ההצעה לכללי האתיקה שהועברה לעיונם של שופטים מהווה בכל זאת ציון דרך. לא רק בשל תוכנה, אלא באשר למאמץ המסתמן עתה מצד צמרת המערכת השיפוטית, ובראשה הנשיא ברק: לייצור מצב, שבו נשיא בית המשפט העליון הוא שייקבע, למעשה, את כללי האתיקה לשופטים ולא המחוקק. החשש הזה קיים לא רק בשל העיקרון, אלא גם בשל הצורך להבטיח שהשופטים לא ייקבעו את הכללים במסגרתם יישפטו.

אם יצליח בכך הנשיא ברק, בכל זאת, עלול להיווצר מצב בלתי ראוי: בעוד עובדי מדינה ו/או עובדי ציבור כפופים לכללי אתיקה שנקבעו על-ידי המחוקק (כל גורם במגזר הרלוונטי לגביו), תיוותר בידי השופטים בכלל, והנשיא בכלל, הפריביליגיה לקבוע בעצמם לאלו כללי אתיקה יכפיפו עצמם. וזה פתח המזמין צרות, כפי שניתן לראות כבר כאן, בהמשך.

נקדים ונאמר: היה זה הנשיא ברק שהכריז עם כניסתו לתפקיד (1995) כי כללי האתיקה שנקבעו על-ידי הנשיא מאיר שמגר אינם ברי תוקף. ברק כפר אז בסמכותו של הנשיא שמגר לחייב את שופטי ישראל בעמידה על אותם כללי אתיקה שקבע, וגם לאחר פסק דין שניתן בבית המשפט העליון (בעתירה שהגשתי נגד ישיבתו של השופט תאודור אור במשפטו של אלי הורביץ, שיוצג ע"יד עו"ד פנחס רובין, ידידו הקרוב מאוד של השופט), שקבע כי הנשיא שמגר פעל מתוקף סמכותו, עדיין כופר הנשיא ברק באותם כללים.

עכשיו, לאחר עשר שנות כהונה, מנסה ברק לקבוע עובדות חדשות, ולקבל למעשה הסמכה מפורשת מהכנסת: לאפשר לנשיא, בעזרת ועדה שתפעל תחתיו, לקבוע בעצמו את כללי האתיקה. נבהיר, כי לפי רעיון זה, המחוקק (קרי: הכנסת) לא יעסוק בקביעת הכללים, אלא יותיר את המנדט לכך בידי נשיא בית המשפט העליון ו/או שר המשפטים. משמע: המערכת המשפטית תסדיר כביכול בעצמה את עניינה. שר המשפטים (כמעט כל שר), מזמר בעניינים שכאלה, כידוע, לפי חלילו של הנשיא.

הנוסח החדש של ההצעה לכללי אתיקה שהועבר לשופטים מחזיקה 26 עמודים. עבודה רבה הושקעה בגיבוש הכללים החדשים. ובכל זאת, עיון בהם מגלה כי חברי הוועדה נמנעו מלכלול בנוסח החדש את כל האיסורים המתחייבים.

ולא רק זאת: נראה כי חברי הוועדה גרעו מהכללים הקיימים כיום, את אחד המוקשים הגדולים מבחינתם, שהוא המגבלה הקיימת כיום לשפוט בהליך שבו מופיע חבר ו/או ידיד קרוב:

- הנוסח הנוכחי/הקיים קובע: "שופט לא יישב בדין במשפט בו קירבה משפחתית או חברתית לבעל דין, לפרקליט המופיע בתיק או לעד מרכזי, או טיפול קודם בעניין נשוא הדיון לפני מינויו כשופט, עלולים לייצור מראית של חשש למשוא פנים";

- הנוסח המוצע עתה, בנקודה זו: "שופט לא ישב בדין ביודעו שמתקיים אחד מאלה: צד להליך, בא כוחו או עד מרכזי, הוא בן משפחה של השופט או שקיימת ביניהם קירבה ממשית אחרת...".

עיננו הרואות: לפי הנוסח המוצע, שופט לא יהא אנוס לפסול את עצמו מלשבת בדין בהליך שבו מופיע, אם כפרקליט ואם כעד, חבר/ידיד קרוב. קשה להניח שההקלה הזו בכללי האתיקה עומדת בקנה אחד עם הצורך דווקא להחמיר את הכללים, כדי לגונן על הציבור מפני התופעות הרעות שראינו בשנים האחרונות.

הנשיא ברק כתב כמה וכמה פעמים, הן בפסקי דין והן בכתביו, כי אמון הציבור במערכת בתי המשפט הוא הנכס החשוב ביותר. עכשיו נראה, כי אומנם לשופט אין חרב ולא ארנק, אבל חברים יש ויש.

ככל הנראה, השופטים, ובמיוחד אלה החברים בוועדה, רואים עצמם אנשי מקצוע המסוגלים להתעלות לכאלה גבהים, עד כדי כך שיידעו לנטרל את קשרי החברות והידידות, משל היו מלאכי שרת. ניסיון העבר מלמד, כי אין הדברים כך, והשופטים הם ככל האדם: יש בהם אנשים קטנים, יש בהם גדולים, ויש בהם גם עברייני אתיקה שאפילו לא ממצמצים כשהם משקרים במצח נחושה. הנה, לדוגמא, כמעט מדי שבוע מופיעה עו"ד דניאלה ביניש בבית המשפט העליון בפני החברים של אימא, השופטת דורית ביניש - מטעם הפרקליטות ובשם מדינת ישראל - ואיש לא קם לעצור את המעשה המכוער הזה.

הכללים החדשים מחזיקים סעיפים נוספים, שבחינתם מעלה שאלות. כך, לדוגמא, נקבע: "בעל דין או עד מרכזי היה לקוחו של השופט קודם מינויו לכהונתו, ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז הטיפול בעניינו של אותו בעל דין או אותו עד"; וכן - "עורך דין המייצג בעל דין היה שותפו של השופט ולא חלפו לפחות חמש שנים מאז היותם שותפים". ובמילים פשוטות: שופט שניהל מערכת כספית עם לקוח ו/או עם שותפו בעבר, לא יחוייב מעתה לפסול עצמו, גם אם התעשר בעבר בזכותם בעיסקה מפולפלת.

הצבענו כאן על כמה ליקויים מהותיים, המובילים למסקנה הבאה: בכל הכבוד, ועם כל האמון בנשיא ברק - את כללי האתיקה לשופטים צריך לקבוע הציבור, באמצעות המחוקק. אין, אפוא, להקנות סמכות בלעדית זו בידי הנשיא.