במברק ללוחמי חיל האוויר ולצוותי הקרקע ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים, כתב מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר: "האויב המצרי המשתחץ והמתגרה הניף ידו עלינו לכלותינו. לחיל האוויר - אגרופו הקמוץ של צה"ל - ניתן הצו. המראנו לקרב. החלה החוליה השלישית במלחמתנו לעצמאות וקוממיות במולדתנו ההיסטורית.
"החוט המשולש 1948-1956-1967 לא יינתק.
"שוב חברו עלינו אויבינו מכל עבר.
"רוחם של גיבורי ישראל בכל הדורות תלווה אותנו בקרב. גבורתם בת-האלמוות של לוחמי יהושע בן-נון, גיבורי דוד המלך, המכבים ולוחמי מלחמת הקוממיות ו[מלחמת] סיני תשמש לנו מקור ממנו נשאב כוח ותעצומות-רוח להלום באויב המצרי, המאיים על ביטחוננו, עצמאותנו ועתידנו. במיגורו המוחץ, נבטיח שלום וביטחון לנו, לבנינו ולדורות הבאים.
"טוסו, עוטו על האויב, הכו בו עד חורמה.
"השמידו מלתעותיו, הפיצוהו במדבר לכל עבר, למען ישכון עם ישראל לבטח בארצו לדור ודור".
לדעתי, זו הפקודה היהודית הנשגבה ביותר, שכתב אי-פעם מפקד בצה"ל; ומוטי הוד ע"ה לא נחשב מעולם להוגה דגול, אלא לאיכר, בן קיבוץ משופם ומקריח, שפשטות מבצעית הייתה נר לרגליו. הגורל הפקידו על חיל האוויר במלחמה החשובה ביותר של החיל מאז הוקם במלחמת הקוממיות. בפקודתו כלל הוד את השמדת האויב, את הסיבה ואת ההקשר היהודי למלחמה.
מלחמת ששת הימים זקוקה לתיעוד ולהסבר. עד אז יסתובבו סביבה מיתוסים, סיפורים ואגדות-עם, ובחסותם כל ברזלן בצה"ל הכתיר את עצמו כגואל ישראל, כמשחרר הארץ וכיו"ב. בעוד זמן-מה תצא לאור - בהוצאת מכון שלם הירושלמי - המהדורה העברית של ספרו החשוב והממצה של מיכאל אורן על המלחמה, וטרם יצאה המהדורה הרשמית של תולדות המלחמה - לא בהוצאת מחלקת היסטוריה במטכ"ל ולא בהוצאת ענף תולדות חיל האוויר.
הפער הזה, שעוד מעט ימלאו לו ארבעים שנה, אינו מפתיע. נראה, כי צה"ל אינו עסוק בלמידת עברו, ואינו מפיק לקחים מהם. לכן, ריק מדף הספרים שלנו מכל ניסיון לא-עיתונאי לתעד את מלחמת ששת הימים ולהבינה - פרט לספרו של מתתיהו מייזל, "המערכה על הגולן, יוני 1967".
את דעתי השלילית על כתבי/כזבי הגנרלים הישראליים על מעלליהם הבעתי כבר הרבה פעמים, ולא אלאה את הקורא שוב בכך. כעורך כתב-העת "מערכות" בצה"ל, מרטתי רבות משערותיי לנוכח הכתיבה האווילית, אי-ההבנה הבסיסית ואפילו ליקויי ההבעה בכתבי-היד העלובים, שהפיקו גנרלינו. מי שלא מאמין - מוזמן לספרייה. כאן ראוי לציין, כי חיל האוויר חורג מהכלל הזה, וכמה ממלחמותיו וממבצעיו תועדו היטב, ואף זכו למהדורות מסחריות, גלויות.
אלמוג מביע ספק
מלחמת ששת הימים הייתה, כנראה, תקלה, שאירעה לעם ישראל, ובה החמיץ את ההזדמנות, ולא תיקן את משגי תש"ח-תש"ט. יתר על כן, היא התרחשה על-רקע שפל נורא בתולדות המדינה: מנהיגותה מבית מפא"י נקלעה לקרע (בעקבות פרשת לבון), שהביא לחילופי גברי בראשות הממשלה, ודוד בן-גוריון נאלץ לעזוב את התפקיד.
כלכלת המדינה הוכנסה, כנראה, בכוונה למיתון, אך המנהיגות הכלכלית איבדה את השליטה בו. יחד עם זאת, הוכתה המדינה בדיכאון, שבדיחות אשכול מבית-מדרשה של רפ"י רק סימנו אותו. "האחרון שייצא מלוד מתבקש לכבות את האור" - אמרה אחת מהן. בן-גוריון האשים את לוי אשכול, יורשו בתפקיד ראש הממשלה ושר הביטחון, ב"מחדל ביטחוני" חמור. עקב הצנזורה הכבדה, אף אחד לא ידע, כנראה, מה כוונתו, אך ההרגשה הייתה, שאין לביטחון המדינה מנהיגות סמכותית.
הרגשה זו, נראה לי, הביאה לאירוע החמור של "פוטש", שעשו הגנרלים לאשכול בישיבתם במטכ"ל, ובו הוא נאנס לקבל את עמדתם הניצית. אחר כך גם התמוטט הרמטכ"ל יצחק רבין, ואשכול נותר ללא יד ימינו מול אלוף עזר ויצמן, ראש אג"ם, ומול שאר האלופים - עד שמשה דיין מונה לשר ביטחון ביום הראשון למלחמת ששת הימים - למורת-רוחו של אשכול ולאסוננו.
אין חוקרים במופלא, והמלחמה הסתיימה בניצחון - האחרון מני אז, לדעתי. בתחילה ייחסו לה יסודות מיתיים-נסיים - עד שבוויכוח הציבורי אודות השם הנאות למלחמה היו שרצו לכנותה, "מלחמת בני אור".
כיוון שצה"ל אינו חוקר את מלחמותיו, הוא המשיך במתכונתו בעוד שצבאות ערב - ובעיקר, הצבא המצרי - למדו את כישלונם ואת סיבותיו לאשורם. הערבים הגיעו למסקנה, כי העליונות האווירית הישראלית הכריעה אותם. המכה החמורה, שספגו בשלוש השעות ראשונות, שיבשה את מערכותיהם, למרות שנועדה בעיקרה להשיג עליונות אווירית, ולמעשה הפכה את יחידותיהם לערב-רב של חיילים, שמפקדיהם קיבלו פקודה לנטוש אותם, ולהיסוג במהירות לגדה המערבית של תעלת סואץ. למרות זאת, היו למצרים כמה הישגים מקומיים, הראויים לציון, וכיבוש סיני לא היה חלק.
התשובה המצרית לעליונות האווירית של ישראל הייתה הרוויית יחידותיהם בטילים ובתותחים נ"מ, שלבסוף - עוד במהלך מלחמת ההתשה - כופפו את כנף המטוס הישראלי, כדברי עזר ויצמן. אז באה הפסקת-האש האומללה באוגוסט 1970 (שדומה מאוד להודנה ז"ל. אלא שבהפסקת-האש של 1970 לא עמדה ישראל על צעד חיוני: החזרת כל שבוינו ממצרים. הם חזרו ארצה רק אחרי מלחמת יום הכיפורים), שבה - בחסות לחץ אמריקני - קידמו המצרים את סוללותיהם להגנה אווירית עד לקו המים, ללא תגובה ישראלית.
למעשה, כל קדמת סיני הוכרזה כאזור מוכה טילים (אמ"ט); ומי שלא האמין קיבל איתות כבד על כך: בספטמבר 1971 הפילו טיל מצרי נ"מ מטוס "סטרטוקרויזר" של חיל האוויר, שטס במשימת לוחמה אלקטרונית, כעשרה ק"מ ממזרח לתעלת סואץ, וכל אנשיו אבדו.
החלק השני בתשובה המצרית לעליונות הישראלית היה הרוויית שדה הקרב בנשק נ"ט - טילים סאגר ומטולים RPG - שנשאו יחידות היבשה המצריות; אך זו פרשה אחרת.
השילוב בין סיכול היכולת האווירית של ישראל לבין מיגור עוצמתה הקרקעית הביא, בין השאר, להישגים הדלים של חילות היבשה שלנו במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. צה"ל לא הפיק את הלקחים ממלחמת ששת הימים כיוון שהוא ראה ניצחון, ולא פרט אותו לפרוטות. דורון אלמוג (אז תא"ל, ראש חטיבת תורה והדרכה במטכ"ל; לימים אלוף פיקוד הדרום) הגדיר זאת במשבר תורתי.
האם ניצחנו במלחמת ששת הימים?
תשובתי, כמובן, חיובית, אך בהסתייגויות.
חיל האוויר עשה מלאכה מצוינת, וחילות היבשה עשו, לרוב, עבודה טובה. אך הם נהנו מתשואה אדירה מהפעולה האווירית המרהיבה: מערכת הפיקוד והשליטה של צבאות ערב כשלה, וחילותיהם לחמו כצאן ללא רועה. יתר על כן, זה המבצע הראשון, שחיל האוויר פעל בו בתכנית מרכזית אחת, תחת מערכת אחת של פיקוד ושליטה.
לכן, חיוני ללמוד את המערכה האווירית - מבצע "מוקד" - במלחמת ששת הימים. דני שלום - הכתב לענייני ביטחון, צבא ותעופה ב"הצופה" - עשה את הצעד הראשון בדרך זו. הוא אסף בשקדנות מדהימה כל פרט על המלחמה האווירית, על חיל האוויר ועל חילות האוויר הערביים, והביאם בספר עב-כרס ורב תמונות (שחור-לבן, כמובן). שלום הוכיח, כי המלאכה אפשרית, ולקורא הישראלי יש כעת חומר מרתק על המבצע החשוב ביותר של חיל האוויר - הספר, כרעם ביום בהיר. כל דיון על מלחמת ששת הימים לא יוכל עוד להתנהל מבלי להתייחס לספרו.
דני שלום משוגע לתעופה ולתולדות התעופה הישראלית בפרט. יותר משלושה עשורים - במסגרות שונות - הוא חוקר, כותב, מצלם ומצייר את התעופה בארץ. זו אינה תרומתו היחידה לחקר תולדות התעופה בארץ.
מתסכול לסיכול
מפקדי צה"ל לדורותיו אינם מבינים בחיל האוויר, וגם לא טרחו ללמוד אותו. "חיל האוויר הוא חיל זר, לפעמים ידידותי" - נוהגים להגיד בצה"ל. גנרלינו לא ניחנו מעולם בצורך לדעת יותר מדי. כמה מהם הצליחו לקבל כנפי טיס במסגרת פתיחות רגעית של החיל. בחיל האוויר צמחו תרבות ניהולית ותרבות מבצעית אחרות, והחיל טרח משך שנים רבות לבנות חומה בצורה סביבו.
מאז מלחמת הקוממיות כמעט שלא פעל חיל האוויר. במלחמת סיני - בגלל קוצר-ראות מדיני של ההנהגה הישראלית - הגנו על שמי הארץ מטוסים של חיל האוויר הצרפתי. קשה לתאר את התסכול בחיל האוויר בשל כך.
"חיל האוויר הישראלי לא הגיע לכלל ביטוי מלא במלחמת קדש", מפטיר בחמיצות דני שלום. בהתעצמות צה"ל מסוף שנות החמישים - לנוכח קשיי תקציב - היה על מפקדי חיל האוויר לשכנע את "הירוקים", אנשי כוחות היבשה (שבראשם עמד מפקדם לשעבר, חיים לסקוב), להקצות כספים רבים לרכש אווירי. את התשובה לתסכול החילי יזם עזר ויצמן, שהקדיש, למעשה, את כל כהונתו הממושכת כמפקד חיל האוויר, מיולי 1958 ועד אפריל 1966 - כולל קרב התשה ארוך וקשה על מינוי מחליפו - להכנת תכנית "מוקד".
ויצמן - בסיוע עשרות טייסים, נווטים ואנשי מטה - עיבד תוכנית מבצעית מדהימה, שהפשטות מאפיינת אותה. שלום מתאר בפירוט רב את גלגולי התכנית - שראשיתה בתכנית תלם - מאז סוף שנות החמישים ואת התורמים לפיתוחה. התכנית קיבלה את השם "מוקד" בסוף 1964, לאחר שאשתו של אחד ממתכנני המבצע סירבה, שהמבצע ייקרא בשם בנם הבכור, שאך זה נולד.
רוח התוכנית הייתה של ויצמן - "... את מטוסי מדינות ערב יש להשמיד הרחק משטח [מדינת] ישראל, ואם אפשר עוד לפני שהמריאו לאוויר ...".
כדי לעשות זאת, היה על חיל האוויר להכיר אינטימית כל שדה תעופה צבאי במדינות ערב; להתעדכן בשינויים במערכים של חילות האוויר של האויב; להתאים את התכניות למצבת מטוסי הקרב של חיל האוויר הישראלי, שהשתנתה בהתמדה (למשל, קליטת מטוסי מיראז' 3 בישראל). אחר כך נעשה שימוש רב במודיעין אלקטרוני לסוגיו, אך גם בטיסות צילום. את התכנית החלו להוריד לבסיסי חיל האוויר, כדי שלוחמי האוויר יתאמנו לבצען בשלמות האופיינית.
כיצד בוחנים את התכנית?
באין תכניות מחשב, בשנות השישים, נאלצו המתכננים לסמוך על חישובים ידניים ועל הערות עמיתים ומפקדים. הגדולה של ויצמן ושל אנשיו הייתה ביכולתם לבלוע ביקורת שלילית, גם מפי יודעי-דבר, ולהמשיך קדימה. אימוני הטייסים נעשו בחשאיות גמורה, תוך הקפדה על יכולת גבוהה בניווט מדויק, על טיסה נמוכה מאוד, על משמעת טיסה ועל דיוק. כל זאת כדי להשיג הפתעה מוחלטת. המטוסים היו אמורים להמריא מארבעת בסיסי החיל, ולהגיע למטרותיהם בו-זמנית.
"... שעת ה-ש' למבצע לא היה הזמן מעל המטרה (זמ"ם), אלא השעה שבה התגלו מטוסי חיל האוויר למערך המצרי ...
"היחשפות בו-זמנית חייבה תזמון מדויק של מבני המטוסים ... המטוסים נועדו לנוע במספר נתיבים - חלקם התכנסו מעל הים, אחרים טסו ישירות מעל סיני ..."
"רבותיי, זו מלחמה!"
ויצמן הותיר למוטי הוד, יורשו, תכנית גמורה, שהייתה זקוקה לשיפוץ קל, לרוח מפקד ולעיתוי. את העיתוי נתן גמאל עבד-אל-נאצר, נשיא מצרים, שגרר לפתע את המזרח התיכון אל סף מלחמה, וחצה אותו. עד היום לא ברור מה, או מי, הניע אותו. נוטים לייחס זאת ליד רוסית.
מוטי הוד קבע את שעת ה-ש' - 7.45 בבוקר - לפי צרכיו המבצעיים ולפי ידיעותיו על אורחות חילות האוויר הערביים. שנים למדו אנשי המודיעין ואנשי המבצעים של החיל את חילות ערב.
בארבעה ביוני 1967 התכנסו המפקדים הבכירים של חיל האוויר בלשכתו של הוד. בשש בערב גילה להם הוד את הסוד: למחרת בבוקר ייצאו למלחמה. הוד דרש להבהיר לטייסים, כי הגיחה הראשונה קובעת. כלומר, ב"הזדמנות הגדולה של חיל האוויר" יש להשיג השמדה מלאה של חיל האוויר המצרי. למבצע צוותו 197 מטוסי קרב שמישים (רק שישה הושבתו), שהוטסו בידי יותר ממאתיים איש.
שלום מתאר את שנעשה בתדריכים בטייסות. מעניינת ביותר היא הכמות האדירה של "ציונות", שהשקיעו מפקדי הכנפות, מפקדי הבסיסים ומפקדי הטייסות בתדריכיהם. רס"ן לוי צור, מפקד טייסת ווטור, אמר לאנשיו, "רבותיי, זו מלחמה!" אחרים הסתפקו בכתיבת שתי מלים על הלוח בחדרי המבצעים: "ש': 7.45". אחרי שוך התדהמה, הכל טרחו לטפטף קצת דרך-ארץ עם תורת לחימה ונוהלי טיסה. למשל, דברי רס"ן יוסף סלנט, מפקד טייסת אוראגן, לאנשיו: "הגיחה הזאת אינה יכולה להיות גיחה שמתפספסת ... בטיסה הזאת אתם לא טסים לבד. בתוך התא [הטייס] טסים אתכם הרבה דורות של יהודים!"
הטייסים קלטו מיד את האווירה. יאיר נוימן, שנהרג בגיחתו השנייה במלחמה, כתב בפתק קטן, שהדביק בספר הטייסת: "5 ביוני 1967. יום לפני הכניעה הגדולה של מצרים וגרורותיה. היד רועדת לי ... שמישהו אחר יכתוב".
בשש בבוקר ננעלו שערי "הבור" - חדר המבצעים התת-קרקעי, שממנו ניהל אלוף הוד את התקיפה. באורח ישראלי טיפוסי, כל מי שהיה צריך וגם מי שלא היה צריך הצליחו להגיע ל"בור" - שרים, אלופים ועוד - שבאו לראות האם יפרעו הוד, אישית, וחיל האוויר את השטר הגדול, שנתנו לעם ישראל: לא תהיה תקיפה מאסיווית על ערי ישראל.
בשעה 6.45 המריאה רביעיית מטוסי ההונאה מבסיס חצרים - מטוסי פוגה מגיסטר, שהיו אמורים לדמות שגרת טיסה, ולכסות בקשקוש רדיופוני על תדרי המטוסים התוקפים. 7.00 - המראות ראשונות. בתוך עשר דקות היו 183 מטוסים באוויר.
לטייסים לא הייתה רשות לפתוח את מכשירי-הקשר שלהם עד עשר דקות לאחר זמ"מ. הטייסים צריכים היו להתגבר על כל תקלה בטיסתם הנמוכה מאוד בעצמם, או להיפרד מהמבנה, ולנטוש. "מי שיש לו תקלה, שייהרג, או שיקפוץ", תדרך רס"ן סלנט את טייסיו (גם במקרה תקלה לא הותר לטייסים לעלות מעל 300 רגל - כדי שהמבנים לא יתגלו - אך הגובה המזערי לנטישה ברוב המטוסים דאז היה 800 רגל). הכל היה תלוי באיכות המובילים - כולם טייסים מנוסים, בוגרי קורס המובילים, שנערך בשנת 1959.
דממת האלחוט העמידה את "הבור" במצב לא נעים: הוא לא ידע כמה מטוסים אכן משתתפים במטס (העובדה, שחיל הים הישראלי לא קלט את המטוסים הישראליים, שיקפה היטב את היכולת של מכ"מים ערביים, או רוסיים, לקלוט את המטס), וגם לא היה מסוגל להפסיק את המבצע מכל סיבה. לפיקוד חיל האוויר היו רק שתי נקודות בדיקה: בנקודות החצייה של החוף המצרי (7.30) על פי דיווחי הבקרה.
"וכך [כיוון שהמטוסים לא התגלו], עוד לפני שהוטלה הפצצה הראשונה ... ידעו ... כל היושבים בחדר המבצעים הקטן, כי ישראל ניצחה במלחמה. הם לחצו ידיים, וחיוך השתפך על שפתיהם."
שימו לב, מבלי שנורתה אפילו ירייה אחת בזירת היבשה - "ישראל ניצחה במלחמה"; ולא רק חיל האוויר.
ואז בשעה 7.55 נפרצו כל רשתות הקשר. תוך דקות ספורות דיווחו המובילים, "אלפא 1" - השמדה מלאה של מטרותיהם - או "אלפא 2" - השמדה חלקית. אך אנשי המבצעים של חיל האוויר סירבו בינתיים "לקנות" את ריבוי הדיווחים, "אלפא 1".
בתוך העיסוק בתכנית מוקד לא הבחין חיל האוויר בשלל רב: מטוס תובלה איליושין 14 ובו מושיר עבד-אל-חכים עאמר, סגן נשיא מצרים ומפקד הכוחות המזוינים שלה, פריק מחמוד סידקי מחמוד ובכירים עיראקיים, שהגיע בשעה 7:30 לשמי מערב סיני. מטוס האח"ם המצרי נקלע למסלול התקיפה של חיל האוויר, והוסיף בלבול להגנה האווירית המצרית, שקיבלה הוראה לנצור את אשה, כדי לא לפגוע בו. לרוע מזלנו, המטוס הצליח לחזור ללא פגע למצרים עם האח"מים שבו.
פרק מיוחד ומפורט בספר עוסק בתקיפות ארוכות-הטווח של מטוסי ווטור ושל מטוסי מיראז' של חיל האוויר על שדה התעופה H-3 במערב עיראק, שמהאחרונה בהן (בשבעה ביוני) לא חזרו בשלום שני מטוסי ווטור ומטוס מיראז'. שני אנשי צוות אוויר נספו ושניים נפלו בשבי, והוחזרו לאחר זמן לישראל. האמריקנים החזירו לישראל קסדה של אחד מאנשי צוות האוויר לאחר מלחמת המפרץ האחרונה.
הגנת שמי המדינה
למרות הספקנות - התמונה הייתה ברורה: חיל האוויר פרע לחלוטין את השטר, או לפחות את חלקו הראשון, מעל אחד-עשר שדות תעופה מצריים. החלק השני - הגנת שמי ישראל - היה נתון בסיכון מחושב. גם הסיוע לכוחות הקרקע לא הובטח - פרט לנוכחות קטנה של מטוסי פוגה מיסטר.
ההימור הגדול של חיל האוויר הייתה ההחלטה לא להשאיר מטוסים להגנת שמי ישראל. רפי סברון סיפר: "הצעתי להשאיר שני זוגות [מטוסי תקיפה], והדבר גרם צמרמורת לכמה אנשים. היינו זקוקים לכל מטוס [לתקיפה]". הוד החליט, "תריסר מטוסים ולא יותר", אך לא גילה זאת לחברי הממשלה כאשר הציג בפניהם את תוכנית התקיפה. "למעשה, גם חברי המטכ"ל לא היו בסוד החלטתו של מוטי".
"שנים לאחר המלחמה הוא [הוד] יאמר: "הזכות הגדולה ביותר שנפלה בחלקי בתקופת פיקודי על החיל, היא הזכות לממש את עוצמתו של חיל האוויר. קשה היה מאוד למכור את האמונה הבלתי מעורערת שהייתה לנו, שאנו יכולים להשמיד את חילות האוויר של מדינות ערב, להבטיח את העליונות האווירית מעל לשטח ישראל ולהשתתף בלוחמת הקרקע. לא כל כך הצלחנו למכור את זה, כי עד שפרצה המלחמה היו לנו [רק] שלושה שבועות של המתנה".
מטוסים ירדניים תקפו את שדה כפר סירקין, את שדה מגידו ואת שדה רמת דוד. מטוסים סוריים תקפו באצבע הגליל, את דגניה, את עמק זבולון, את עין החורש ואת שדה מגידו.
התקיפה האווירית החשובה ביותר הייתה כשמפציץ טופולב 16 עיראקי תקף את הרחוב הראשי של נתניה, שבו שוכנים זה לצד זה בנק הפועלים ובית-המשפט. אבי המנוח היה בדרכו לבנק להוציא מזומנים. אבי איחר, ולכן לא נפגע, אך ראה את התקיפה. הסיפור הרשמי הישראלי מדבר על כך שהטייס העיראקי המשיך מזרחה, וריסק את עצמו על יחידה, שעמדה לצאת ממחנה עמוס בעמק יזרעאל. אלא שמפקד חיל האוויר הירדני סיפר בביקורו בארץ ביולי 1998 (לרגל חגיגיות היובל לחיל האוויר הישראלי), כי, למעשה, תקפו שני מטוסי טופולב. אחד מהם הופל כשתקף את שדה רמת דוד, והמטוס האחר תקף את נתניה, ושב בשלום לבסיסו - למרות כל ניסיונות חיל האוויר ליירטו.
בסיכומו של דבר, כותב שלום, כי למרות תקיפות אוויריות על יישובי ישראל - "... לא היו שמי ישראל נתונים ... לאיום אווירי משמעותי ... ניתן היה להגן על שמי ישראל בעזרת מטוסי מיראז' של הגל השני ושל הגל השלישי, ולא היה צורך להקצות מטוסים מיוחדים למשימה זו.
"במחשבה שלאחר מעשה ניתן לומר, כי מול [מטוסי] הנטר ומיג 17 היה די גם במספר מטוסי סופר מיסטר". בסיום המלחמה טרח הוד להבריק ברכה לאנשיו, בסגנונו היבש: "הושלמו המשימות שהוטלו עלינו.
"העליונות האווירית שהשגנו אפשרה שחרור ירושלים, חצי האי סיני, הגדה המערבית והרמה הסורית.
"ברכת חיל האוויר לאזרחי מדינת ישראל לאחר הניצחון: עם ישראל ישכון לבטח בארצו. "כבוד ללוחמי האוויר ולחיל כולו".
הספר, כרעם ביום בהיר, נותן תמונה מפורטת מאוד של פעילות חיל האוויר במלחמת ששת הימים. הסיקור מפורט עד שכמעט כל איש צוות אוויר, שהשתתף במלחמה, זכה לתמונה ולפירוט קורותיו כלוחם אוויר. עם זאת, שלום הפנה זרקור גם אל רובד אחר של פעילות החיל - אנשי הבקרה. כרגיל, צוותי הקרקע מוזכרים בספרו, ולא יותר.
________________
- פורסם בראשונה בכתב-העת "נתיב". אביתר בן-צדף הנו עמית מחקר במכון הבינלאומי למדיניות נגד טרור, ושימש עורך כתב-העת "מערכות" בצה"ל.
