השר מאיר שטרית מציע, כחלק מהמאבק באלימות הגואה בחברה, להחזיר את שיטות הענישה והמשמעת הכוללות סטירה לילד ולתלמיד, מתוך שאינן מזיקות ואף מועילות כנגד התרופפות המשמעת וההפקרות. שטרית אמר בישיבת הממשלה שדנה בנושא האלימות הגואה: "בתקופתי לא היה קורה כלום אם ילד היה מקבל סטירה כשהיה חוצה את הגבול".
לדבריו, גם להורים ולמורים יש זכויות, ואם צריך לתת פליק, אזי לא צריך לפחד. השרים בישיבת הממשלה תקפו את שטרית על דבריו בנדון. חלקם הסכימו שיש אווירת הפקרות ושיש לרסן את האלימות ולהחזיר אמצעי משמעת למורים, אך לא באמצעות ענישה גופנית.
קיימת בעיה לחנך נגד אלימות באמצעות שימוש באלימות, אפיל וקלה וסמלית.
מה אומר החוק בנדון? בתי-המשפט כיום נחרצים מאי פעם לגבי ענישה גופנית שמבצעים מורים בתלמידים כמעט מכל סיבה שהיא פרט להגנה עצמית או הגנת תלמידים אחרים. בית-המשפט העליון (השופטת דורנר) פסק כבר לפני כחמש שנים בעניינה של גננת מחיפה וקבע כי כל ענישה גופנית שהיא במערכת החינוך אסורה מכל וכל ואינה עולה בקנה אחד עם הנורמות המקובלות בימינו, עם חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ועם אמנת האו"ם בדבר זכויות הילד שמדינת ישראל חתומה עליה. לכך הצטרף פסק-דין נוסף של בית-המשפט העליון (השופטת בייניש) מינואר 2000 שהטיל איסור כללי על ענישה גופנית כלפי ילדים גם במשפחה.
גם הדין האזרחי במדינת ישראל הולך באותה דרך. סעיף הגנה שהיה בפקודת הנזיקין והגן על הורים ומורים שנקטו כלפי ילד ותלמיד בעונש גופני סביר ומתון בוטל ביוני 2000, וזמן קצר לאחר מכן נכנס לתוקפו חוק זכויות התלמיד שהוביל אותו חבר הכנסת (דאז) סילבן שלום המונה את זכות התלמיד שלא להיחשף לכל עונש גופני. חוזרי מנכ"ל משרד החינוך אוסרים מזה שנים רבות על כל צורה של ענישה גופנית, ומורים מועמדים לדין משמעתי בעקבות הפרת ההוראה. ועדת רוטלוי שהגישה לאחרונה המלצותיה באשר לרפורמה בזכויות ילדים קראה לאסור על ענישה גופנית באיסור פלילי מפורש בחוק העונשין.
מצד שני הגישה לאחרונה ח"כ גילה פינקלשטיין, ראש שדולת הילד בכנסת, מורה ומנהלת בעברה, הצעת חוק שנועדה לעגן אפשרות של המורה להשתמש בכוח נגד ילד המסכן במעשיו את זולתו. למעשה הגנה למורה, ולכל אדם, במקרה כזה מעוגנת כיום בחוק העונשין.
ענישה גופנית הייתה ועודנה במוקד מחלוקת בין אנשי חברה ומשפט, ויש בסוגיה יותר מאשר "אסור" או "מותר" בהתאם לחוק היבש, בעיקר בחברה רב-תרבותית כמו זו שבישראל שבה, לפי סקרים שנערכו לאחרונה, מגזרים שונים שבהם ההכאה לשם חינוך מקובלת יותר, כגון המגזר הדתי והערבי.
מקובל לומר כי הפסוק "חושך שבטו שונא בנו" מספר משלי מעגן את ההיתר להעניש גופנית ביהדות. אך בדין העברי ישנן גישות שונות בעניין. הדין העברי אינו מחייב ענישה גופנית; אין מדובר במצווה מתרי"ג מצוות אלא לכל היותר בדרך לאכיפתה של מצווה אחרת (חינוך או תוכחה) וישנן דרכים אחרות לאכיפת החובה. רוב המקורות ההלכתיים הקלאסיים אמנם מתירים ענישה גופנית של ילד ותלמיד, אך רק בהתמלא שורת סייגים מחמירים וקשים, וביניהם רק בטווח גילאים מסוים, רק כאשר יש היכרות טובה עם הילד ואופיו, לא מכה חזקה ולא באביזר, לא באופן תדיר ועוד. ויש לדייק - מקורות אלה מתירים אך לא מחייבים.
גישה מודרנית יותר, אם כי היא קיימת כמעט רק בספרות ולא בפסיקה, מנסה לצמצם את ההיתר עד כדי אי האפשרות להשמישו בפועל כלל. ישנם פוסקים שאף חייבו מורה שהכה תלמיד ושבר לו גפה בהתנצלות ובתשלום הנזק, ואחד הפוסקים אף קורא להחרמת המורה עד שיפייס את הילד. על כל פנים, לפסוק האמור חלק שני: "ואוהבו שִחרו מוסר". לחלק זה כשלעצמו ולעניין יחסו לחלק הראשון פרשנויות שונות. יש להעדיף את הפירוש הקורא לשחֵר ולהקדים מוסר בתוכחה ובדברים למוסר על דרך של הכאה (גם קלה) שסִמלה השבט.
