ובכן, אפשר לומר שעשינו את זה ובגדול. ישראל במקום ה-28 בעולם במדד השחיתות העולמי. מי שמחפש ניחומים "ישמח" לדעת שהרשות הפלשתינית מובילה את הטבלה מלמטה. אנו מתדרדרים כלפי מטה עם השנים. בשנת 2004 דורגה ישראל במקום ה-24 ובשנת 2003 במקום ה-21 כלומר: התדרדרות משמעותית ומהירה.

את הדירוג מפרסם ארגון TI העולמי, המיוצג בישראל על ידי ארגון שבי"ל, שליד הפקולטה לניהול של אוניברסיטת תלאביב. TI מפרסם מדי שנה את מדד השחיתות העולמית, כאשר הדירוג מתייחס לרמת השחיתות של נושאי משרות ציבוריות ופוליטיקאים. ואל יהיה הדבר קל בעיניכם, הטבלה, כמו שאומרים בספורט, לא משקרת, ומטילה על המנהיגות ועל הממשלה צל כבד של התנהלות פגומה, פסולה, אינטרסים מפלגתיים ואישיים, במקום טובת המדינה, ושחיתות ציבורית ברורה ופשוטה.

קחו לדוגמה את דו"חות מבקר המדינה, המתפרסמים כל שנה בשני כרכים עבים, עם הרבה ביקורת, הרבה המלצות לתיקון המעוות. התוצאה: אחרי שבוע של חגיגה בעיתונות הכל נשכח, גווע, עד לשנה הבאה, ללא שום תוצאה משמעותית.
כל מבקרי המדינה לדורותיהם סבלו וסובלים מאותה מחלה - "חוסר שיניים" לביצוע ההמלצות שבדו"חות השנתיים. גם מבקרת המדינה בן פורת, גם המבקר גולדברג, וגם המבקר הנוכחי, השופט מיכה לינדנשטראוס - הצהירו שיש לתקן את חוק מבקר המדינה, לתת לו יותר סמכויות אופרטיביות, פליליות, ביצועיות, כדי למלא בהצלחה את התפקיד.

גם ועדת הכנסת, גם יו"ר הכנסת ויו"ר ועדת החוקה בכנסת ערים לסוגיה ותומכים בה, אך משום מה הכנסת כמחוקקת, נמנעת זה שנים להעביר סמכויות ביצועיות למבקר. האם זה מפחד המפלגות, מפחד פוליטיקאים, כדי שיד המבקר לא תגיע אליהם?

התוצאה: המנגנונים המבוקרים חוגגים, המבקר נובח - והם ממשיכים במסעותיהם בארץ ובחו"ל, וכספי הציבור, כספי מיסים שבאים בעיקר ממגזרים חלשים כמו שכירים ועצמאים קטנים, מבוזבזים על ימין ועל שמאל, ויש מי צועק אך אין מי שיעמוד בפרץ ובגופו יבלום את התופעה המשחיתה.
וכאשר קם לפתע אזרח, פקיד שמצביע על תופעה של שחיתות, קומבינות, מכרזים פיקטיביים או תפורים מראש, מתן שוחד להטיית פעילות עסקית במשרדי ממשלה או רשויות מקומיות, במקום לתת לאזרח הזה פרס על אזרחות והגינות, הוא מפוטר, מודח בבושת פנים, מפסיד מקום עבודה, קריירה, פיצויים, ביטחון סוציאלי, ונחשב "שרוף" במקומות עבודה אחרים.

גם כשפונים לבג"צ או לבית דין לעבודה שמורים על החזרתו לעבודה, הדבר מתבצע בחוסר חשק בולט, בהצבה לתפקידים זוטרים ושוליים, עד שהאזרח ההגון מתפטר ומשחרר את המערכת מ"נודניק", רודף סדר וצדק שלא נקלט במערכת כי הוא לא משלנו והוא על תקן "אוטסיידר" או "חייזר" בעיני הקובעים.

את הקטע הזה במבנה החברתי שלנו יש להסדיר, לצערי, בחקיקה מתאימה, כדי לעודד אזרחים להתלונן על התנהלות פסולה ועיוותים - ללא חשש או מורא. כאשר חוקרים ראשי ממשלה, שרים, פקידים ומנכ"לים על הלוואות ועמותות קש, כאשר מדווחים מדי פעם על עסקאות פיקטיביות או קומבינות ארציות או בינלאומיות, קשה להשתחרר מהרושם שהמקום אליו הגענו בעולם במדד השחיתות אכן מגיע לנו בצדק.
לדוגמה: התעשייה האווירית מבצעת עסקאות במיליוני דולרים עם מדינות זרות, בעסקי מטוסים, שיפוצם, מטוסי מנהלים ובלהיט הישראלי העולמי מזל"טים.
זה טוב, זה יפה, מכובד, נותן תעסוקה לאלפים, מכניס מיליונים למדינה ומעלה את מעמדה בעולם. אבל כאשר מתברר שמשלמים מיליוני דולרים למתווכים מסוימים בלבד, על עסקאות שלא יצאו כלל לפועל, אבל המתווכים חותכים קופונים של מיליונים - זה שחיתות במלוא מובן המלה.

כאשר מומחים לענייני צבא וביטחון טוענים שתקציב הביטחון מנופח ובזבזני והפיקוח הפרלמנטרי עליו רופף, אם בכלל, ומיליארדי שקלים עוברים למערכת בלי שקיפות מתאימה ודו"חות ביצוע - זה לא פגמים, לא נהלים מיושנים, זה בזבוז לשמו וזה יכול להיכנס למשבצת של שחיתות ציבורית מנגנונית, גם אם לא אישית ספציפית.
כל מי ששירת בצה"ל תקופה ארוכה יכול להצביע על "כיסים" ותופעות של בזבוז, תקנים מיותרים או שרירותיים, על שימוש מיותר בימי מילואים לצרכים לא חיוניים, על מזון שנזרק בטונות ועל חוסר יעילות.

לעומת זאת, יש מקומות שכל מה שפירטתי לעיל חסר, וזועק לתוספת בכוח אדם, בציוד, אבל אין מנגנון עליון מווסת. כאשר האלוף עוזי דיין, סגן הרמטכ"ל לשעבר, יו"ר המועצה לביטחון לאומי, טוען במאמר (דה-מרקר מיום 17.10.05) שאפשר לחסוך 4.5 מיליארד שקל לפחות מתקציב הביטחון ולהפנות אותו לחינוך, לפרנסה ולמלחמה בשחיתות, יש דברים בגו. אדם שמבין, שאיכפת לו והמדינה יקרה וחשובה לו, רצוי מאוד להקשיב לו.
לכן על אזרחי ישראל לא רק לשמוע ולקרוא, אלא גם "לעשות מעשה", עד שהפגמים והתקלות יתוקנו. אז נעלה בסולם לדרגות המדינות המתוקנות והנקיות.