משפט רביב - "משחק מכור"

בשנת 1987 גוייס אבישי רביב לשירות הביטחון הכללי. יצחק שמיר היה אז ראש הממשלה אבל ספק אם הוא ידע על הגיוס המוזר הזה. הימים היו ימים קשים לשב"כ, לאחר שבכיריו, ובהם יוסי גינוסר, פרשו בעיקבות החנינה, התמוהה-מעט, שהעניק להם נשיא המדינה דאז, חיים הרצוג, ולא בטוח שבמשרד ראש הממשלה שלטו ב"פרשה" החדשה כבר באותה העת. המשימה שלו הייתה לפעול בקרב מה שהוגדר אז בידי מגייסיו כ"חוגי הימין-הקיצוני". עצם הגדרת התפקיד בוודאי מקוממת שכן בחברה חופשית לא מקובל שרשויות השלטון "שותלות" אנשים מטעמן בקרב אוכלוסיות אזרחיות כדי לספק ידיעות, לבחון הילכי רוח - ולדווח לממונים. דא עקא: הכרעת הדין, שבסיומה זוכה אבישי רביב מן האשמה של אי-מניעת פשע¹, אינה מתייחסת למוסריות, או לחוקתיות, שבעצם גיוסו של אבישי רביב, או לעצם הרעיון, שיש בו ניחוח של בולשביזם מאוס, אלא רק לעצם הגיוס, שאולי, בראשיתו, היה תמים. בדו"ח של ועדת שמגר, הלוא היא ועדת החקירה הממלכתית שהוקמה לאחר רצח יצחק רבין ב-4/11/95, בראשותו של הנשיא (בדימ.) של בית המשפט העליון, מאיר שמגר, נאמרים הדברים בלשון הרבה יותר בוטה:

"...(אבישי רביב) נתפס גם למעשים רבים שהיו בגדר הפרות חוק ... ולמרות האזהרות וההתראות של המופקדים על הקשר עימו לא פסק בכך..."²

למעשה, אבישי רביב היה סוכן-מדיח, פרובוקטור מן הסוג השפל ביותר, שמעשיו הרעים נועדו לשרת מספר מטרות. לא כולן היו על דעת מפעיליו, אולם, בדיעבד, הם נתנו להן את הסכמתם למרות הכיעור שבהן - בין בהעלמת עין, שכן מעשים אלה סייעו לאבישי רביב ל"היטמע" בקרב 'אוכלוסיות היעד', ובין בהתנהגות שיש בה משום הסכמה-מיכללא. בסופו של דבר, אבישי רביב ראה את תפקידו, בעיקר, כמי שמופקד על יצירת מדנים בין יהודים לבין ערבים, על ליבוי שינאה כלפי היישוב היהודי ביהודה ובשומרון, במיוחד בחברון ובקריית ארבע, ועל מתן שירות נאמן לממשל אוסלו בשנים שלאחר ה - 13/9/93, היום בו לחץ יצחק רבין את ידו של יאסר ערפאת, על מידשאת הבית הלבן. בוועדת שמגר נאמרו דברים קשים במיוחד על נושא זה - ובמיוחד על הלגיטימיות של הפעלת סוכן-מדיח בקרב ציבור המתנגד למדיניות הממשלה:

"...אנו מתייחסים כאן, איפוא, לסוכן שהתנהגותו גדושה פרובוקציות, שאיננו נשלט כראוי על-ידי מפעיליו ואשר גם אישרו לעתים (את)מעורבותו בפעילויות קיצוניות שנועדו להגביר את אמינותו בעיני סביבתו.

הפרובוקציות שלו - בייחוד ככל שהדבר נגע לפגיעות פיסיות בערבים ובהצגה בדבר קיומם של גופים פוליטיים קיצוניים ואלימים, יש להן ממד ברור של פגיעה עקיפה - אך ברורה - בגופים פוליטיים חוקיים מזוהים, דבר שמפעיליו לא יכלו להתעלם ממנו..." (ההדגשות שלי - ח.מ.)

מפעיליו בשב"כ של אבישי רביב ידעו, איפוא, על פעילותו הפלילית של אבישי רביב. הם אף טרחו לפנות, בהיחבא, למשטרה ולפרקליטות - שתי זרועות מרכזיות במערכת אכיפת החוק - מעת לעת כדי שאלה תסגורנה את תיקי החקירה נגדו. רק מעשה התקיפה נגד ח"כ תמר גוז'נסקי לא נסלח לו - והוא הורשע בפרשה זו. אבישי רביב הודה, לא אחת, בפני מפעיליו, בשיחות 'קילוף', בביצוע עבירות לא קלות הן כלפי ערבים והן כלפי יהודים. מפעיליו אף בחרו להטיל עליו, משום מה, לכתוב סיסמאות נגד "תהליך השלום". מן הסתם הכוונה הייתה להגביר את 'אמינותו' בקרב מאות האלפים שהשתתפו בימים ההם בהפגנות הענק נגד 'מהלכי אוסלו'.

בדו"ח של ועדת שמגר מצוטטות שיחות לא מעטות בין אבישי רביב לבין מפעיליו, ובאחת מהן אף עלה סיפור "טקס ההשבעה" המבויים בהר הרצל של אירגון "אייל". "הטקס" זכה ל"סיקור עיתונאי" והוא שודר ב - 22/9/95 ביומן יום ששי של הטלוויזיה הישראלית. הכתב, איתן אורן, ידע, ללא ספק, שהוא נותן יד ל"סיקור" של טקס מפוברק³, ובשב"כ כעסו על אבישי רביב ואף טרחו להשעותו לחודש ימים. חידוש הקשר עימו נעשה ב-31/10/95 (ארבעה ימים לפני הרצח).

אין ספק, איפוא, שגם בפרקליטות וגם בשב"כ ידעו כל העת שמדובר בפגע רע, שעושה תחת חסותו של שירות הביטחון הכללי ככל העולה על רוחו - עד הגיעו לשיא בהפגנה שערך המחנה הלאומי בכיכר ציון בירושלים. שני קטינים הכינו פוטומונטאג' שמציג את ראש-הממשלה במדי ס.ס. ואבישי רביב נטל מהם את הכרוז והציגו בפני כתב הטלוויזיה ניצן חן - על מנת ללבות את היצרים, להתסיס את הרוחות ולעורר שינאה כלפי המחנה הלאומי. הצגת הכרוז על מסך הטלוויזייה בוודאי יצרה את הרושם בקרב רבים שמדובר בכרזות-ענק שנישאות בידי משתתפי העצר בכיכר ציון. לימים אף נטען שאלה שעמדו על המירפסת ונאמו בפני באי הפגנת המחאה ראו את השלטים האלה - ולא מחו. אבישי רביב, במעשהו, חטא באורח מיפלצתי, אולם לא על רוחו הרעה של אבישי רביב שריחפה מעל פני הגלים הסוערים שזיעזעו את אזרחיה היהודים של מדינת ישראל נסב המשפט, למרות שעל דרכי התנהלותה של פרקליטות המדינה היה מקום לכתוב יותר, בעיקר נוכח מה שעשתה ליאורה גלט-ברקוביץ, מפרקליטות המדינה, ערב הבחירות האחרונות⁴, ולאור מה שהתברר בדיעבד על השיקולים שהינחו את ראשי מערכת אכיפת החוק - ובמיוחד את אלה שעמדו בראש "המחלקה היהודית" שם.

מתוך תדפיס פרטיכל הישיבה שהתקיימה בנושא "טקס ההשבעה" כשיבעה חודשים לאחר הרצח בלשכתו של מיכאל בן יאיר - אז עדיין היועץ המשפטי לממשלה⁵ - מתברר ששיקולים מוזרים ביותר, בלשון המעטה, שאינם מתאימים למי שרואה בתפקידו אך ורק את השמירה על שלטון החוק, נשקלו בידי המשתתפים ב"פורומים" האלה. אני בטוח שלא מעטים היו רואים בדרך ההתבטאות של חלק מן הנוכחים בלשכת היועץ המשפטי לממשלה קווי דמיון למה שנאמר ב"כינוסים" של ראשי ה'פשע המאורגן'. מסתבר שראשי הפרקליטות והשב"כ חשבו שם כמעט רק על דבר אחד: כיצד יוצאים מן הבוץ המשפטי שאליו גרר אותם אבישי רביב מבלי שידבק בהם-עצמם רבב אישי. נאוה בן-אור, למשל, כיום מבכירי פרקליטות המדינה, ומועמדת לתפקיד פרקליטת המדינה, הביעה חשש מפני הסניגור שייצג את אבישי רביב, אם הוא יועמד לדין, בנושא "טקס ההשבעה" בהר הרצל:

"... (העו"ד) יהיה מגוייס אידיאולוגית, וייתכן שישתף פעולה עם גורמים קיצוניים..."

לימים, צריך להודות, כאשר השב"כ הסיר את התנגדותו (?!) להעמדת אבישי רביב לדין בגין אי מניעת פשע, מתוך חשש שהמשך ההתנגדות לכך תגביר את ההרגשה שיש ל'תורת הקונספירציה' על מה לסמוך, נעשה הכל כדי שהייצוג המשפטי יישאר בידי "נאמני השלטון". בראש צוות ההגנה התייצב יוצא-שב"כ, עוה"ד איתן פלג, ולידו שימשו עוד שלושה(!) עורכי דין. מערך ההגנה הזה עלה, ללא ספק, ממון רב. מותר לנחש שאבישי רביב לא שילם דבר מכיסו. רק כדי לסבר את האוזן, יש להדגיש שהתקיימו כ -20 ישיבות לגילוי ראיות ולהסרת חיסיון מראיות אחרות בכמה ערכאות - וזאת עוד לפני שהמשפט נפתח. השופט יעקב טירקל, מבית המשפט העליון, העיד על עצמו שהוא נאלץ לעבור על 20,000 מסמכים(!) לצורך מתן החלטתו בנושא הסרת החיסיון.

אי-מניעת פשע היא עבירה מאוד מיוחדת שכן היא מטילה על היחיד בחברה אחריות אישית למנוע בכל האמצעים הסבירים את זממו של אחר לעשות מעשה פשע. זאת, בתנאי שהיחיד יודע כי האחר זומם כאמור.

בפועל, נסב, איפוא, המשפט סביב השאלה אם ידע אבישי רביב שיגאל עמיר מתכוון-זומם לרצוח את יצחק רבין, ואם הוא האמין, שיגאל עמיר באמת ובתמים מתכוון להוציא אל הפועל את זממו. כאשר נדונה שאלה זו בעניינה של מרגלית הר-שפי⁶, צעירה כבת 19 בעת שהתרחש הרצח, לא היה למישאל חשין, שופט בבית המשפט העליון, כל קושי לקבוע כי -

"...לעולם, לעולם לא נדע כיצד היו מתגלגלים הדברים לו עשתה המערערת את שמצווה הייתה לעשות - לדווח לרשויות על מזימת-הרשע של יגאל עמיר לרצוח את ראש הממשלה יצחק רבין. לו אך עשתה המערערת מעט שיכולה הייתה לעשות, אפשר היה יצחק רבין עימנו היום הזה. שיחת טלפון אחת, ולו בעילום שם, וחייו של יצחק רבין אפשר היו ניצלים..."⁷

הקשר בין אבישי רביב לבין יגאל עמיר היה, בפועל, אינטנסיבי הרבה יותר מן הקשר שהיה בין מרגלית הרשפי לבין יגאל עמיר. אבישי רביב עזר ליגאל עמיר, בין השאר, לארגן "שבתות סטודנטים" בישיבות שונות, ביהודה, בשומרון ובחבל עזה, לצורך הבעת תמיכה במתיישבים. הכרעת הדין מפרטת רק 8 ידיעות(!) שמסר, כביכול, אבישי רביב למפעיליו בנוגע ליגאל עמיר, אולם ברור שאנשי השב"כ שהופיעו במשפט בוודאי חיפשו לגמד בכל דרך את היקף הידיעות שהיו להם-עצמם אודות יגאל עמיר. ניסיון זה נראה אומלל ופתטי במיוחד אם זוכרים הן את זכרונות-הדברים שכתבו אנשי השב"כ מיד לאחר הרצח (שבהם התוודה אבישי רביב) והן את ההחלטה של אליקים רובינשטיין, היועץ המשפטי לממשלה, שבה הוא מסביר כיצד הגיע להחלטה להעמיד את אבישי רביב לדין⁸, אולם למרבה ההפתעה, ואלי לא, בימ"ש השלום "קנה" את הסחורה העבישה הזאת.

אבישי רביב הועמד לדין פלילי בעיקר נוכח התוודויותיו בפני חוקרי השב"כ מיד לאחר הרצח - אבל הכל יודעים שהיו ראיות נוספות. "יוני" רשם זכרון-דברים בעיקבות שיחתו עם אבישי רביב ב - 8.11.95. איש השב"כ כתב במפורש שאבישי רביב הודה כי שמע את יגאל עמיר מתבטא מספר פעמים שעל יצחק רבין חל "דין רודף" וכי "צריך להרוג אותו"⁹. ראוי לצטט מתוך התרשומת של "יוני" בעיקר את הדברים האלה:

"... מוסר(אבישי רביב) כי בעיקבות הפיגועים שהיו בשנה האחרונה, בעיקבות הסכמי אוסלו וכן בעיקבות משבר אישי לאחר שעזב את חברתו החל יגאל עמיר להתבטא כי הוא ירצח את רבין..."( ראה - סעיף 6)

"... מודה כי נודע לו מפי יגאל עמיר כי יצא לעצרת שנערכה ב'יד ושם' ובה אמור היה רבין להשתתף ושם חיפש אותו . לאור הדברים ששמע מיגאל עמיר כי מתכנן לרצוח את רבין הבין כי תכנן במהלך העצרת לפגוע ברבין. בפועל באותו יום היה פיגוע בבית ליד ורבין לא הגיע ל'יד ושם'…"( ראה - סעיף 8)

תרשומת נוספת, של "משה"¹⁰, מציינת, בין השאר, שיחות של אבישי רביב גם עם חגי עמיר. אחיו, יגאל עמיר, התבטא, על פי התרשומת שנרשמה מפיו של אבישי רביב, שעל יצחק רבין חל דין רודף ודין מוסר ושצריך להרוג אותו. לגבי שיחותיו עם חגי עמיר, ציין אבישי רביב, בין השאר, את הדברים האלה:

"... (אבישי רביב) מציין שבאחת השיחות עם חגי סיפר לו האחרון כי ברשותו כדורי הולופוינט, שבמידה ויורים בהם כנגד אדם הוא נהרג במקום מאחר והם גורמים נזק רב לגוף...חגי סיפר שבמחסנית שברשותו יש כדורים כאלה..."( ראה -סעיף ו).

אפשר להוסיף עוד כהנה וכהנה ראיות על התבטאויות של אבישי רביב, גם בפני שוטרים, וגם בפני עיתונאים, שמהן ניתן להסיק באורח חד משמעי שאבישי רביב ידע, גם ידע, שיגאל עמיר זומם לרצוח את ראש הממשלה - ושהוא אף עשה מעשים לשם מימושה של כוונה זו. בעיתון "מעריב" מיום 10.11.97 מוסר העיתונאי אמיר גילת כי בערב שבו נרצח יצחק רבין, עוד בטרם פורסם אפילו כי ראש הממשלה מת מפצעיו, וגם בטרם נודע מי המתנקש, טילפן אליו אבישי רביב ומסר לו את זהותו של הרוצח. בידיעה אחרת של העיתונאים ארבל אלוני ואמיר גילת¹¹ נכתב, בין השאר, כי -

"... למרות זאת, מסר רביב פרטים מדוייקים על יגאל עמיר: שמו המדוייק, גילו,, היותו סטודנט למשפטים באוניברסיטת בר-אילן וכן פרטים על השירות הצבאי שלו…"

במהלך המשפט התנגדו סניגוריו של אבישי רביב להגשת הודאותיו בפני חוקרי השב"כ, אלה שמופיעות בזכרונות הדברים שהוזכרו לעיל. החלטת הביניים מחזיקה 82 עמודים והיא התקבלה ברוב של שני שופטים מול אחד. נשיא בית משפט השלום בירושלים, השופט אמנון כהן , סבר שאין לקבל את ההתוודויותיו של אבישי רביב. על טעמיו אין לעמוד עתה, שכן בסופו של דבר כל שלושת השופטים החליטו, באורח תמוה למדי, לזכות את אבישי רביב מן האשמה שיוחסה לו.

קראתי וחזרתי וקראתי את הדברים - ופשוט לא האמנתי למיקרא הדברים. כיצד יכול היה בית המשפט שלא לראות את מה שכל קורא בר-לבב היה מבין: שירותי הביטחון פשוט התגייסו, במלוא עוצמתם, כדי לטהר את השרץ, ולנקות את עצמם מכל חשד שיכול היה לעלות מן האפשרות שאבישי רביב ידע ולא דיווח, או מן האפשרות, והיא גרועה פי כמה, שהוא דיווח , ומישהו בשב"כ, או מעליו, החליט לתת לדברים "להתגלגל" מתוך כוונה , לא שראש הממשלה יירצח, חלילה, אלא שניתן יהיה לעצור את "המהלך" בעוד מועד, תוך הפקת רווחים בכמה וכמה מישורים.

לאה רבין כתבה בסיפרה "הולכת בדרכו" שפורסם בשנת 1997 את הדברים האלה¹²:

"... שמעתי שלושה קולות נפץ קצרים…שמעתי המון רוחש ומישהו צועק זה לא היה על אמת!…מרגע שנדחקתי לתוך המכונית שאלתי אותם(- את מאבטחי השב"כ) שוב ושוב, מה קרה? והם שבו וענו בכל פעם "זה לא היה על אמת"…הרגעים עברו לאיטם, ואני התחלתי לחשוש שהכדורים לא היו כדורי-סרק...טילפנתי ממטה השב"כ לבתי דליה. "מישהו ירה באבא", אמרתי לה,"אבל אומרים לי שזה לא היה רציני, שהאיש ירה כדורי סרק"...

אישור לאמירות האלה יש הן מבני משפחתה של לאה רבין והן ממקורות זרים¹³ ועד היום אין איש בשב"כ, מאלה שליוו את לאה רבין, שיקום ויטען שהדברים לא התרחשו כפי שהיא תיארה אותם. לעומת זאת, ניתנה לשב"כ הזדמנות של זהב ל"תקן את ההיסטוריה" במשפטו של אבישי רביב. לפתע מצאו את עצמם חוקרי השב"כ מעידים שהם עצמם לא האמינו, בזמנו, להתוודויות של אבישי רביב , או שאבישי רביב היה, למעשה, " אדם ילדותי באופיו, נסחף אחר האירועים ללא יכולת שליטה עצמית ורודף פירסום", כדברי איש השב"כ "כפיר"¹⁴, או כדברי "יוני" לפרקליטת המדינה , ערב הגשת כתב האישום נגד אבישי רביב, כי "הנאשם הינו אדם בעל רמה אישית נמוכה וכי הוא אינו יודע להבדיל בין עיקר לטפל"¹⁵. הפסיכיאטרית, ד"ר ב. גאוני, תיארה את אבישי רביב כבעל "הפרעה אישיותית נרציסטית".

חגי עמיר סירב להעיד במשפט, חרף אמירות מאוד ברורות שלו במהלך החקירות ובעת משפטו-שלו, וקצת קשה להבין מדוע אי-אפשר היה לכפות עליו באמצעים המקובלים להעיד ולהסביר את מה שהוא אמר בחקירותיו ובמשפטו. יגאל עמיר, שהתרצה והגיע למשפט, כעד הגנה(!), מסר עדות, מסיבות מאוד ברורות, שכל תכליתה היה ליתן לשב"כ סולם הצלה.

בסופו של דבר, הכרעת הדין עשתה חסד של ממש גם עם הפרקליטות וגם וגם עם השב"כ. רק עם ישראל נמצא מפסיד, שכן מי שקורא את הראיות כולן, ולא רק את אלה שהוגשו לשופטים, הגם שגם באלה היה די והותר כדי להגיע לידי מסקנה מרשיעה, מבין שהמשחק היה "מכור" מראש.

זאת, בעיקר משום שכל מי שהעיד מטעם התביעה במשפט, והיו אלה בעיקר אנשי שב"כ ומשטרה, עשה זאת כמי ש'קפאו שד', שהרי הרשעתו של אבישי רביב, וזה היה ברור, כנראה, גם לשופטים, הייתה פותחת 'תיבת פנדורה' שהנחשים שהיו יוצאים ממנה היו, ללא ספק, מסכנים ברעליהם הרבה מאוד אנשים חשובים; וכאשר הסכנה היא כה ברורה ומוחשית 'הצמרת' יודעת לצופף שורות - ושאף אחד לא ינסה לספר לנו שהשופטים אינם חלק מן 'המעגל' הזה.

_____________________

• חיים משגב, עורך דין ומרצה במיכללה האקדמית נתניה, והחל מן השנה הקרובה גם באוניברסיטת בר-אילן