בשבת, 25 באוגוסט 2001 בשלוש לפנות בוקר, התחולל במוצב "מרגנית" בדרום גוש קטיף קרב בין כוח סדיר של צה"ל מגדוד שקד, השייך למערך החי"ר המעולה של צה"ל, לבין שני אנשי קומנדו פלשתינים.
בקרב הזה הוכיחו הפלשתינים יוזמה מפתיעה, אומץ לב עילאי, יכולת לחימה מצויינת של מעטים מול רבים, רמת חיילות גבוהה לאין שיעור מרמתם של אנשי "החי"ר המעולה" שלנו, ויכולת טקטית עדיפה בהרבה.
לצה"ל יש אמנם טילים חכמים, אבל לפלשתינים יש לוחמים חכמים, וסופם של האנשים החכמים לנצח את הטילים את הטילים החכמים כי טילים אפשר לקנות, אנשים - לא.
כך אנשי אצ"ל ולח"י גירשו את צבאה של האימפריה הבריטית מארץ ישראל, כך גירשו לוחמי החיזבאללה את צה"ל מדרום לבנון, וכך עלולים לוחמים פלשתינים לגרש את צה"ל מיהודה שומרון ורצועת עזה, בדרך לשחרור כל פלשתין.
זאת כבר אינה הכתובת על הקיר, זאת הקריסה עצמה. האירוע הוא כמובן נקודתי, ותמיד ניתן לטעון שהוא מקרה יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. אבל בניתוח מערכות אובייקטיבי, רמת המאקרו (המערכת) נקבעת על-פי ההתרחשויות במיקרו (האירועים הבודדים). בניתוח האירוע בדרום גוש קטיף יש לזכור את בריחת צה"ל מדרום לבנון, את נטישת הפצוע הגוסס במתחם קבר יוסף ואת הבריחה מקבר יוסף. אירועי מיקרו אלה מציגים תמונת מאקרו קשה, שבה צה"ל הוא צבא עשיר וטיפש והפלשתינים הם לוחמים ענייים וחכמים.
ההכרזות של אלוף פיקוד הדרום דורון אלמוג - שזה "אירוע קשה וכואב", והכרזות שאר אנשי הממסד הדואגים בעיקר לקריירות האישיות שלהם, מעוררות גיחוך. שהרי הם הביאו את צה"ל עד הלום, והם לא ביצעו את השינויים החיוניים בצה"ל מאז מלחמת יום הכיפורים ועד היום.
העובדה שהם חוקרים את האירוע שהם בו הנאשמים הראשיים, מוכיחה כי הגיע הזמן לעשות מעשה, להחליף את כל האליטות הפוליטיות, לעשות רפורמות יסודיות בצה"ל ובתרבות הביטחונית שלנו ולהציל את מדינת ישראל. אנשים מסוג הרמטכ"ל שאול מופז, המנהל בחוסר כישרון ראוי לציון מיוחד, את הלחימה בפלשתינים, האלוף עוזי דיין, ראש המועצה לביטחון לאומי, הנשלח לשיחות אסטרטגיות עם האמריקנים, האלוף דורון אלמוג וחבריהם, מהווים סכנה למדינת ישראל כי האינטרסים השרידותיים האישיים שלהם סותרים את האינטרסים של המדינה.
ראש הממשלה אריאל שרון הבטיח במערכת הבחירות שלו שלום וביטחון. היום אין לו כלים להגשים הבטחה זאת. שני הפלשתינים בדרום גוש קטיף, עשו לו מה שהוא ופקודיו מיחידה 101 עשו לפלשתינים בשנות החמישים.
אחת הסיבות להקמתה של יחידה 101 היתה קרב תל-מותילה במאי 1953. באותו קרב נכשלו חטיבת "גולני" בפיקודו של מאיר עמית וגדוד 13 של החטיבה בפיקודו של רחבעם זאבי (גנדי), בלחימה מול 60 סורים בעמק כורזים מצפון לכינרת במשך שבוע ימים. בקרב ההוא נגרמו לנו עשרות אבידות, ועד היום קשה לדעת את המספר המדויק כי צה"ל כלל במניין האבדות הרוגים שנפלו בתרגיל של אותה חטיבה זמן קצר לפני כן. למעלה משנתיים של כשלונות ובזיונות ארך תהליך ההבנה, עד שכוח של גבעתי לא ביצע את משימתו בסביבות הכפר פלמה וברח משדה הקרב ב-1953 בלי אף נפגע, ומבלי שכוח ערבי של ממש לחם בו. כשהגיעו מים עד נפש, החליט בן-גוריון, בניגוד לדעתם של כל אנשי המטה הכללי ובכירי צה"ל, שיש לחולל מהפכה בצבא והקים את יחידה 101.
עכשיו ראש הממשלה אריאל שרון נמצא בנעליו של דוד בן-גוריון. אין הוא צריך להמציא את הגלגל, אלא לפעול לפי המודל שקבע בן-גוריון לפני 48 שנים ולהציל את צה"ל מקריסה מוחלטת. זאת המשימה החשובה של אריאל שרון בכל הקריירה שלו.
