דניאל סילבה

הראשון שהציג אותי לספריו של דניאל סילבה הוא קופאי בחנות משקאות. איני זוכר איך התחלנו לדבר על סילבה, אך הקופאי אמר שבפעם הבאה שאהיה שם, הוא ישאיל לי את ספרו האחרון, ואכן כך היה. מאז עברו שנים, ואני כבר החזרתי תודה - ונתתי לו במתנה ספר חדש של סילבה שהוא חתם עליו - וגם יצא לי לחלק הרבה עותקים של הסדרה כולה.

כך התחילה פרשת אהבים ביני לסדרתו של סילבה שגיבורה גבריאל אלון, בחור ישראלי ששומרון, ראש המוסד האגדי, גייס בעת לימודיו בבצלאל.

לאחר שאלון השתתף במבצע ״זעם האל״ כתשלום לחברי ״ספטמבר השחור״ על שעינו ורצחו את הספורטאים הישראלים במינכן, באולימפידת 1972, שערו האפיר, ובפיצוץ נקמה בנו הצעיר נהרג ואשתו נכוותה קשות אך יותר מהפגיעות הפיזיות, היא נשארה כלואה במוחה בדקות שהובילו לפיצוץ, אותן היא משחזרת פעם אחר פעם אחר פעם. היא מאושפזת בבית חולים לחולי נפש מחוץ לירושלים, שם אלון מבקר אותה ומבכה את מר גורלה.

כאחד האומנים הטובים ביותר בעולם לשחזור ציורים, אלון מסתכל על אשתו כעל ציור שיש לשפצו, להחזירו לקדמותו, אך אין זה אפשרי. הוא מסוגל לעשות זאת - כמעשה אהבה - עם יצירות גדולי הציירים בעולם, אך כל כמה שהוא מוכן לתת הכל, הוא אינו מסוגל להבריא את אשתו.

כך יוצא שהוא נישא מחדש ונולדים לו תאומים, בן ובת, אך אני מקדים את המאוחר. בספרו החדש של סילבה, שומרון פורש אחת ולתמיד, אלון נהיה ראש המוסד ואנחנו יודעים שעוד נכונים לנו ספרים רבים, שכן התקופה לפנינו, עם דאעש והמזרח התיכון המתחדש, מבטיחה זו בוודאות.

אלון והרפתקאותיו נהיו חלק ממשפחת הקורא. מספר לספר, אנחנו עוקבים אחר מלחמתו עבור כולנו, עוצרים את הנשימה בקטעים המפחידים ביותר, מפחדים לעבור יותר ממספר שורות בלי להניח את הספר בצד, אך חייבים מיד לאוחזו בשנית, שכן אי-אפשר ללכת לישון בלי לסיים ולדעת מה יקרה.

הדבר היחיד שאוסיף הוא שאלון מצליח לשרוד, שכן הסדרה ממשיכה וממשיכה, וכל ספר שמתווסף אליה הופך מיד לרב מכר מוביל. (את ספרו האחרון ניתן לקנות בקוסטקו.)

האם אלון מבוסס על דמות אמיתית, או אולי מקבץ דמויות? איני יודע. אך מי שקורא את ויקיפידיה בערך מייק הררי (10 בפברואר 1927 - 21 בספטמבר 2014) ימצא מקביליות רבות. ראש אגף מבצעים מיוחדים. מקים יחידת ״כידון״ המתמחה בחיסולים. ועוד ועוד ועוד.

בספרו האחרון, שזה עתה יצא לאור - ״האלמנה השחורה״ - סילבה מגייס רופאה ישראלית שעלתה ארצה מצרפת ועובדת בבית חולים הדסה בירושלים בזמן האינתיפאדה השלישית (״אינתיפאדת הנוער״ או ״אינתיפאדת האינדיבידואלים״ או ״סימפוניה של דם״ כפי שאויבינו אוהבים לקרוא לה) ומחדיר אותה לתוכי תוכו של דאעש, עד למוח המתכנן, שולט ומוציא לפועל, עירקי שמאמיניו קוראים לו ביראת כבוד ״סלדין.״

ראשי ארגוני הביון והסיכול הישראלי, ירדני, בריטי, צרפתי ואמריקני עובדים ביחד. ממול, סלדין שולח את אנשיו לבצע פיגועי ראווה בארופה ובארה"ב. סילבה כתב, והמציאות הוציאה לפועל. פריז. ניס. ארה"ב. הכל מתואר בפרטי פרטים בספר - ולמעשה, אם שיתוף הפעולה בין הסופר לבין המציאות ימשיך, נראה שצפויים לנו מגה-פיגועים נוספים ולישראל מלחמה עיקשת, מלחמת גוג ומגוג.

אני שמח, מסיבה פשוטה שמובטחים לנו ספרים נוספים, סיפורים נוספים, מציאות ודמיון שהקו המפריד ביניהם הולך ומטשטש.

אך יותר מכל, גאה אני בדניאל סילבה.

זוכר אני את אותה הכרות ראשונית עם ספריו, עת חיפשתי כל ספר שיכולתי למצוא והייתי ״בולע״ אותו כהרף עין. לא הבנתי איך מעז סופר להיות כה ״פרו-ישראלי״ וכה איתן בדעותיו, כשהוא תומך ומעלה על נס את פועלם של שרותי הביון בארה״ב, אנגליה וישראל. הכתיבה, התמיכה הבלתי מתפשרת, היא ההפוך הגמור של הגישה הרווחת בימינו לפיה מי שאינו ״פוליטיקלי קורקט״ הוא בהכרח קיצוני, שונא, אכזר-כלפי-חלשים, יוצא דופן, משונה ואיסלמופוב.

סילבה אינו פוחד ואינו מתבייש. הוא עומד איתן על שלו, ומדינת ישראל ושרותי הביטחון שלה - שומרון האגדי ואלון יורשו האמור להחליפו בבוא היום (היום הגיע בספר שזה עתה יצא) - הם דבר שניתן וראוי להתגאות בו!.

מי שמע על דבר כזה? לֹהיות גאה במדינת ישראל? נזכר אני מיד בחבר קרוב, ברד גרינברג מבורלי הילס, יהודי אמריקני עבורו מדינת ישראל היא המדינה שניצחה במלחמת ששת הימים, סופר-מן וסופר-וומן גם יחד, הישראלים כולם שייכים בחשאי לשרותי הביטחון (אני סוכן המוסד, את זאת הוא וידא כבר מזמן ומאמין בכך בלב חפץ) ואין כמונו בעולם. אנחנו כל יכולים. אנחנו מתנתו של האלוהים לאנושות כולה.

הרבה פעמים נזקק אני ל"ברד גרינברג" שכזה, לשובב את הנפש. זריקת אנרגיה כשנראה שהכל קשה, בלתי אפשרי, נורא, אך הנה - מישהו עדיין מאמין בנו, מישהו מצדיע לנו (גם אם זה כבר לא מגיע לנו), והוא יעשה כל הנדרש לעזור ולתמוך.

מעבר לאותו ברד גרינברג, זקוקים אנחנו גם לדניאל סילבה שכזה, המוכר מיליוני עותקים מספריו, ואנשים כמו אותו קופאי אמריקני (לבן, נוצרי) קוראים אותו ועבורם, זוהי המציאות.

סילבה מתאר את מדינת ישראל כמות שהיא, ולא כפי שהיא מצטיירת מעל הדפים הראשיים של עיתון הארץ, הניו-יורק טיימס או הלוס אנג׳לס טיימס, או מקול השופר של משרדי התעמולה הפלשתינים.

היה זה בתחילת הכרותי עם ספריו, שהרמתי טלפון לחבר המוכר כאחד המומחים הידועים ביותר בעולם למלחמה בטרור, והמלצתי לו לפנות לסילבה ולהיפגש איתו, שכן הוא בן ברית אמיתי.

חברי התפרץ בצחוק ואמר: ״אנחנו חברים טובים!״ פלא? הייתי צריך לנחש שכך הוא. אנשים הנלחמים יומם ולילה עבור כולנו - ישראלים, יהודים, אמריקנים, אנשי המערב, אנשים שפויים עבורם החיים הם דבר מלבב שצריך לכבדו ולהעריכו.

אותו חבר עסוק בעבודת קודש, ולא אחטא אם אומר שהוא אכן את חייו מקריב עבור כולנו. בה במידה גם סילבה, שלמרות המיליונים הירוקים שספריו גורפים, הוא עושה עבודת שטח המשפיעה על כל כך הרבה מיליונים, שוודאי הוא זכאי לפרס מיוחד. אך לא לשם פרס הוא כותב.

חברים טובים יש למדינת ישראל ולעם היהודי, משלנו הם.

סילבה ודמויותיו, שומרון ואלון ושאר אנשי יחידת המבצעים המיוחדים, כמו גם אנשים מן השורה אותם אלון מגייס לעזור במלחמה הבלתי פוסקת נגד הטרור שקם להשמידנו, הפכו לחלק מאתנו, הקוראים, ודרכם אנחנו ״יודעים״ ונושמים את מדינת ישראל ומלחמתה להשרד ולפרוח. הם מסכנים את הכל, ולפעמים גם מקריבים את חייהם, בכדי שאנחנו נוכל להמשיך את חיינו במסלולם הרגיל.

ישר כח, דניאל סילבה. תודה מיוחדת אנחנו חבים לך. ניחנת בכישרון כתיבה, ואתה מקדיש את כל כולו למלחמה שלנו. המשך והצלח - עבורנו, כמו גם עבורך ועבור משפחתך. מי יתן רבים כמוך, כל אחד בתחומו, כל אחד בעיסוקו ובדרכו. צבא גדול ורב אנחנו.