אמ"י להחליט שלא לגונן על ירקוני יותר מדי. אני יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של "הארץ" בפרט ורשת שוקן בכלל. ב"העיר", עיתון שממנו אשמח להיפטר במיוחד, הפכו את הסרבנות לתפארת מוסרית, כמובן מאליו. מה פה מובן מאליו?

מעניין שהשמאלנות שלכם מגוייסת אך ורק לפסים פוליטיים ואנטי-ציונים. במישור החברתי "הארץ" הוא עיתון לאנשים עשירים. המאמרים הכלכליים שמרניים, מחיר המנוי יקר יותר משל עיתוני הצהריים (שמגיעים, אגב, לדירת השכן הרבה יותר מוקדם מש"הארץ" מגיע אלי). נכון, המובטלים קיבלו תמונה יומית במדור המכתבים, אבל נירה רוסו כותבת על כלי מטבח יקרים ואתרי נופש יקרים, ועל מאכלים שאפשר להכין מפרי הגינה הפרטית, ובמדור האופנה אפשר להתרשם משמלות מכיכר המדינה שעולות אלפי שקלים. ככה שפלנטת "הארץ" היא מקום נהדר, שמאלני למשעי וקוסמופוליטי, רק חבל שמסביב הכל כל כך מכוער.

אחרי עשרות שנים של קריאה יומית ב"הארץ" אני מגיעה למסקנה שאתם ואני לא גרים באותו מקום. חלק גדל והולך מהכתבות והמאמרים בעיתון שלכם מדיף ריח של עיתונות זרה, המתייחסת לישראל כאל טריטוריה אחרת, מרוחקת ודוחה. אני מרגישה שמדינת ישראל, באופן בסיסי, מגעילה אתכם. אז זהו, שאותי דווקא לא. אני לא רוצה להיות מנויה על עיתון שמנסה בכל דרך אפשרית לגרום לי להתבייש בציונות שלי, בפטריוטיות שלי ובאינטליגנציה שלי, שלוש תכונות אותן אני מוקירה ביותר.

שיהיה לכם יום נעים, תשמרו על הילדים ואל תשבו במסעדה בלי מאבטח.

עירית לינור

הצטערתי מאוד לקבל את מכתבך, גם כי עצוב לי שבמשך תקופה ארוכה כנראה גרמנו לך עוגמת נפש כה רבה, גם כי אני מרגיש לפעמים שהמציאות נעשתה כל כך מוטרפת עד כי אנשים שונים רואים בה דברים שונים לחלוטין, ובעצם הפוכים, וגם כי אני רוצה שתישארי מנויה על העיתון (לא רק פרי, גם אני יהודי שמחפש פרנסה).

אני מנסה לחשוב אם מישהו משלושת האנשים שהפנית אליו את המכתב הוא שמאלני-רדיקלי כפי שאת כותבת. בשבילי זה ממש חדש, וככל שזה נוגע אלי, אף פעם לא חשבתי על עצמי ככזה. גם מוזר לי שמישהו יכול לומר על "הארץ" שהוא עיתון אנטי-ציוני, כשבעיני הוא עיתון ציוני לעילא, וכזה היה תמיד.

האם ייתכן שאת רואה בנו דברים שאין בנו, ואינך רואה דברים שישנם? או שאולי אני רואה ב"הארץ" דברים שאין בו ולא רואה מה שיש? בעולם המוזר שאני רואה בזמן האחרון מסביב הכל יכול להיות. אני קורא את הקטע של בני ציפר על ג'ולייט בינוש, וחוזר וקורא, ומחפש היכן יוצא ציפר להגנתה (הגנה שבין אם היתה, בין אם לאו, כבר עלתה לו בחשיפת קלונו כעורך מדור ספרותי טרחן ומשמים). אני מחפש ואינני מוצא. מה שאני כן רואה הוא תיאור שיש בו לעג דק על בינוש שחתמה על עצומה, שלא קראה ושככל הנראה גם אין לה ידע בעניין שבגינו נכתבה. אבל אולי אינני רואה בטקסט של ציפר מה שיש בו? זה יתכן. אולי בימים קשים אלה, לעג דק כבר לא עובר וצריך לדפוק בראש בפטישים? גם זה יתכן.

אני מודה שלא הבנתי מה כל כך מקומם בכותרת "מקרתיזם תוצרת ישראל". אולי היא לא כל כך מוצלחת, אולי קצת קלישאה, אבל כותרת בסופו של דבר היא רק כותרת. "מקרתיזם" הרי כולל רדיפה והתנכלות בגלל דעות שאדם מחזיק בהן. כאן, נדמה לי, הכוונה לסתימת פיות של בעלי דעות מסוימות על-ידי ממסדים.

את כותבת ש"הכתבה לוקחת כמובן מאליו את קיומו של מקרתיזם בישראל", ושמיכל פלטי רואה בהתנהגות מפעל הפיס מקרתיזם. קראתי את הכתבה ובסה"כ מצאתי בה תיאור עובדתי, בלי עמדה של הכותבת, של מספר מקרים שקרו בזמן האחרון ושבהם הבעת דעה על-ידי אמן גררה תגובה ממסדית נגדית, שאולי יש בה משום ענישה. הפעם האחת שבה נזכרת המילה מקרתיזם בכתבה היא בציטוט ממכתבו של מרדכי וירשובסקי ליו"ר אמ"י.

הכתבה מביאה, כאמור, פירוט של מספר מקרים, ודעות לכאן ולכאן בעניינם, וגם מעמדו האינטרסנטי של פרי בקשר לסרמאגו מובהר. דווקא תגובתם של בעלי חנות הספרים לא ממש דרושה לקורא: הכל ידוע, סרמאגו השווה את מעשי ישראל בג'נין למעשי הנאצים. בעלי חנות הספרים סילקו בתגובה את ספריו מחנותם. זה ברור וזה מובן, ולא נראה לי שהקורא זקוק כאן למידע נוסף. לא כך, אגב, בקשר להתנהגות מפעל הפיס, שנימוקיו הובאו על-ידי מיכל פלטי בציטוט מדברים שאמר יו"ר מפעל הפיס שמסבירים את החלטתו.

אלה ימים קשים. העצבים מתוחים וסף הסובלנות נמוך. משום כך אני מבין את תגובתך, אבל אני חושב שאת מאוד מגזימה כשאת מכנה "התכופפות מבישה" את הסכמת הנהלת פסטיבל דוקאביב להקריא מכתב של במאי סרטים שמותח ביקורת על ראש הממשלה, כדברי פינטו, ומביע הזדהות עם העם הפלשתיני, יוצא נגד פעולות ראש הממשלה וקורא לו לחזור לשולחן הדיונים עם ערפאת, כדברי פלטי. בהנחה שיש כאן תיאור סביר של מה שנאמר במכתבו של הבמאי, אני לא רואה בדברים האלה בשום דרך מה שאת רואה: הצהרות תמיכה באויב.
אני בטוח שלא נעלם מעינייך שישראל מתקשה להסביר את עמדתה במקומות רבים בעולם. דווקא הקראת מכתב כזה פותחת פתח גם למישהו לתת תגובה מנומקת ולהראות שלמטבע יש שני צדדים. מדיאלוג כזה ישראל רק מרוויחה, כי בהעדרו דעת הבמאי הזר לא תשתנה, ובפרט אם מכתבו לא יוקרא וסרטו לא יוקרן.

נכון, ההשוואה שעושה פרי בין סילוק ספרי סרמאגו מן החנות לבין סילוק ספרי היהודים בגרמניה היא מגוחכת, אבל היא שלו, לא של "הארץ", וכל קורא יכול לגבש לעצמו דעה על ההשוואה הזאת. אגב, בזמנו היה ויכוח ציבורי על הוצאתו לאור בעברית של ספרו של פרדיננד סלין, שהיה אנטישמי מוצהר, והיו עוד ויכוחים כאלה. כשכתבנו בעד השמעת יצירותיו של ווגנר לא כתבת לי בשצף-קצף כזה, ואני שואל את עצמי אם העמדה הזאת של "הארץ", או העובדה שקראתי בעניין עצום את הספר המדהים של סלין, משמעותם שאני שמאלני-רדיקלי או אנטי-ציוני. אולי כן. כל מה שאת כותבת על טרטקובר נכתב על-ידי מיכל פלטי, אלא שהיא לא תיארה זאת כ"הוכחה נוספת למקארתיזם", והיא דווקא הביאה ציטוט מטרטקובר שאומר שצנזורה מצד הממסד אינה נפוצה בישראל.

אני רוצה להיזהר קצת ולא לכנות את זה מקארתיזם, ואולי בכלל עדיף לא לקרוא למקרים כאלה ואחרים בשמות כוללנים ולכן אולי מטעים, אבל מתחת לכתבה שגרמה לך להתקשר למחלקת ההפצה היתה ידיעה של אורי אילון (שאולי בסערת כעסך על הכתבה נעלמה מעינייך), שסיפרה איך נזף מנכ"ל רשות השידור במנהל הטלויזיה ובמנהל חטיבת החדשות שלה על שידור ראיון עם טריה לארסן. היום התפרסמה ב"הארץ" ידיעה שבימים רגילים הייתי אומר שהיא מדהימה, ואילו בימינו המוטרפים אומר רק שהיא קצת מדהימה: 43 פרופסורים באוניברסיטת בן-גוריון דרשו לבטל הרצאה של יוסי ביילין שכותרתה "דמותו של היהודי במאה ה-21". ייתכן שאת צודקת. מה לנו סיפוריה של מיכל פלטי כשיש לנו דברים כאלה?

אני שואל את עצמי על סמך מה את אומרת שאת "יודעת היטב שתומכי הסרבנות הם בשר מבשרו של 'הארץ' בפרט ורשת שוקן בכלל". זה מפתיע אותי כי אני משוכנע שקראתי ב"הארץ" מאמר מערכת שהביע עמדה ברורה וחד משמעית נגד הסרבנות. אגב, כשקראתי (ב"הארץ") מאמר משפטי מנומק של מיכאל בן-יאיר בעד הסרבנות, או ראיתי בטלוויזיה ראיון בעניין הסרבנות עם עמי איילון, לא סיווגתי אותם כשמאלנים-רדיקלים או כאנטי-ציוניים, לפחות לא עד שקיבלתי את מכתבך. עכשיו אינני בטוח יותר.

בגליון שגרם לך להתקשר למחלקת ההפצה היתה ידיעה נרחבת של עמירה הס על מעשה זוועה, רצח ללא משפט ופציעה של פלשתינים על-ידי פלשתינים אחרים. אני יכול להעלות על הדעת שבלחץ הכללי הידיעה הזאת נעלמה מעינייך. בכל מקרה, אני לא ראיתי שעמירה הס עושה הנחות לפלשתינים. היא כתבה לא מעט גם על השחיתות שם, וגם על השימחה אצלם בעקבות פיגועים.

את דיווחיו של גדעון לוי צריך, לדעתי, לקרוא בעיקר כתיאור השפעת הכיבוש הישראלי בשטחים על חיי הפלשתינים. אני מקווה מאוד שהוא כן ייסע מאה מטר להציל חייו של מתנחל, אבל עד שיעמוד במבחן הזה אני מוכן להסתפק בכתבות שלו. לדעתי חובתו של כל אזרח ישראלי לדעת את הדברים האלה, ואין, לדעתי, בכתיבה הזאת או בפרסום הדברים האלה שום דבר שמאלני רדיקלי או אנטי-ציוני. יש שם אנשים, יש להם חיי יום-יום מזופתים, והכיבוש הישראלי הוא אחד הדברים המשמעותיים ביותר בחייהם. אני חושב שאנו צריכים להיות מסוגלים להתייחס לעניין הזה גם מבלי לראות בשורש הרע את סירובם של הפלשתינים לוותר על זכות השיבה. אבל אולי אני טועה.

אם שמאל זה "שטחים תמורת שלום", אנחנו שמאל. אבל אני שואל את עצמי מי מוביל מדיניות חברתית יותר, "הארץ" או הליכוד וש"ס. בהיסוס שמא תחשבי שאני מתעתע, אני רוצה להציע לך שאם תאומץ עמדתו השמאלנית של "הארץ" ומשנתו הכלכלית, מצבן הכלכלי של כל שכבות האוכלוסיה רק ישתפר. הציונות של אריק שרון, אלי ישי, אפי איתם ושותפיהם ברורה לחלוטין. שרון אמר שאין מה לדבר אפילו על פינוי התנחלויות מבודדות. זה דגל שבהחלט אפשר להניף, אבל ברור שהסדר, או תנועה לכיוונו, לא יהיו. תיירים, לכן, לא יבואו, במלונות לא תהיה עבודה, משקיעים זרים ידירו רגליהם מישראל, "מעריב" יוריד 10% משכר העובדים, "הארץ" יקצץ, וזה עוד לפני ההשפעה הממתנת על המשק של התוכנית הכלכלית של סילבן שלום. ברור מי הנפגעים העקריים מכל זה.

העמדות הכלכליות ש"הארץ" תמך בהן, עמדות שאת מכנה שמרניות (ניחא, מה זה משנה לי איך קוראים להן), הן עמדות שאימוצן על-ידי ממשלות ישראל בשלושים השנים האחרונות הביא להעלאת רמת החיים של כל שכבות הציבור הישראלי. ביטול ההגנה על תוצרת הארץ הביאה להוזלת מוצרים שהציבור רוכש (נכון, לעיתים במחיר סגירת מפעלים מקומיים שייצרו אותם מוצרים באיכות נחותה ומכרו אותם במחיר גבוה), ולהעלאת איכות התוצרת הישראלית כתוצאה מתחרות היבוא באופן שאיפשר לפתח יצוא ישראלי ניכר. בסופו של דבר התעסוקה גדלה. מה שפעם נקראו מותרות, הפכו לדברים שרבים בחברה הישראלית יכלו להרשות לעצמם.

הטפה עקבית לצימצום מעורבות הממשלה במשק הביאה לפריחת היוזמה ולצמיחה במשק. הפרטת שירותים ציבוריים עסקיים ש"הארץ" תמך בה איפשרה, בין השאר, לכל אחד להחזיק בכיס טלפון נייד, ומחיר נוח לשיחות בינלאומיות. הלחץ על הממשלה לנהל מדיניות תקציבית חיסלה בישראל את האינפלציה, גם אם עמדה זאת חייבה אותנו להתנגד לשביתות שונות למען תוספות שכר. לא שאין בעיות כלכליות וחברתיות-כלכליות במשק הישראלי, אבל אין לי ספק שאימוץ עמדות כלכליות וחברתיות ש"הארץ" תמך בהן והטיף להן במשך שנים תרם להעלאה ניכרת של רמת החיים בישראל. תאמיני או לא, "הארץ" אפילו תמך בהקמתו של ערוץ טלוויזיה מסחרי. גם זה הוסיף תעסוקה וצמיחה במשק.

תבדקי את עצמך במה שאת אומרת על נירה רוסו ושירה ברויאר. אני בטוח שתמצאי שכתיבתן אינה מופנית רק לעשירון העליון, והן כותבות גם על מה שאדם ממוצע יכול להרשות לעצמו. סעי קצת בארץ, תראי גינות פרטיות בכל מיני מקומות, ואפילו באדנית בתל אביב אפשר לגדל כמה תבלינים. בכל אופן, כך נדמה לי.

נכון, אנו יקרים יותר מ"מעריב" ו"ידיעות אחרונות". אולי אם היינו מוכשרים יותר היינו יכולים להוריד את מחיר המנוי ולהשיג על-ידי כך הגדלת תפוצה באופו שיאפשר לנו לשלם שכר לעיתונאים שעובדים בעיתון. ניסיונות שעשינו בכיוון זה בעבר לא הצליחו, לצערי.

מאכזב אותי שאחרי כל השנים שאת קוראת "הארץ" אינך רואה דבר לזכותו. האם יתכן שבאמת איננו העיתון היחסית סביר שכנראה שכנעתי את עצמי לחשוב שאנחנו? אולי את צודקת, ואין צורך שאתרשם יתר על המידה ממה שכתבו עלינו החודש בעמוד האדיטוריאלי של ה"וושינגטון פוסט", ושאני מצרף לעיונך.

כך או אחרת, עירית, אני מאוד מצטער על החלטתך, והייתי שמח אם היית שוקלת אותה מחדש. אני מבטיח לך שאעמוד על המשמר כדי ש"הארץ" ימשיך להיות העיתון הציוני כפי שהיה תמיד, בשנים טובות ורעות, ושלנגד עינינו יעמדו, כפי שעמדו תמיד, טובתה של מדינת ישראל וטובת האנשים שחיים בה, כמיטב הבנתנו ומצפוננו.

שלך,
עמוס שוקן