במאמרו המצויין של חוקר המוח פרופ' ידין דודאי ("כתם עיוור", הארץ, 10.10.05) מזהה המדען את אותו "כתם עיוור מנטלי" שהחשיך את תפישתם של השופטים שישבו בדינה של השופטת הילה כהן, וכדבריו גרם לכך "שאין הם רואים, שבמו ידיהם במין ניתוק מעורר השתאות הם תורמים לערעור מעמדה של מערכת המשפט".

וממשיך המדען וקובע שתנאי הכרחי להיחלצות מהתופעות הללו של העיוורון שסימא את עיניהם של השופטים הוא כדבריו "מודעות עצמית ונכונות להבין שהן מסוגלות להתפתח גם אצל מי שידיעותיהם מעמיקות וניסיונם עשיר ומעמדם מכובד".

וכחלק מתהליך ההבראה מביע פרופ' דודאי תקוותו, בין היתר, כי "שופטים יסכימו לפשפש במעשיהם בשקיפות הראויה".

דומה, שבהבעת התקווה הזו נתפס פרופ' דודאי למעין טעות או אי הבנה של אחד העקרונות המונחים בבסיסה של מערכת המשפט.
ולעניין זה, אין לנו עדות טובה יותר מעדותו של נשיא בית המשפט העליון.
באיגרת לכל השופטים ששיגר לאחרונה נשיא בית המשפט העליון לרגל שנת המשפט, מתמרמר הנשיא אהרן ברק על "ההתנפלות חסרת הרסן" על שופטיה של השופטת הילה כהן, ובין היתר מתקומם כנגד הדרישה של אותם שלוחי רסן, שלפיה "על השופטים להודות בפומבי בטעותם".

לא ננתח כאן את התבונה שבמתן פומבי לעמדה השוללת הודאה פומבית בטעות.
אבל כיוון שהדברים כבר נאמרו והנשיא ברק הביע עמדתו, ניתן בהחלט לראות בהם תשובה לתקוותו של פרופ' דודאי לעיל כי "שופטים יסכימו לפשפש במעשיהם בשקיפות הראויה".
במילים אחרות, עמדתו של הנשיא ברק היא כזו: לפשפש במעשיהם - כן! בפומבי - לא ולא!
כי אם שופט יודה בפומבי בטעותו הוא יחתור בכך תחת אותו דבר נורא הוד, קצת מפחיד, הקרוי בפיהם של חרטומי המשפט "עקרונות יסוד של השיטה".
ואחד העקרונות הללו אומר ששופט שטעה בפסק דין - הטעות ניתנת לתיקון על-ידי שופט גבוה ממנו.
שופט שיודה בפומבי בטעות יערער קשות את תפקודה של המערכת ההיררכית הזו.

כך למשל, היעלה על הדעת שבעל דין יערער לבית המשפט העליון על פסק דין שניתן נגדו בבית המשפט המחוזי, ונימוק הערעור יהיה ההודאה של השופט המחוזי בטעותו?
או היעלה על הדעת מצב ששופט יודה בפומבי בטעותו וערכאת הערעור תקבע שהוא לא טעה?
או היעלה למשל על הדעת מצב שבו שופט מחוזי יודה בפומבי בטעות, והטעות שהשופט הודה בה תישאר על כנה ולא תתוקן כי לבעל הדין שניזוק כתוצאה מאותה טעות אין משאבים כספיים להגיש ערעור לבית המשפט העליון?
דומה שאין צורך בדוגמאות נוספות.

ומה הדין כאשר טעות זוחלת לה ומטפסת במעלה ערכאות הערעור עד שהיא מגיעה לתחנה האחרונה והסופית, וכל אפשרויות התיקון מוצו - אך הטעות אינה מתוקנת למרות הכל?
התשובה פשוטה: הטעות נשארת ואיננה מתוקנת.

וכך, טעות שכזו יכולה גם לשבת - לשווא - שנים ארוכות במאסר עולם, עד שיבוא גורם מחוץ למערכת המשפט, נשיא המדינה, ובחנינה יצמצם קצת את נזקיה של אותה טעות.
זוהי השיטה וזהו המחיר, האכזרי לא פעם, שחברה נדרשת לשלם.
אבל אולי ניתן למצוא מעט מרגוע למצפון כאשר מתבוננים אל הנעשה במערכות משפטיות אחרות, לרבות בכמה מדינות בארץ נאורה כמו ארה"ב.
שם משכיבים את הטעות על מעין מיטה לא כל כך נוחה, מחדירים לעורקיה זריקה מתאימה, וכעבור שנייה ורבע עוברת הטעות לעולם שכולו טוב.