|
הנחת העבודה השגרתית בקרב רוב מוחלט של חוקרי המקרא היא שהטקסט המקראי נכתב לכל המוקדם במאה השביעית לפנה"ס. החוקרים הללו גם סבורים שחלק ניכר מהסיפורים התנ"כיים הם מיתוסים מפוקפקים שנכתבו בשירות הנרטיב של אליטות דתיות בעם היהודי | |
|
|
|
התופעה הזאת ידועה לכל מי שמצוי בשיח האקדמי. יש לא מעט קנאת חוקרים ופוליטיקה, אבל כאן התופעה חריפה יותר, משום שזרטל הוצג כמי שכפר בעיקר. הנחת העבודה השגרתית בקרב רוב מוחלט של חוקרי המקרא היא שהטקסט המקראי נכתב לכל המוקדם במאה השביעית לפנה"ס. החוקרים הללו גם סבורים שחלק ניכר מהסיפורים התנ"כיים הם מיתוסים מפוקפקים שנכתבו בשירות הנרטיב של אליטות דתיות בעם היהודי. ב-1962 פרסם סוציולוג אמריקני מאמר מכונן בשם "הכיבוש העברי של פלשתין", שבו קבע כי סיפורי התנ"ך הם למעשה "מיתוס בריאה" שנועדו ליצור היסטוריה לאומית באופן מלאכותי, בדומה למיתוס על אודות רומוס ורומולוס והזאבה ביחס לייסוד רומא. מנדנהול התבסס על היעדרן של הוכחות ארכיאולוגיות למקרא, ולכן טען שיצירת העם העברי נובעת ממרד של הפרולטריון הכנעני בערי המדינה נגד אדוניהם במאות ה-13-12. בעקבות המרד, עולים המורדים להר ויוצרים לעצמם מיתוס בריאה לאומי, המדבר על ירידה מצרימה, שעבוד, יציאה והתגבשות במדבר וחזרה לארץ. "בדבריו של מנדנהול בולט היסוד המרכסיסטי (מנדנהול אף הקדיש את ספרו, בעצם מלחמת וייטנאם ל"לוחמי השחרור של צפון וייטנם". תופעה ידועה גם במחוזותינו). חשוב גם להסתכל על הכותרת של המאמר. העברים כבשו את פלשתין. הוא מתכוון כמובן לכנען, אבל יוצר זיקה אקטואלית". בכל אופן, מנדנהול הביא את הגישה המינימליסטית לתנ"ך למקום קיצוני, וזרטל רומז לכך שהוא השפיע עמוקות על דור "מכחישי המקרא" באקדמיה הישראלית כיום, דור, שרוב חוקריו, מתעלם באופן מופגן מתגליותיו של זרטל. זרטל, לעומתם, חושב כי "לרוב התיאורים המקראיים יש בסיס ריאלי-ארכיאולוגי וטופוגרפי כאחד", ומי שכתב את הטקסטים הללו בספרי דברים ויהושע "נכח באירועים עצמם או לכל הפחות היה קרוב אליהם". מנדנהול כתב את מאמריו לפני שהשומרון נחקר, לפני שהתגלו הממצאים הארכיאולוגיים של זרטל וצוותו. "רק באזור שסקרנו מצאנו 450 יישובים ישראלים מתקופת ההתנחלות שהתרבות החומרית שלהם - חרסים, ארכיטקטורה, אקולוגיה (ישיבה בנוף), חקלאות וכמובן דת ופולחן - במובהק אינם כנעניים". אל מול הממצאים הללו, אין ערך מחקרי רב למאמר, אולם אצל "מכחישי המקרא" בקהילייה הארכיאולוגית הישראלית הוא מוסיף לככב. המעניין הוא שלמרות שהמחקר הארכיאולוגי המקראי הלך והתפתח, נותרה על-כנה האקסיומה שאין בסיס ארכיאולוגי לתנ"ך. אפילו ב-1997 יצא באנגליה ספר בשם: "ההמצאה של ישראל הקדומה - ההשתקה של ההיסטוריה הפלשתינית". הוא כמובן התכוון להיסטוריה הכנענית אבל רשם פלשתינית. לפני זמן מה נכח זרטל בכינוס אקדמי. אחת ההרצאות עסקה בתל חצור, והביאה עדויות נוספות לשריפה האדירה שכילתה את העיר במאה ה-12 לפנה"ס. ספר יהושע מתאר את חצור כ"ראש כל הממלכות באזור והדבר נתמך בממצאים הארכיאולוגים שחשפו עיר אדירה במושגי התקופה. עוד מספר התנ"ך שהישראלים בראשות יהושע היכו "את כל הנפש אשר בה לפי חרב החרם, לא נותר כל נשמה, ואת חצור שרף באש". אבל מבחינת החוקרת, העדות התנ"כית לא הובאה אפילו כאופציה מרוחקת. לדבריה, אין לדעת מי שרף את העיר; כנראה קונפליקט פנימי בין קבוצות חברתיות ברבעים השונים של העיר. זרטל מספר שלא יכול היה לשאת את הנאמר, ולכן יצא בשקט מן האולם.
|
|
|
אדם זרטל מול החרסים וחלק מספריו [דרור אידר]
|
|
|
אם תחפור את הדירה שלי (דירה של 120 מ"ר שקיבלתי ממשרד הביטחון בעקבות הפציעה), אתה עשוי לחשוב שהתנועה הקיבוצית הורכבה מווילות רחבות, בעוד שלשכן שלי יש בסך-הכל דירה של 60 מ"ר. הבעיה הזאת משותפת לכל מקצועות המדע. כמו שאדם יחקור את הציפורן הימנית ויסיק ממנה על גוף האדם | |
|
|
|
זרטל מסביר שבארכיאולוגיה קיימות שתי מתודות עיקריות: חפירה וסקר. הרוב המכריע של החוקרים עוסק בחפירה. העסק מעניין יותר וקיים סיכוי רב לממצאים שאפשר להראות. יתרונותיה של החפירה הם הירידה לעומק, לכל השכבות ההיסטוריות. לעומת זאת, תוצאות סקר דורשות רב-תחומיות גדולה. צריך להביא בחשבון את גורמי המים והקרקע, האקלים, הקרקע, הטופוגרפיה, הכיסוי הצמחי, הדרכים, היצע של קרקע חקלאית ועוד. חפירה של אתר, ממשיך זרטל, היא תמיד חלקית ומקומית מבחינת התמונה הכוללת. כמו שתחפור בעין שמר ומזה תסיק על התנועה הקיבוצית כולה. הבעיה בחפירה היא שאתה לוקח פינה של האתר, אתה הרי לא יודע איפה היה הארמון והמקדש. אז בדוגמה של עין שמר אם תחפור את הדירה שלי (דירה של 120 מ"ר שקיבלתי ממשרד הביטחון בעקבות הפציעה), אתה עשוי לחשוב שהתנועה הקיבוצית הורכבה מווילות רחבות, בעוד שלשכן שלי יש בסך-הכל דירה של 60 מ"ר. הבעיה הזאת משותפת לכל מקצועות המדע. כמו שאדם יחקור את הציפורן הימנית ויסיק ממנה על גוף האדם. חיסרון נוסף הוא שהחפירה צורכת זמן, כסף ואנשים. הסקר, לעומת זאת, פחות מפותח מחפירה, ויש חוקרים לא מעטים שמפקפקים במדעיות של הסקר. הם טוענים שמה שיש על פני השטח לא מתאר את עומק האתר, שכן יש לחפור פנימה. הם טוענים שהתוצאות אינן מדויקות מספיק ולכן אינן מדעיות. על כך אומר זרטל שגם תוצאות החפירה מאוד לא מדויקות משום שהן חושפות רק חלק מהתמונה הכוללת. יתרונות הסקר הארכיאולוגי גלויים, מסביר זרטל בהתלהבות. למשל, אם רוצים לדעת מה היה גודל האוכלוסיה בממלכת ישראל בימי אחאב. מעולם לא היה נתון כזה. עכשיו אני יכול לעשות זאת. אני לוקח את מספר היישובים מאותה תקופה, מודד את שטחם בדונמים, ומכפיל קבוע מסוים של מספר התושבים בדונם בנוי. איך יודעים זאת? מתבוננים בחברות מסורתיות עכשוויות הדומות לחברות בתקופת הברזל (מאה 12 לפנה"ס) - למשל, כפרים באירן, טורקיה, אפגניסטן וכדומה. בודקים כמה אנשים חיים על דונם בנוי. ותתפלא, לא הרבה - בין 25 ל-40 איש, דהיינו כשש משפחות על דונם. ואז אני מקבל נתון שבחיים לא הייתי חולם עליו - גודל האוכלוסיה, שזה נתון מכריע כדי להבין כמה צבא צריך כדי להגן על הממלכה, מה היה התוצר שלה וכולי. נושא נורא מעניין מבחינת ההיסטוריה - הכלכלה הקדומה, אפשר להעריך את נתוניו מפה. זאת דיסציפלינה שאי-אפשר להגיע אליה בלי סדר. מבחינת התמונה ההיסטורית הרחבה, זה אמין הרבה יותר מחפירות אקראיות. יחד עם זה, ממשיך זרטל, לסקר יש עוד יתרון אדיר - אתה מוצא אתרי מפתח לחפירה: כך הגעתי להר עיבל, לנרבתא, לאל-אחוואט, לאתרי כפות הרגליים. אגיד לך עוד משהו: אני מעדיף לחפור אתר חד-תקופתי. אם אני חופר את ראשית ישראל, אתר חד-תקופתי נותן לי אינפורמציה מצוינת - הר עיבל ואל אחוואט. מדובר בקפסולת זמן - הייתה, ננטשה וכיסו אותה. מה עושים בסקר? הסקר הוא בעצם מיפוי. מסתדרים בשורה והולכים ברגל על הר וגיא ועמק ומישור, מטר מטר, ומגלים את כל האתרים ההיסטורים הנמצאים בשטח נתון. 90 אחוזים מהאתרים שגילינו היו בלתי ידועים. אתר הוא מקום ששכנו בו בני אדם בימי קדם. האנשים בכל מקום כזה השתמשו בכלי חרס. לאחר שנשברו הם נשארים במקום לעולם, כמו אבן. על-פי הקרמיקה אפשר לדעת מתי חיו האנשים במקום הזה. אם נסתכל בסרט מלפני עשרים-שלושים שנה נראה שכל המוצרים שהקיפו את האנשים היו שונים מהיום. כך היה תמיד. מחקר השכבות הארכיאולוגיות הראה שאפשר ללמוד מהשינויים בצורת כלי החרס על זמן היישוב שבו נמצאו. באופן גס אפשר לומר שאחת לחמישים שנה לערך הכלי משתנה מבחינת הצורה, וגם מבחינת המרקם, הרכב הטין וטיב הצריפה. בכל אתר קדום, האדמה פולטת חרסים מכל השכבות הארכיאולוגיות הקיימות במקום. למשל, תל שחיו בו בכמה תקופות שונות, יישוב חדש על גבי יישוב שנחרב וכן הלאה. כאשר באו אנשי התקופה החדשה לבנות על גבי חורבות היישוב הישן, הם חפרו באדמה, למשל כדי לבנות יסודות לבתים, ואז עם האדמה הנחפרת אל פני השטח, הם מוציאים חומר עם חרסי התקופה הישנה. כך הוכח במחקר שתמיד יעלה חומר מכל התקופות על פני השטח. איך החרס נשמר? החרס הוא אבן. לאדם הלא-מיומן אין הבדל בין חרס לאבן, אבל מהר מאוד הוא לומד את ההבדל. בעיקר משום שהחרס הוא קבוע מבחינת עוביו (שלא כמו אבן). זרטל פורס בפניי ערימה של חרסים ומצביע על הממצאים - ידית כד מהתקופה הרומית, מכיתת חרס מתקופת הברזל, התקופה הביזנטית ועוד.
|
עם גילויים כאלה, סביר להניח שזרטל היה נישא על כפיים, מקבל פרס ישראל, ותגליותיו היו חומר חובה לבגרות בכל תיכון - אחרי הכל, מדובר בראשית ישראל, במה שנחשב עד לא מזמן בשיח הכללי כמיתוסים קדומים חסרי ביסוס היסטורי, והנה הגיע זרטל והסיר בפנינו את הלוט מעל לפרקים עלומים בתולדות העם. אני מנחש שהקורא הסביר יודע שדבר מזה לא אירע. כמה מבין הקוראים יודעים על התגליות של זרטל? בפועל, הודרו זרטל ותגליותיו לשולי השיח המדעי בתחומי הארכיאולוגיה, המקרא וההיסטוריה הקדומה של העם היהודי. חלק מעמיתיו הפכו ליריביו המרים ופרסמו מאמרים קשים שבהם תקפו את זרטל וביטלו את תגליותיו. המתנגד המצוטט ביותר לזיהוי האתר בהר עיבל עם מזבח ישראלי, הוא הארכיאולוג המנוח, אהרן קמפינסקי, שטען כי לא מדובר במזבח אלא במגדל שמירה מתקופת הברזל. זרטל הוכיח אחת לאחת שטענותיו של קמפינסקי אינן מחזיקות מים, אבל הדבר המדהים הוא שקמפינסקי ביקר במקום פעם אחת בלבד למשך שעה בעונת החפירות הראשונה, עוד לפני שידעו מה יש במקום. זה הספיק לו לפרסם כמה שנים מאוחר יותר את המאמר שכולם מצטטים. "עוד בעונה הרביעית הזמנתי אותו לבוא ולראות את האתר, אבל הוא ענה לי שהספיק לו מה שראה והוסיף: כתבתי באוקספורד חיבור המוכיח שספר יהושע הוא המצאה של התקופה ההלניסטית, אז איך יכול להיות שזה המזבח שלו?" מי שמחטט קצת בעברו של קמפינסקי מגלה שהאיש היה רדיקל שהתנגד באופן נחרץ לנוכחותה של ישראל בשומרון ונלחם נגד כל אלמנט שעשוי היה לחזק את זיקתה של ישראל למקום. זרטל מזכיר בחיוך שבפעם היחידה שקמפינסקי הגיע לאתר בהר עיבל והשקיף על הנוף האדיר שנשקף ממנו, פרש את כפיו ואמר "הו, מה יפית פלשתין". "מה שקרה בהמשך", אומר זרטל בשוויון נפש, "הוא הרבה יותר גרוע: ירד מסך ברזל של שתיקה. אם אתה מדבר על האקדמיה, הבעיה הגדולה ביותר היא השתיקה. אף אחד לא דן בזה, לא לחיוב ולא לשתיקה. זה לא קשר מאורגן, אבל יש פשוט התעלמות". אגב, מי שקרא את הראיון שערכתי לפני כחודשיים עם פרופ' אבי דיסקין, ישמח לגלות שגם זרטל, למרות תגליותיו ומחקריו החשובים, לא קיבל את הדרגה האחרונה באקדמיה (פרופסור מן המניין).
|
|
"כשראיתי שיש התעלמות ממני ומתגליותיי - פרשתי לצד. מה, אני אסע לכל הכינוסים האלה כדי לעמוד כעני בפתח?" | |
|
|
|
אי-אפשר להתעלם גם מהממד הפוליטי של העניין. מסתבר שלא רק את אריאל מחרימים, גם את התגליות הארכיאולוגיות בשומרון. ב-1984 השתתף ארכיאולוג בשם וויליאם דיוֶור, בכינוס ארכיאולוגי שארגן הפת'ח בסוריה, ושם הכריז שהארכיאולוגיה המקראית מתה ומעת יש לכנותה "ארכיאולוגיה סורית-פלשתינית". סוריה היא מושג יווני, ופלשתין - מושג רומי. זרטל אומר שדיוור ביקש למעשה למחוק את כל הסיפור הישראלי ועל הדרך גם מחק את הסיפור הכנעני. היום, אומר זרטל, עברו שלב, לא כותבים ישראל ואפילו לא פלשתין, אלא "דרום הלבנט". "הסטריליות הפוליטית מעקרת את המשמעות המקורית". "החל מ-1984 החלו להגיע משלחות לאתר בהר עיבל. ביניהם מורים שלי. חשבתי שהם יצאו בריקודים כי גילינו את ראשית ישראל, אבל פניהם היו עגמומיות. זה היה הלם גדול עבורי. הגיע לשם פרופסור חשוב בגפו, ואמר לי שההשערות שלי ברורות ובטוחות, אבל שבוע לאחר מכן הגיע אותו פרופסור כחלק מקבוצת חוקרים, ואז הוא הסתייג ואמר דברים כמעט הפוכים למה שאמר ביחידות בשבוע הקודם". "כשראיתי שיש התעלמות ממני ומתגליותיי - פרשתי לצד. מה, אני אסע לכל הכינוסים האלה כדי לעמוד כעני בפתח? מצחיק לספר, אבל עד כה לא נעשה שום כנס שהתמקד בסוגיית המזבח בעיבל, בשאלת השפעת המקרא, הכתיבה בנושא וכולי. אפילו לא כנס כדי להפריך את התגלית". "ועוד לא דיברנו על ההשלכות הפוליטיות - אני מנסה בכל כוחי לברוח מזה. מזלי שאני גר בקיבוץ של השומר הצעיר ואי-אפשר להאשים אותי בפוליטיזציה של המקצוע (למרות שנחום ברנע כינה אותי אז "הארכיאולוג שחופר לגוש אמונים מזבח על הר עיבל", ואת המזבח שחשפנו "המזבח של קצובר"). זרטל גדל לפי עדותו "באווירה מאוד סוציאליסטית, קרובה לקומוניסטית". בפנימייה הייתה תמונה של סטאלין בכל חדר. הוא למד אצל יעקב ריפתין היסטוריה, ועוד זוכר אותו מייחל באוזניהם ליום שישראל תהפוך לאחת הרפובליקות של ברית המועצות. התנ"ך נלמד כספרות נשגבת, "אוסף אגדות", אבל לא כספר בעל ממשות היסטורית. אחותו היא החוקרת הרדיקלית עדית זרטל. אפשר לומר שאתה איפכא מסתברא של הקיבוץ הארצי? "הרצון להיות שונה נשאר אצלי. הרצון למרוד. נשארתי נער מתבגר. אף פעם לא קיבלתי את הקולקטיביות הרעיונית, שיקבעו לי מה לחשוב". כל הנתונים של המנבטה שבתוכה גדלת הובילו לכך שתהפוך למכחיש מקרא... "נכון, אבל גם במנבטה יש גידולי פרא שמסרבים ללכת בתלם".
|
ככלל, זרטל, המודע לחומר הנפץ המדעי והפוליטי של ממצאיו, נמנע ככל האפשר מעימותים. "הגעתי למסקנה שתשובה לכל משמיץ היא בזבוז אדיר של אנרגיה נפשית ולא תביא אותי לשום תכלית, רק להתכתשות חסרת רסן. אני עושה - בעזרת צוות - עבודת שדה ייחודית. לוּ נלחמתי בכל משטין ומקטרג, הייתי מאבד 50 אחוז מהאנרגיה היצירתית. שנאה גוררת שנאה, שלילה גוררת שלילה. גם באופיי איני כזה. אני יכול לומר לך שהיום לאחר 35 שנים במקצוע אני מתברך בהחלטה הזאת". בשיחה בינינו עלו כמה פעמים שמותיהם של קופרניקוס וגלילאו שהכנסייה קתולית תקפה את תגליותיהם וביקשה להעלימן. ואכן, תגליותיו של זרטל, הן תגליות קופרניקניות ביחס לחקר המקרא. בסוף שנות השמונים, אמר פרופ' לורנס סטייגר, מומחה לארכיאולוגיה מקראית מהרווארד: "אם האתר בהר עיבל הוא מה שאדם זרטל אומר שהוא, ההשפעה על לימודי הארכיאולוגיה והמקרא תהיה מהפכנית; כולנו נצטרך לשוב לגן הילדים. אבל מדובר ב'אם' גדול..." אני מעיר שהתגיות האלה גדולות על כולנו, כל החברה הישראלית שאינה בשלה עדיין להתפייס עם עברה, וזרטל מהנהן. הוא מייעד את ממצאיו לדור הבא שיהיה בשל יותר להתמודד איתם. "במידה מסוימת, הדור הנוכחי של החוקרים לא יכול או לא רוצה להתמודד עם הממצאים". הוא מספר על פרופ' חשוב שלימד לפני כמה שנים קורס על תולדות הפולחן והדת הישראלים הקדומים, והתעלם מהתגלית בהר עיבל. לא ייאמן, אבל עובדה. "בכל אופן, לי יש חומר, 1,500 אתרים שרובם הגדול חדש, ומתוכם 450 אתרים ישראלים קדומים - יותר ממה שיש בכל הארץ. לצערי, את הסקר הזה לא מלמדים".
|
ואכן, פירותיה של עבודה מאומצת זו לא איחרו לבוא, עוד בסוף שנות השבעים גילה זרטל אתר בלתי ידוע במערב השומרון - חירבת אל חמאם. האתר הוא תל מבוצר שהוקף במערכת מצור רומית משוכללת. זרטל זיהה את האתר עם ארובות, אחד ממחוזות ממלכת שלמה (המאה ה-10 לפנה"ס) ושהייתה כאלף שנה מאוחר יותר למעוז קנאי בזמן המרד הגדול (66 לספירה). זרטל גילה אתרים מעניינים ומרתקים נוספים, ורק לאחרונה פרסמתי ביקורת על ספרו האחרון (והמצוין) "סודו של סיסרא" שבו חשף עיר מבוצרת מתקופת השופטים באזור נחל עירון, שהוא מציע לזהותה עם "חרושת גויים", עירו של סיסרא. אבל אין ספק שגולת הכותרת של תגליותיו - שיש המכנים אותה "תגלית המאה בעולם", היא אתר פולחני על הר עיבל שבמרכזו מזבח. כל הפרטים שנאספו במקום הצטברו לתיאוריה המדהימה שלפנינו המזבח שבנו השבטים הישראלים הקדומים בתקופת יהושע (כ-1200 לפנה"ס) בהר עיבל, על-פי התיאור המפורט בספרי דברים ויהושע. בדברים כ"ז נאמר לשבטים הישראלים: "והיה בעָברכם את הירדן, תקימו את האבנים האלה אשר אנוכי מצווה אתכם היום בהר עֵיבָל... ובנית שם מזבח לה' אלוהיך, מזבח אבנים... והעלית עליו עולות... וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלוהיך". בספר יהושע י"א, עם ראשית ההתנחלות ולאחר כמה מלחמות, נאמר: "אז יבנה יהושע מזבח לה' אלוהי ישראל בהר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' את בני ישראל ככתוב בספר תורת משה, מזבח אבנים שלמות אשר לא הניף עליהן ברזל. ויעלו עליו עולות לה' ויזבחו שלמים". וגם הטקס הנערך במקום מתואר: "וכל ישראל וזקניו ושוטרים ושופטיו עומדים מזה ומזה לארון, נגד הכוהנים הלוויים נושאי ארון ברית ה', כגר כאזרח, חציו אל מול הר גרזים והחציו אל מול הר עיבל, כאשר ציווה משה עבד ה' לברך את העם בראשונה". לבד מהמאמרים האקדמיים, סיכם זרטל את פירות המחקר על הר עיבל בספר מטלטל בשם "עם נולד" הנגיש לכולם.
|
|