|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
|
|
ראש העירייה ג׳והן מיריש, הנסיך רזה פהלוי, ראש העיר לשעבר וחברת המועצה לילי בוסי ונושין משקתי, מארגנת הערב
|
|
|
משלחת סייבר מהארץ
|
|
נציגים מחברות סייבר ישראליות הגיעו לבוורלי הילס, אך הם פיספסו פגישה עם יהודי חם, החולש על מיליארדים ● לעומתם, יורש העצר הפרסי קיבל את מפתח העיר ● ועוד: על יוזמתו של יעקב סגל, המזמין אנשי עסקים מישראל כדי שיכירו את הפוטנציאל לשוק האמריקני
|
|
הזדמנויות שפספסנו
>
בעיר בוורלי הילס חברת מועצת עיר שבעלה משקיע בחברות. הוא חולש על מילארדים רבים, ולזוג כסף רב משלו. הזוג תורם רבות, פה אגם פרחי לילי, שם ספרייה בבית הספר התיכון, וכך הלאה וכן הלאה. היא בת של ניצולי שואה, וקסם מיוחד לה. בעת כהונתה הקודמת כראש עירייה, היא הייתה מזמינה את תושבי העיר לצאת אתה ל"מסע עם ראש העירייה", הליכה במרכז העסקים של בוורלי הילס. מאות אנשים היו מתקבצים ובאים, והיא, ממש כמו מרי פופינס, הייתה מובילה אותם להליכה ושיחה. התנועה הייתה עוצרת, לאפשר מעבר כל אותם הולכי רגל, ואנשים היו מציצים מכל עבר, מתוך החנויות ושאר העסקים, דבר מיוחד קורה בעיר!
אך לא בחברת המועצה רוצה אני לעסוק כי אם בבעלה. זוג יהודי, עם פינה חמה מאוד בלב לישראל. כך חמשת חברי המועצה. כל שניתן לעשות למען ישראל הם עושים, במסגרת הרשמית וכן זו הפרטית. לדוגמה, כנס מים - שישראל בו הכוכבת והגיעו אליו במיוחד מומחים מהארץ - כנס סייבר - שהשתתפו בו ראשי אוניברסיטת בן-גוריון עם עוד אורחים רבי-מעלה מהארץ, ועוד.
אך הנה, אספר על משלחת של חברות ישראליות בנושא ביטחון הסייבר, ואיש מחברי המועצה לא נכח. יותר מכל חבל היה לי שבעלה של אותה חברת מועצה לא הגיע, שכן אם במקרה, רק במקרה, הנושא היה מעניין אותו, הוא יכול היה להיות משקיע רציני מאוד. החברות מהארץ שהגיעו מחפשות משקיעים אסטרטגיים, ודווקא הוא יכול לאפשר סוג כזה של השקעה.
באותו שבוע היה כאן יורש העצר הפרסי, בנו של השאח המנוח. הנסיך רזה פהלוי, כבר בן 61, קיבל את מפתח העיר בוורלי הילס. כל המי-ומי של הקהילה הפרסית המקומית קיבלו את פניו, כמו גם ראש העירייה, חברי המועצה וראשי עירייה לשעבר.
בנאום שנשא, הנסיך פהלוי דיבר על מים כמקור למלחמות ולסכסוכים בעולם כולו. לצידו בדיוק עמד ראש העירייה ואותה חברת מועצה עליה דיברתי קודם. הקונסול הכללי של ישראל, הדיפלומט הישראלי הבכיר ביותר בחוף המזרחי, לא היה באותו שבוע בעיר (וגם אם היה, אולי היה מדיר רגליו מאותן פגישות וקבלות פנים, בשל שיקולים דיפלומטיים, למרות שדווקא במקרה כזה, כשאירן של היום היא האויב הקיומי החריף ביותר של ישראל, מן הראוי לעזור לאופוזיציה וביחוד למי ש(אביו) היה בן בריתנו עד נפילתו ועליית חומייני לשלטון).
אך בדיוק אותו ראש עירייה, ובדיוק אותה חברת מועצה, השתתפו בכנס המים - למעשה אירחו את ישראל במרכז התרבות המפואר של בוורלי הילס. הכיצד לא חשבו להגיד: ״הוד מלכותך, עכשיו כשאתה נושא את מפתח העיר, הנך מוזמן לכנס המים השנתי הבא - וכל אלה שאחריו - של מדינת ישראל בעירנו!״.
חבל, שכן הרעיון צריך היה לקרום עיר וגידים מיד, ללא שהיות, תהיות או מחשבות. ראו איזה פלא: ישראל - מים - אירן - המזרח התיכון. גם כך אנחנו מעצמת מים. גם כך אנחנו עוזרים למזרח התיכון ולעולם כולו. אז מדוע לא לשתף פעולה, להושיט יד ולצרף לפעולה אלמנטים שונים, ודאי כשאנחנו המובילים בתחום?!
|
|
|
|
|
יעקב סגל, ד״ר יוסי בוסל, ארי בוסל
|
|
|
בדרום קליפורניה גרה משפחה עשירה מאוד, משפחת מירג׳.
מזה למעלה מעשור המשפחה מביאה קבוצות של אנשי עסקים מהארץ, כל פעם בתחום אחר, כדי להציג בפניהם את השוק האמריקני, לציידם בכלים מקצועיים, לפתוח דלתות וליצור קשרים והשקעות עבורם.
משך שבועיים כמעט הקבוצה נמצאת כאן בארה"ב, וגולת הכותרת היא ערב עם אנשים מהקהילה, חשיפה לעולם החיצון, שמארגן יעקב סגל.
יעקב איש שמקשר אנשים. הוא פותח דלתות, עוזר, מכוון, מחבק ומעודד. אין כמעט דלת שנשארת סגורה בפניו, משועי עולם עד אחרון פשוטי העם.
יעקב מעוניין בדבר אחד בלבד, והוא מדינת ישראל. בכל מקום שניתן לעזור, בכל פינה, נידחת ככל שתהיה, שם ניתן למצוא את יעקב, לא עבורו כי אם עבור כולנו.
מזה שנים שיעקב עוזר לאנשי עסקים, כמו גם ניצב לימין אנשי המשרד המקומי של אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב, מנהיג את מרכז העסקים הישראלי של דרום קליפורניה, שותף בשיתוף הפעולה בנושא המים בין ישראל וערים שונות (לוס אנג׳לס ובוורלי הילס) וניצב בכל מקום בו ניתן לקשר את ישראל עם חברות, אנשים, ארגונים וממשל, וקצרה היריעה מלמנות את כל פעולותיו.
אין זה שיר הלל לסגל. הוא את שלו עושה לא בשביל התודה, גם לא בשביל הרווח. הנה גישה כה מרעננת, כה שונה מהמקובל בימינו. אף לא פעם יצפה לתמורה, בדיוק להפך. יעקב הוא זה המודה, מחבק, מוקיר ומעלה על נס את כל הסובבים אותו.
יבוא יום שבבתי ספר לממשל בארץ ילמדו על השלטון במדינת ישראל בשני העשורים הראשונים של המאה העשרים ואחת. ילמדו שם על שחיתות שהפכה למקובלת, לציפיות שהנפש נחרדת רק מהרעיון שהן עולות וצפות, על המרוץ לכסף, לכבוד, לעוד ולאגו.
בתוך כל אותו תוהו ובוהו, יהיו מספר שיעורים על אנשים יוצאי דופן, אנשים פשוט מזן אחר, זן של פעם, זן שהיום נהפך לנדיר ביותר. סגל יהיה נושא אחד מאותם שיעורים - ולי לא נותר כי אם לשבת שם באחת השורות האחוריות, כפי שהייתי עושה בהרווארד בבואי לביקור או בסטנפורד עת שלמדתי שם, ולהתענג על אותו זיכרון - שאכן היו יוצאי דופן. הנה לא כל אחד דפק על חזהו והכריז, בשאגה אדירה, ״אני טרזן!״.
הנה, אזכר, אותו יעקב סגל, אותה ״רקפת נחמדת מאוד״ הצומחת לפלא מתחת לסלע. אכן, זן נדיר מאוד באותם הימים - ימינו אנו.
יעקב משול בעיני למים שקטים החודרים עמוק. מים חיים המשולים ביהדות לתורה עצמה, לתורה כולה.
|
|
כאמור, מדי שלושה או ארבעה חודשים לערך מגיעה קבוצה נוספת מהארץ, לבית המדרש של משפחת מירג׳. הנה, משפחה שמעטים שמעו עליה ועוד פחות מכירים את פעולותיה, ובמשך למעלה מעשור, כשעון מדויק, היא מביאה קבוצה אחר קבוצה כאן להשתלמות כאן בארה״ב.
ישנם פילנתרופים עשירים ביותר שרוצים לראות את שמם מתנוסס על בניינים. ישנם פילנתרופים אחרים עבורם אורות הבמה ותשומת הלב הם כמו חמצן לנשימה. וישנם כאלו שפועלים ועושים, ויודעים הם שהם משפיעים, שאת חותמם לא ניתן יהיה להסיר. משפחת מירג׳ אותה לא זכיתי להכיר היא אחת מאלו.
את שנת 2017 פתחנו באירוע של הקבוצה הנוכחית, שעיסוקה ביטחון הסייבר. אכן, לישראל יש הרבה מה להציע בנושא. מדוע? הסיבה האמיתית צריכה להיות צורך אקוטי, שכן קל למוטט את צורת החיים שלנו באמצעות התקפות סייבר. אך לא רק לצורך מגננה, כי אם גם למתקפה. הקם להורגך השכם להורגו, ובמקרה הזה, ניתן להשתמש בסייבר לחדור למקומות כמו הכורים הגרעיניים באירן (דבר שבוצע בהצלחה מרובה באמצעות סטקסנט), שדרת הפיקוד ומטה של החיזבאללה (דבר שלא עלה בידינו במלחמת לבנון השנייה) וכן הלאה. ניתן להפיל מדינות, צבאות ואויבים ללא שימוש בחיים של חיילינו.
בארץ החממה המפותחת ביותר של חברות הפיתוח והתקשורת הבינלאומיות. חומר אנושי כמו שמגדלים בארץ, מסתבר שלא ניתן למצוא בכל מקום אחר, וודאי שלא בריכוזיות ובאיכות כאלו.
זוכר אני את כנס גלובס בתל אביב לפני מספר שנים. על הבמה ישבו באחד המושבים ראשי החברות שכולנו מכירים את שמותיהם, וכולם ידעו והבינו את איום הסייבר. אך האם הם שיתפו פעולה? ודאי שלא. גם לא הייתה אז מינהלת או מערך סייבר של מדינת ישראל, והיום יש, וכבר כולם משתפים פעולה ועובדים ביחד - ״וגר זאב עם כבש״ כפי שאמר הנביא ישעיהו (יא, ו).
אוניברסיטת בן-גוריון שבנגב הפכה ל״בירת הסייבר״ ופילנתרופים מקומיים מנתבים כספים אדירים לשם (אפילו גילפורד גלייזר ז״ל מבוורלי הילס העמיד תרומה משמעותית מאוד, וזה שנה וחצי לאחר מותו, דרך חברת מועצה אחרת של העיר בוורלי הילס ובעלה - אכן דברים נפלאים קורים וממשיכים לקרות).
אך המנוע העיקרי של כל פעילות הסייבר ושיתופי הפעולה הנפלאים שאנחנו חווים הוא פשוט, והדלק המזין אותו הוא אחד: מדובר בכל כל הרבה מילארדים של השקעות עכשוויות ועתידיות, ובמיליארדי מילארדים של נזק מיידי ומצטבר, שהתמורה לייחודיות בנושא זה היא אדירה.
המוח היהודי ממציא לנו פטנטים, וכך הקבוצה הנוכחית של מירג׳ מייצגת את מיטב הפיתוחים החדשים בנושא, כמו גם משרד הביטחון המנסה לתת חממה לפיתוח הגדול הבא, וכל חברה וגוף אחרים המנסים להציץ לאותו גן, לראות איזה זנים גדלים שם עכשיו, מה ניתן יהיה לקטוף או להעתיק. התמורה? אני מסתנוור רק מהמחשבה על התמורה האדירה.
|
משפחות מקומיות פותחות ארמונות
|
|
|
|
|
|
הערב לכבוד האורחים מהארץ נערך בבית משפחת סולימני בצפון בוורלי הילס. באותו ערב בדיוק נערכה קבלת פנים של הקהילה הפרסית היהודית בבוורלי הילס והפדרציה היהודית הפרסית-אמריקנית של לוס אנג׳לס לכבוד יורש העצר, הנסיך רזה פהלוי, בנו של השאח של אירן. בערב זה האחרון היו הרבה למעלה ממאה אנשים שכל אחד שילם 1,000 דולרים. גם ערב זה נערך בבית פרטי, לא רחוק מבית משפחת סולימני.
המופלא בלוס אנג׳לס שבכל ערב ארועים רבים, וכולם מלאים מפה לפה. בסלון בית משפחת סוילמני התקבצו קרוב למאתיים אנשים לקבל את פני האורחים.
תוכנית הערב זהה כל פעם: האורחים מציגים את עצמם, כל אחת ואחד כדקה, כאילו שכולנו במעלית והם מנסים להציג לפני משקיע עשיר שזמנו אץ את עיקר מעשיהם עד שתיפתח הדלת והוא יוכל - או יחליט להזמין את המציג להתלוות אליו, ואולי עוד יהיו שידוכים ואף תצא מכך חתונה. לאחר מכן הרצאה מקצועית על-ידי מומחה מקומי, ולאחריה משתה. לא סתם משתה, כי אם משתה בבית פרסי: אוכל כיד המלך, שתייה חריפה זורמת, מגשים וכלים מפוארים עמוסי פירות חיים ויבשים, וכל זאת לפני המנות האחרונות והתה הפרסי החזק - הצ׳איי.
אני יושב ומתפעל. השטיח הגדול בסלון יכול לכסות אולם ספורט שלם. שטיח פרסי, עבודת יד, תפארת פרס של אלפי שנים של אריגת שטיחים.
כלי הבדולח והקריסטלים, הפסלים המוזהבים והנברשות - פאר אדיר, לא שכיח. בעלי הבית בזרועות פתוחות מקבלים את פני האורחים שהם לא מכירים, וכל זאת בשל סיבה אחת ופשוטה: מקום חם בלב לישראל.
כך בשגרה, ודאי שכך בחרום. בשעת צרה וצוקה, הפרסים מתקבצים, סוגרים מעגלים, פותחים את כיסם ורושמים צ׳קים בסכומים אדירים - הכל לשלום ישראל, להצלחתה, "יהיו אויבינו ניגפים לפני חילינו..." וכך הם אומרים ביחד, בכוונה שלמה, תפילה לשלום המדינה, ראשיה, שריה ויועציה, ומיד אחריה תפילה לשלום חיילי ישראל, ביבשה באוויר ובים.
עם מעניין עד מאוד הם הפרסים היהודים, והנה דוגמה של משפחה יוצאת דופן, משפחת מירג׳, ועוד משפחה יוצאת דופן, משפחת סוילמני, ועוד משפחה ועוד משפחה - עד כמה בני מזל אנחנו שהם כה קשורים, שכה אכפת להם מאתנו, מגורל העם היהודי. הכל למען מדינת ישראל - שתהיה בריאה, שתצליח, שתתקדם ותתחזק, שתהווה אור לגויים.
כך אצל הפרסים, כך אצל יעקב סגל.
|
|
| תאריך:
|
27/01/2017
|
|
|
עודכן:
|
27/01/2017
|
|
ארי בוסל
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
דודי דר.
|
28/01/17 19:32
|
|
מעטים מכירים את יזם הנדל"ן נס שובל. אבל, נס ניסים שובל (זה שמו המלא), בן 65, הוא ככל הנראה שוכר המשרדים הגדול ביותר בישראל. ודאי בתחום ההשכרה הגמישה, שתתואר בהמשך. בשורת עסקות גדולות בשנים האחרונות, שכר קרוב ל-100,000 משרדים, כולל חניונים, בתל אביב ובערים סמוכות. הוא מתכוון להמשיך ולגדול. "בכוונתי להיות שוכר המשרדים הגדול ביותר לא רק בישראל, אלא גם בעולם" – הוא מצהיר, בראיון ראשון ל-News1.
|
|
|
|
|
דממה שוררת בקצה הצפוני-מערבי של מחנה בירקנאו. הרוב המכריע של מאות אלפי המבקרים אינם מגיעים לכאן, רק 750 מטרים מצפון לתאי הגזים 2 ו-3 ולאנדרטת הזיכרון. אלו שממשיכים את הביקור אל מעבר למסלול המקובל, נכנסים למבנה ה"סאונה" - המבנה ששימש בין השאר כמקלחת ענק לאסירי המחנה שנלקחו לעבודה ולא נרצחו מיד עם הגיעם למחנה. בודדים בלבד שמים לב לשרידי שני המבנים הקטנים יחסית וההרוסים עד היסוד השוכנים כמה עשרות מטרים צפונה. כמעט בלתי אפשרי אפילו לדמיין, שכאן התחולל המרד היחיד בתולדות מחנה אושוויץ בכל חמש שנות קיומו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
רב-קו באגד. הבוקר (26.1.17) זה קרה לי בפעם השלישית. הטענתי את כרטיס הרב-קו שלי במכונה של אגד - ולא יצאה קבלה. בפעמיים הקודמות זה היה בחיפה ובירושלים, היום זה היה בתל אביב. שלוש פעמים הן חזקה. אני מתחיל לחשוב שאגד חוסכת נייר במקרה הטוב ומעלימה הכנסות במקרה הרע. החוק ברור וחד-משמעי: על כל תשלום צריך לתת חשבונית מס ו/או קבלה. אפילו לא צריך לשאול את הלקוח אם הוא רוצה אותה. בכל מקרה, הבוקר הקפדתי להקיש על "קבלה". לא עזר.
|
|
|
|
|
הלכתי לראות את הסרט מתוך סקרנות רבה: כיצד מציגה במאית ערביה (מייסלון חמוד) את החברה הערבית בה היא חיה? ברור היה לי שרק מישהי מתוך החברה עצמה יכולה לתאר את המתרחש בה, ולא מישהי מבחוץ, ודאי לא ישראלית, יהודייה. וטוב שכך. גם כך, הבמאית ספגה קיטונות של ביקורות ודברי שטנה מבני החברה הערבית, מנציגי הדת ומעיריות ערביות (אום אל-פחם).
|
|
|
|
|
