הפוך לדף הבית אימייל אדום
    |  
ראשי יומן ראשי בלוגים אקטואליה בעולם סקופים ספורט משפט כלכלה בריאות המגזין
רשימות  |  ארכיב יומי  |  כל הקישורים  |  סיפורים חמים  |  משובים  |  נדל"ן  |  תגיות  |  פורומים  |  ספרייה מקוונת  |  בימה חופשית  |  מיוחדים  |  ערוצים נוספים
מאמרים
ראשי  /   צבא וביטחון   מדיני/פוליטי     |  שתף:    |    |  דוא''ל:    |  הדפסה:    |    הגדל גופן    הקטן גופן
בלוגים / בעל טור
טלפון:  03-7216574
פקס:  03-9345660
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
מועדון +
כסף רופאים שמאים יועצים אדריכלים
שופטים עורכי דין עיתונאים רואי חשבון
 
 
 
 
 
בלוגרים News1  /  דעות ▪ כתבות ▪ תחקירים
 
חברוּת ממניעים נסתרים או אדאג'ו
30/10/2012   |   יורם מרקוס
 
 
 
המאזין והמשורר
30/10/2012   |   ד"ר אביבית לוי
 
 
 
לידיעת המאמינים: סגור בשבת
30/10/2012   |   יאיר דקל
 
 
 
אין להתעלם מאלימות מילולית
30/10/2012   |   סתיו אדם
 
 
 
הליכוד-ביתנו: צעד מבריק בכיוון הנכון
30/10/2012   |   רפי לאופרט
 
 
 
 
לרשימות נוספות לבימה חופשית לרשימת הכותבים
 
 
מבט פלשתיני לפתרון הסכסוך


היעדים המוצהרים של הרשות הפלשתינית

הפסגה השניה בקמפ דיויד (יולי 2000), שחתמה כמעט עשור להידברות המדינית בין ישראל לנציגי העם הפלשתיני בשטחים וכשש שנים של הסדר ביניים - מאז ההכרה ההדדית בין ישראל לאש"ף - לא הצליחה כקודמתה, להביא לחתימת חוזה שלום ישראלי פלשתיני המסיים את הסכסוך ארוך השנים בין התנועה הלאומית הפלשתינית לבין הציונות. המו"מ בין ראש ממשלת ישראל, ברק, לבין ראש הרשות הפלשתינית, יאסר ערפאת (העומד גם בראש אש"ף והפת"ח) בשושבינות הנשיא האמריקני, ביל קלינטון, אך חידד את הפערים המהותיים הקיימים בין הצדדים בסוגיות המהות הנוגעות לסכסוך.

חרף הרעיונות/הצעות ההולכות כברת דרך ארוכה לקראת הפלשתינים (גם על-פי עדותם) נותרה העמדה הפלשתינית תקיפה ובלתי מתפשרת בעמדות היסוד שעיקרן: הסתמכות על כל ההחלטות שהתקבלו במסגרת האו"ם כמקור הלגיטימיות ל"בעיית פלשתין", נסיגה ישראלית מלאה מהשטחים שנכבשו בשנת 1967 ובכללם באזור ירושלים, הקמת מדינה פלשתינית בעלת ריבונות מלאה והסדרת בעיית הפלשתינית על בסיס החלטת 194, קרי - הכרה ישראלית באחריותה לבעיית הפליטים, מתן אפשרות לשיבת הפליטים וצאצאיהם לבתיהם ורכושם במדינת ישראל ומתן פיצויים לפליטים.

גם פסגת טאבה (ינואר 2001) והיוזמה המדינית של הנשיא קלינטון, שנערכו בעיצומה של "מלחמת העצמאות והשיבה" הפלשתינית, במאמץ מדיני אחרון של ממשלת ישראל והממשל האמריקני ערב בחירות מבית בישראל ובארה"ב, לא הניעו את הרשות הפלשתינית להגמיש את עמדות היסוד המדיניות שלה.

הפער המדיני הבלתי ניתן לגישור בין הרשות הפלשתינית לישראל שנחשף במו"מ על הסדר הקבע נובע בראש ובראשונה מהשוני המהותי בהתייחסות ובהבנת הצדדים את אופי הסכסוך ותכלית המו"מ. הגישה הישראלית רצתה לראות את העימות כסכסוך מדיני בין שתי ישויות המוכנות להגיע לפשרה היסטורית שתביא לדו קיום אמיתי בין שתי המדינות. הפשרה ההיסטורית - על-פי הגישה הישראלית - היתה כרוכה בויתור הדדי על חלום הארץ השלמה, דהיינו: ארץ ישראל השלמה מצד אחד ופלשתין השלמה מצד אחר. המשא-ומתן, על-פי הגישה הזו, נועד למצוא נוסחה שתגשר על הפערים בין עמדות הצדדים על בסיס מאזן ויתורים "הוגן" במרכיבי המהות (לדוגמה, הכרה ישראלית במדינה פלשתינית וגמישות במעמד ירושלים בתמורה לויתור פלשתינית בסוגיית הפליטים). הסדר הקבע מבחינת ישראל הוא תכלית המשא-ומתן ומשמעותו בראייה הישראלית קץ הסכסוך וסתימת הגולל בפני תביעות פלשתיניות אפשריות נוספות - בוודאי בסוגיות העלולות לשנות את אופי ההסדר מיסודו (שיבת פליטים לתחומי מדינת ישראל הריבונית, החזרת הרכוש והנכסים הפלשתינים הפרטיים והציבוריים).

הגישה הפלשתינית הייתה שונה בתכלית מזו הישראלית, הן בהנחות היסוד ביחס למהות הסכסוך והן בתכלית המשא-ומתן. בראייתה של הרשות הפלשתינית בראשות ערפאת (וכך גם אש"ף והפת"ח) אין מדובר בסכסוך מדיני בין ישות פלשתינית לבין מדינת ישראל על שטח אדמה מוגדר, אלא במאבק בין שתי תרבויות ("סראע חדארי" ובתעתיק מזרחני "צראע חצ'ארי") המנוגדות בתפיסת עולמן ובשאיפותיהן הלאומיות. המאבק בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלשתינית, הנמשך כבר יותר מ- 100 שנים (ערפאת מציין את ועידת באזל כנקודת המפנה ההיסטורית) המיט "אסון" ("נכבה") על העם הפלשתיני. האסון שבא לידי ביטי ב"גירושו הכפוי מפלשתין" בשנים 1948 ו-1967 ובהיותו נתון מאז תחת "עול הכיבוש", הוא בבחינת "עוול היסטורי". הישראלים משולים, על-פי התפיסה הזו, ל"פולשים" ("רוזה", בתעתיק מזרחני: "ע'זאה") לארץ לא להם שהקימו ישות שהיא בבחינת "נטע זר" במרחב הערבי והאסלאמי והמשמשת בסיס ל"אימפריאליזם" ולתרבות המערבית. מדובר, אפוא, במאבק קיומי היסטורי בין המפעל הציוני ("אלמשרוע אלסיהיוני" ובתעתיק מזרחני: "אלמשרוע אלצהיוני") לבין המפעל הלאומי הפלשתיני ("אלמשרוע אלוטני אלפלשתיני") [1].

התפיסה הזו עדיין עומדת ביסוד המצע האידיאולוגי ה"מהפכני" של תנועת הפת"ח, בראשה עומד יאסר ערפאת, ואשר לא השתנה מאז הועידה הכללית האחרונה שהתכנסה ב-1989 וזאת למרות הפניה לנתיב ההידברות המדינית עם ישראל. פרסומים רשמיים רבים של תנועת הפת"ח ושל הרשות הפלשתינית מוכיחים כי מבחינתם התפיסה הזו עדיין תקפה. סח'ר חבש (בתעתיק מזרחני: צח'ר חבש), חבר הועדה המרכזית של הפת"ח, ממייסדי התנועה והנחשב לאידיאולוג הרשמי של הפת"ח, התייחס בנאום שנשא בשמו של ערפאת, למשמעותו של "מאבק התרבויות" הפלשתיני ישראלי (פורסם בעיתון הפלשתיני הרשמי "אלחיאה אלג'דידה, 30 בינואר 2001):

"הניסיון הוכיח כי ללא כינון המדינה הפלשתינית על כל האדמה לא יוגשם שלום. אנו עוברים שלבי מאבק שבאמצעותם אנו יכולים לדחוף את החברה הציונית להיפטר מן הציונות שכן לא יתכן דו קיום בין הציונות לבין התנועה הלאומית הפלשתיני. על היהודים להיפטר מן הציונות השולטת בהם, מטילה אותם למערכה אחר מערכה ואינה משרתת את האינטרסים שלהם. הם צריכים להיות אזרחים במדינת העתיד, מדינת פלשתין הדמוקרטית".

ברוח דומה נכתב בחוזר פנימי של הועדה העליונה של תנועת הפת"ח באיו"ש (ינואר 2001):

"הוי אנשי הפת"ח הלוחמים הגיבורים... אין חזרה לאחור, אין חזרה לחטא הגדול, לטעות ולתעייה, פלשתין הגדולה לא תהיה השומר הקטן של חופי תל אביב, פלשתין העולה והמתנשאת בדם ובהחלטה שקיבלה הסירה מעליה את לבוש העבדות... והיום האגדה הציונית החלה לסגת מעמדותיה, האגדה תיכנע והם יצאו מאדמתנו, הם יצאו מגילה, מעופרה ומבית"ר, הם יצאו מאגדת השווא שלהם ואנו צועדים לעבר האינתיפאדה כדי להגיע ללידה... השנה אנו מוצאים מנוח מפני האויב בעוד אנו מקלפים את קליפת האגדה שיצר ומעצבים אותה מחדש כפי שנרצה... ובעת הזו מתחילים להתעצב גבולות פלשתין מכל בית, מכל חזה, מכל זעקה, מכל טיפת דם מתחילים גבולות פלשתין... לא תהיה התפיסות בין דיר יאסין לבין ההגנה, ולא השלמה בין דלאל אלמגרבי לברק ולא שלום בין הפזורה לבין מה שנקרא תוכניות השלום וישוב הפליטים. זו אינתיפאדת השיבה לסיסמאות הראשונות של הכפר, הבית והמפתח... פת"ח הודיעה על תנאיה לשלם והם: זכות השיבה לפליטים הפלשתינים בהתאם להחלטה 194 לבתיהם בפלשתין בנוסף לזכותם לפיצויים, נסיגה ישראלית מלאה לגבולות 67', החזרת ירושלים לריבונות ערבית פלשתינית, הזכות להקמת מדינה ולהגדרה עצמית, סילוק ההתנחלויות, גירוש המתנחלים ןקץ הכיבוש על כל שרידיו... אם יעדים אלה לא יוגשמו הדרך בה תבחר הפת"ח ברורה והיא - המאבק והלחימה בכל האמצעים והשיטת כדי לממש זכויות אלה" [2].

בכל הנוגע להסדר הבעיה הפלשתינית עורכים הרשות הפלשתינית, אש"ף והפת"ח הבחנה ברורה בין "פתרון מדיני" ("חל סיאסי") לבין "פתרון היסטורי" ("חל תאריכי") [3]. הבחנה זו שואבת השראה ולגיטימציה מהחלטות המועצה הלאומית הפלשתינית ה-12 משנת 1974 שהתפרסמו כ"תוכנית השלבים" של אש"ף. "תוכנית השלבים" באותה עת ביטאה שינוי מהותי באסטרטגיה של אש"ף אשר עבר ממשנה נוקשה של מאבק מזוין ללא פשרות לשחרור כל פלשתין לנכונות לשחרור הדרגתי של פלשתין בהתאם לנסיבות המדיניות והצבאיות מבלי לוותר על עקרון "המאבק המזוין" או על שעל כלשהו מאדמת פלשתין.

להלן אחדות מההחלטות שהתקבלו בוועידה ה-12 של המל"פ, אשר סללו את דרכו של ערפאת לנאום בפני עצרת האו"ם ופתחו את הדרך המדינית לאש"ף:

סעיף 2: "אש"ף יאבק בכל האמצעים ובראשם המאבק המזוין לשחרר את האדמה הפלשתינית ולהקים את שלטון העם הלאומי העצמאי הלוחם על כל חלק מהאדמה הפלשתינית אשר ישוחרר; התפתחות אשר תביא לשינוי גדול יותר במאזן הכוחות למען עמנו ומאבקו".

סעיף 3: "אש"ף יאבק בכל יוזמה להקמת ישות פלשתינית... תוך ויתר על הזכות הלאומית ושלילת העם הפלשתיני מזכות השיבה וההגדרה העצמית על אדמתו הלאומית".

סעיף 4: "כל צעד אשר יביא לשחרור יתבצע במסגרת יישום אסטרטגית אש"ף להקים את המדינה הפלשתינית הדמוקרטית כפי שנוסח בהחלטות המל"פ הקודמות".

סעיף 10: "במסגרת תוכנית זו הנהגת המהפכה תגבש את הטקטיקה אשר תשרת ותאפשר ליישם מטרות אלה" [4].

ה"פתרון המדיני" הינו אפוא בבחינת הטקטיקה המשרתת את האסטרטגיה. הפניה הפלשתינית ל"פתרון מדיני" נובעת מתוך הכרה בחולשה ה"זמנית" של הצד הפלשתיני במשוואת הכוחות עם ישראל ותכליתה להביא לשיפור עמדות מתמיד, באמצעות הסדרים מדיניים, אשר יביאו בסופו של התהליך ההיסטורי (הדטרמיניסטי בראיה הפלשתינית) להטיית מאזן הכוחות באופן מוחלט לצד הפלשתיני. ההסדרים המדיניים מאפשרים לקבוע סדר עדיפות במימוש יעדי הביניים והיעדים האסטרטגיים ובכל מקרה אינם מבשרים את קץ הסכסוך עם ישראל והציונות [5]. בצד הפלשתיני קיימת הסכמה לאומית רחבה (עליה אין עוררין) ולפיה אין לפלשתיני כלשהו הסמכות לוותר בשם העם הפלשתיני על פרט כלשהו מתוך ה"ת'ואבת" - עקרונות היסוד לפתרון בעיית פלשתין [6]. הצעת החוקה הפלשתינית שהוגשה לאישור ערפאת באמצע שנת 2000 קובעת כי: "פלשתין היא רכוש פיקדון של העם הפלשתיני לדורותיו והזכויות הלאומיות שבה הן מורשת משותפת לכל הפלשתינים. חובתם לשמור עליה, להעבירה מדור לדור ולהגן עליה" [7]. משמעות הדברים - "שערי העימות", והלגיטימציה להמשך המאבק ו"האינתיפאדה", נותרים "פתוחים" בפני העם הפלשתיני לדורותיו כל עוד ה"פתרון ההיסטורי" לא הושג במלואו.

ה"פתרון ההיסטורי" מבטא בחשיבה הפלשתינית את השגת ה"צדק" הפלשתיני שמשמעותו - תיקון "העוול ההיסטורי" שנגרם לעם הפלשתיני עם כניסתה של הציונות לארץ ישראל. המינוח החוזר ונשנה (גם בתקופת המו"מ המדיני) בנאומיו של ערפאת בדבר "שלום צודק וכולל" משמש מעין קוד לתפיסתו האסטרטגית. זו רואה את שיבת הפליטים לתחומי מדינת ישראל (לצד מאבק לאומי בלתי פוסק וניסיון ללכד מחדש את העולם הערבי למערכה צבאית נגד ישראל) חזון בר מימוש וצעד לקראת יצירת התנאים (ובמרכזם התנאים הדמוגרפיים) לכינון מדינה דו-לאומית ב"פלשתין"; היא "מדינת פלשתין הדמוקרטית" שתשתלב במרחב הערבי והאסלאמי [8].

תהליך הסדרי הביניים במסגרת "הצהרת העקרונות" של אוסלו נתפס ע"י הפלשתינים כחלק מה"פתרון המדיני", דהיינו כמהלך טקטי ביסודו. בספרו "הסיכון ההיסטורי וגבולות השלמות הלאומית" משנת 1994 מסביר סח'ר חבש כי ההליכה הפלשתינית לתהליך אוסלו מתבצעת על יסוד של תוכנית לאומית אסטרטגית בעלת חזון ולטווח ארוך. בדבריו, אין אפולוגטיקה (בבחינת "לא ניתן להשיג מעבר למה שהושג") ואין שום רמז על כוונה להגיע ל"פשרה היסטורית" עם הציונות ומדינת ישראל.

הניתוח שעורך חבש מתייחס למרכיבים הבאים:

 מקורה של הסמכות לתהליך אוסלו היה ועודנו החלטות המל"פ ה-12, קרי - "תוכנית השלבים".

 נקודת המוצא לפניה הפלשתינית למסלול המדיני היא הנסיבות המדיניות הכוללות ומגמת הנסיגה ("תראג'ע") במפעל הציוני הבאה לידי ביטוי בנכונות הישראלית המעשית לוותר על חלום ארץ ישראל השלמה ולסגת משטחי 67'.

 היעדים האסטרטגיים והחזון הפלשתיני לא השתנו כתוצאה מהכניסה לתהליך אוסלו. הפתרון הצודק ובר הקיימא לבעיית פלשתין יתכן אך ורק במימוש זכות השיבה לפליטי 48' ולצאצאיהם ובהקמת המדינה הפלשתינית הדמוקרטית על כל האדמה הלאומית.

 מימוש יעדים הדרגתי : ראשית, הסדר ביניים שהוא שלב מעבר, שבו תשיג הרשות הפלשתינית שליטה בגדה המערבית וברצועת עזה. "הפתרון הסופי" (כך בלשונו) - סילוק הכיבוש ומימוש החירות והעצמאות הלאומית לצד דבקות במאבק המזוין ובאינתיפאדה כדי להניע את "המאבק העתידי אשר יהפוך את האיחוד הדמוקרטי ("תוחיד דימוקרטי") של כל שטח פלשתין לעניין אפשרי למימוש".

 הבחנה בין היעדים הטקטיים ליעדים האסטרטגיים: הנסיגה המלאה של כוחות הכיבוש מכל האדמות הפלשתיניות ובכללם ירושלים הינה שלב ראשון לפעולת המאבק ("נדאל", ובתעתיק מזרחני: "נצ'אל") אשר הכרח שתימשך באמצעים ליישום היעדים האסטרטגיים [9].
ד"ר כמאל אלאסטל (מבכירי המשרד לתכנון ושיתוף פעולה הפלשתיני המתפקד כ"משרד החוץ" בפועל) ניתח בחורף 2000 את המגעים המדיניים בין ישראל לרשות הפלשתינית ערב קמפ דיויד במאמר שפורסם בכתב העת אלסיאסה אלפלשתיניה. אלאסטל קובע במאמרו כי "ההסדר המדיני... הוא ביטוי להפסקת אש (הודנה) זמנית... הסכסוך הערבי ציוני הוא סכסוך תרבותי שימשך אף אם ייחתם חוזה שלום... האזור ימשיך לחיות בצל המשוואה - שלום בלתי מושלם ומלחמה ללא קץ... ההתפייסות אינה היסטורית... המאבק ימשך בכל שוחות המאבק ... אנו נמצאים בהסדר מדיני ולא בהתפייסות היסטורית" [10].

הדרך למימוש היעדים האסטרטגיים

הרשות הפלשתינית, אש"ף והפת"ח מתרגמים את תפיסת "המאבק ההיסטורי" לכלים מעשיים בזירת העימות הכולל עם הציונות אשר מעצם טבעו ההיסטורי נמשך כל העת גם בעידן של מו"מ והסדרים מדיניים. "ארגז הכלים" הפלשתיני כולל אמצעים מסוגים שונים אשר המכנה המשותף שלהם הוא חתירה לערער את יסודות מדינת ישראל כמדינה ציונית ולהפוך ברבות השנים את הצד הפלשתיני לחזק במשוואת הכוחות.

היעד הראשון, והחשוב ביותר בשלב הנוכחי של העימות שאותו הגשימה התנועה הלאומית הפלשתינית, היה ניצול תהליך אוסלו לשם שחרור ולו שטח ראשון וקטן מאדמת פלשתין המאפשר להעביר את זירת העימות - לראשונה - לתוך ולעומק שטחי פלשתין. הקמת המדינה הפלשתינית העצמאית ובעלת הריבונות המלאה בשטחי 67' נתפסת בהקשר לכך כשלב חיוני בבניית ראש הגשר שתכליתו להעניק יכולת לצד הפלשתיני לחבר באופן מעשי את הפזורה לפלשתין, להעמיק את הזיקה הפוליטית, חברתית וכלכלית עם "העומק האסטרטגי הפלשתיני" בשטח מדינת ישראל (ובממלכה ההאשמית) ובסיכומו של דבר להציב איום על היציבות האזורית באופן המשרת את היעדים האסטרטגיים הפלשתיניים.

הכלי המרכזי בו עושה הרשות הפלשתינית שימוש קבוע למימוש היעדים המדיניים הינו הפעלת האלימות והטרור נגד ישראל. פרצי האלימות שליוו את תקופת הסדרי הביניים עם ישראל לא היו עממיים וספונטניים (ארועי מנהרת הכותל, מהומות הר חומה, אירועי הנכבה, ימי הזעם) כטענת הפלשתינים, אלא מהלך מתוכנן ע"י הרשות הפלשתינית שנעזרה בהפקתם בעיקר בתנועת הפת"ח (בשיתוף פעולה עם ארגונים אחרים) כדי ליצור מנוף לחץ על ישראל, כדי שזו תגמיש עמדותיה בסוגיות המהות.

ההחלטה הפלשתינית לפתוח ב"מלחמת העצמאות והשיבה" הפלשתינית הבשילה כבר בתחילת שנת 2000. הסימנים הראשונים הברורים ניכרו בלשונו התקיפה של ערפאת בתוך ה"מגרש הביתי" שלו במפגשים עם ה"שביבה", צעירי תנועת הפת"ח ברמאללה ובשכם. במפגשים אלה (אפריל 2000) ערפאת כינה את "צעירי הפת"ח "הגנרלים החדשים" ואיים "לפתוח באינתיפאדה חדשה" כדי לכפות על ישראל את "הקמת המדינה הפלשתינית העצמאית" [11].

מרוואן ברגותי, ראש הוועדה העליונה של הפת"ח באיו"ש, הבהיר ב"תורה שבעל-פה" (מרס 2000) לאן נושבת הרוח בצמרת הפת"ח: "מי שחושב שניתן להגיע להכרעה בענייני הסדר הקבע, דוגמת הפליטים, ירושלים, ההתנחלויות והגבולות בעזרת מו"מ שוגה באשליות. בעניינים אלה עלינו לנהל מערכה בשטח לצד מערכת המו"מ... אני מתכוון לעימות. אנו זקוקים לעשרות מערכות דוגמת מערכת מננהרת אל-אקצה... בהתנחלויות לא נאבקים בעזרת תחנונים אלא באמצעות כוח הנשק... זכותו של עמנו להיאבק בישראלים בגדה המערבית, ברצועת עזה ובירושלים בכל השיטות והדרכים" [12].

שבועיים לפני פסגת "קמפ דיויד" (25 ביוני 2000), ופעם נוספת בכינוס של הפת"ח בשכם, דיבר ערפאת מפורשות על האפשרות לחזרה לדרך "המאבק המזוין” בה דגל הפת"ח ואש"ף קודם לכניסה למסלול ההסדרים: "את נפשנו.. נקריב למען פלשתין... אנו נלחמים על אדמתנו... ומי ששכח שיזכור את מערכת כראמה (פעולת צה"ל בשטח ירדן נגד מחבלים שהונהגו ע"י אש"ף ושמצוינת בהיסטוריוגרפיה הפלשתינית כניצחון הערבי הראשון על צה"ל), מערכת בירות ושבע השנים של האינתיפאדה. אנו מוכנים למחוק הכל ולהתחיל הכל מחדש" [13].

ההחלטה הסופית נפלה מיד בסיומה של ועידת "קמפ דיויד" וכל שנותר היה לקבוע את סוגית העיתוי והעילה המיידית לפרוץ העימות. במסמך תיעודי מפורט על פסגת קמפ דיויד שפרסם בעיתון אלחיאה אלג'דידה (20 בספטמבר, תשעה ימים לפני פרוץ האירועים) מציין סח'ר חבש כי בתגובה להצעות הישראליות והאמריקניות "האח רבו עמאר דבר בלשון האדם המאמין ארש רואה את הדברים העומדים בפניו ובפני העם הפלשתיני הנשגב - אופצית העימות". מסר זה תורגם מיד לאחר הפסגה במעין פקודת יום שהופצה לכוחות הביטחון הלאומי באזח"ע ובה הוכנו כוחות הביטחון הלאומי לאפשרות קרובה של פתיחת מערכה אלימה נגד ישראל. במסמך זה, הנושא את הכותרת "המערכה התחילה", נכתב כדלהלן: "קריאה, קריאה, קריאה, ממשלחת המו"מ בראשות המפקד הסמל אבו עמאר לעמנו הפלשתיני הגיבור, היו נכונים, מערכת ירושלים החלה. זו משמעות חזרת המשלחת הפלשתינית לאדמת המולדת מקמפ דיויד בלי שויתרה על עמדות היסוד הפלשתיניות המוצהרות: לא יהיה שלום ללא ירושלים בירת הנצח של מדינת פלשתין, לא תהיה יציבות ולא יהיה ביטחון באזור כולו אלא בהיענות ישראל לדרישות הלגיטימיות הבין-לאומיות" [14].

כשלושה שבועות לפני פרוץ האירועים היתה הכתובת ברורה על הקיר. במאמר בעיתון א-סבאח (בתעתיק מזרחני: "א-צבאח"), העיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, הודיע יאסר ח'ליל צלאח (ככל הנראה שמו הספרותי של עורך העיתון יאסר אלקדווה) על העיתוי הקרוב ועל העילה הצפויה - ירושלים - לפתיחת "מערכת האינתיפאדה והג'יהאד" נגד ישראל, ובלשונו: "ההגנה על ירושלים דורשת דם, בדם בלבד נגן על ירושלים, הגיע זמן הניצחון והנפילה חלל... מערכת ירושלים היא אם המערכות... אנו נתקדם ונכריז על אינתיפאדה כוללת למען ירושלים. הגיע זמן האינתיפאדה, הגיע זמן האינתיפאדה, הגיע זמן הג'יהאד, הגיע זמן ירושלים וירושלים קוראת" [15].

הפעלת אלימות נתפסת כ"לגיטימית" ונשענת בראיה הפלשתינית על "זכות העמים" לנקוט ב"התנגדות" לשם השגת שחרור לאומי והגדרה עצמית. כדי להותיר חרב האלימות מוכנה בנדן כל העת הקימה הרשות הפלשתינית את מנגנון ההכוונה הפוליטית הכפוף ישירות לערפאת ואשר אחראי לגיוס הלאומי ("תעביאה") עיצוב דעת הקהל הפלשתינית בכל המישורים החל מגני הילדים, עבור דרך הנוער הפלשתיני וכלה בחיילים, בקצינים ובעובדים במיגזר הממשלתי. למנגנון אשר לו נציגים מטעמו בכל מוסד ממשלתי ובכל היחידות הצבאיות מבצע פעולות הסברה ו"הכשרת לבבות" נרחבות (קציני מנגנון ההכוונה הפוליטית משמשים מעין "פוליטרוקים" בגרסה הפלשתינית). הפעולות כוללות הוצאת פרסומי הסברה רבים, עריכת הרצאות ליחידות, הפקת מחנות קיץ מידי שנה לעשרות אלפי תלמידים (שבהם מושם דגש על הזכות הפלשתינית ב"פלשתין 48" ושבהם לומדים הצעירים להפעיל נשק ככלי לגיטימי במאבק), הסברת מדיניותה של ההנהגה הפלשתינית בפקודות יום ליחידות וכו'. כלל הפעילות הזו מכוונת לחנך את הדור הנוכחי והדור הצעיר על ערכי היסוד הפלשתיניים הבלתי מתפשרים (עצמאות, ירושלים, שיבה), ערעור הלגיטימציה של עצם קיומה של מדינת ישראל, שלילת זכות היהודים לחלק ונחלה ב"פלשתין", עידוד מגמות אנטישמיות מובהקות וכן הכשרת הדור לערכי ה"איסתשהאד" (הנפילה חלל) ומוכנות היומיומית להקרבה עצמית למען השגת כלל היעדים הפלשתיניים כביטוי לסיסמת הפת"ח "מהפיכה עד לניצחון". הימנון מחנות הקיץ שנערכו בשטחי הרשות הפלשתינית בקיץ 2001, כלל, בין היתר, את השורות הבאות: "אנו הצעירים... נקריב נפשנו למען יאסר [ערפאת]... מתאמנים בנשק, צעירים נוקמים... מהפכה, מהפכה עד לניצחון" [16]. את המהלך המכריע ההיסטורי בתהליך הכנעתה של הציונות רואה הרשות הפלשתינית בשילוב ארבעת הגורמים הבאים:

גיבוש אחדות לאומית במחנה הפלשתיני, הנסמכת על הקונצנזוס סביב עקרונות היסוד הפלשתיניים. אחד מהישגיה החשובים של "מלחמת העצמאות והשיבה" הפלשתינית היה (ועודנו) כינון מסגרת לתיאום-על בין הכוחות הפוליטיים בזירה הפלשתיני, הנקראת "הכוחות הלאומיים והאיסלאמיים". הגוף הזה הפך להיות הגורם המנהל (מטעמה של הרשות הפלשתינית) את האינתיפאדה, הקובע את מדיניות הטרור ומתבלט כמקור הסמכות החדש (המאפיל אף על אש"ף, שאינו מייצג את הגורמים האיסלאמיים) בהתוויית המטרות המדיניות של האינתיפאדה ושל מערכת המשא-ומתן" [17].

יצירת היפוך במאזן הדמוגרפי ב"פלשתין" באמצעות שיבת הפליטים כדי להכשיר את התנאים למדינה הדו-לאומית. התפיסה הפלשתינית בדבר לגיטימיות המאבק עד למימוש מלא של זכות השיבה ולאי סגירת "שערי העימות" עד להשגת ה"פיתרון ההיסטורי" - מותירה את הדלת פתוחה להמשך הניסיונות לערער את יסודותיה של מדינת ישראל גם לאחר השגתו של הסדר מדיני. חודשים אחדים לפני מותו ובנאום בשמו של ערפאת בחזית האוריינט האוס בירושלים ביטא פייסל חוסייני (בתעתיק מזרחני: "פיצל אלחוסיני") מבכירי הנהגת הפת"ח את הביטחון הפלשתיני בניצחון ההיסטורי על הציונות ולו משום הגורם הדמוגרפי. לדבריו, "האופציות שלהם (של הישראלים) קשות שהרי לנו יש כעת פחות מארבעה מיליון פלשתינים מהנהר לים, וזאת לעומת כארבעה מיליון שאינם פלשתינים. בשנת 2010 יהיה שיויון בין מספר הפלשתינים ובין המספר של אלה אשר אינם פלשתינים. בשנת 2045 הפלשתינים יהוו 75% מכלל התושבים בחבל ארץ זה. בשלב הזה בדיוק נאמר לישראלים כי אנו מציעים להם מדינה ישראלית ואם לא תסכימו אתם תפסידו" [18].

עידוד הזיקה בין שני חלקי העם הפלשתיני ב"פלשתין" (פוליטית, חברתית וכלכלית) ודרבון מגמת הבדלנות של הפלשתינים בישראל כדי לערער את יסודות המדינה מבפנים. לכן, רואה הרשות הפלשתינית בעין יפה יוזמות בקרב הנהגת הפלשתינים בישראל החותרות לבטל את אופיה היהודי של מדינת ישראל ולהכריז עליה כ"מדינה לכל אזרחיה". את השתקפות הקו המדיני של הרשות הפלשתינית כלפי פלשתיני ישראל ניתן למצוא בדברים שנשא חבר הכנסת עזמי בשארה בהרצאה בפורום של פוליטיקאים ואנשי רוח פלשתינים בתחילת 1999.

בשארה מאמץ את הטרמינולוגיה של הרשות הפלשתינית, של הפת"ח ושל אש"ף וקובע כי "פתרון הקבע הוא שלב הביניים" וכי "ישראל היא זו אשר צריכה להיות מוטרדת מהעתיד... כל עוד הצדק הוא אבן הבוחן, האפרטהייד אינו יכול להיות חלופה לו אלא הישות הדו לאומית אשר הסימנים האפשריים היחידים לה כעת הינם חיזוק הקשר בין הפלשתינים משני צידי הקו הירוק ותמיכה בדרישת הערבים בישראל להפוך את המדינה למדינה לכל אזרחיה, וזו התוכנית היחידה הקיימת כעת ואשר קרובה במשמעותה הבסיסית למדינה דו לאומית" [19].

מהצד השני של המתרס הפוליטי, עוסק ראיד צלאח, ממנהיגי התנועה האיסלאמית בישראל, בבניית "חברה פלשתינית עצמאית" ("מג'תמע עצאמי") ההולכת ומתנתקת מהחברה הישראלית ונסמכת על מוסדות כלכליים וחברתיים שהיא מקימה לעצמה תוך חיזוק הקשר עם "האחים" בגדה המערבית [20].

ערפאת עצמו בנאום טלפוני בכנס תמיכה בו בגליל (7 דצמבר 2001) פנה לפלשתינים "בגליל במשולש ובנגב", וכינה אותם חלק מהם הפלשתיני הגיבור שאינו נכנע ודבק ב"ארד אלריבאט" (בתעתיק מזרחני: "ארצ' א-רבאט". זהו מושג אסלאמי שמשמעותו שטח כינוס לצבא המוסלמים). ערפאת הציג את החזון הפלשתיני המשותף לכלל העם הפלשתיני באשר הוא (ובמשתמע גם של פלשתיני ישראל) המתבסס על "הלגיטימיות הבינלאומית" (שם קוד לכל החלטות האו"ם העוסקות בנושא הפלשתיני) ובראש ובראשונה מימושה של זכות השיבה. 21

החתירה לגייס תמיכה ערבית פעילה במאבק הפלשתיני כחלק מהתפיסה הרואה את המאבק המזוין והחזית הערבית הצבאית כשרירה וקיימת גם בעת המשא-ומתן וביתר בתוקף בשלב בו יתרחש העימות על מימושה של זכות השיבה. עות'מאן אבו ע'רביה, ראש מנגנון ההכוונה הפוליטית, הציג במאמר המערכת של העיתון הרשמי הפלשתיני "א-ראי" (דצמבר 2001) את התפיסה הפלשתינית בהקשר לכך בכותבו: "האומה [הערבית] והעם הפלשתיני יוסיפו לנהל את המערכה על הזכויות הלאומיות הפלשתיניות וזכויות האומה... עד אשר הכיבוש ורוח הכיבוש יעקרו מן השורש. רוח זו [רוח הכיבוש] כופה את אופצית המאבק והכוח בכל השלבים והנסיבות ובטווח ההיסטורי. [אופצית המאבק והכוח קיימת] לשם מימוש החזית המדינית האסטרטגית וההיסטורית בדרגה המספיקה ובמידת ההכרח הנשענת על שלושה יסודות : עירק, סוריה ומצרים. לאלה יש להוסיף את היסוד הרביעי החג'אז והעומק (קרי: מדינות המפרץ). יסודות אלה היו מבחינה היסטורית היסודות אשר הביאו לסילוק הפלישות בפלשתין".

בנימה חריפה יותר, ביטא חבר הוועדה המרכזית של הפת"ח, עבאס זכי, בנאומים שנשא בשמו של ערפאת (אפריל 2001), את התקווה הפלשתינית להסתייע בחזית הצבאית הערבית, ובעיקר בעירק, לשם השלמת המסע ההיסטורי לשחרור פלשתין. זכי, כאמור בשמו של ערפאת, אמר כי "או נשבעים לך אבו עודיי (כינויי של סדאם חוסין, נשיא עירק) לדבוק בדרך המאבק עד אשר הצבא העירקי ישחרר את הארץ מטומאת הדיכוי" [22]. ובנאום אחר לזכר אבו ג'יהאד שיבח זכי, את עמדת הממשלה העירקית והעם העירקי על נכונותם לגייס שבעה מיליון לוחמים כדי להגיע לאדמת פלשתין לשחררה מן הכיבוש" [23].

אחרית דבר ומבט לעתיד

הרשות הפלשתינית, אש"ף והפת"ח גילו עקביות בקו המדיני הבלתי מתפשר ביחס לסכסוך הישראלי פלשתיני גם כאשר תהליך ההסדרים היה בעיצומו. תפיסת "הפתרון ההיסטורי" היתה ועדונה השלטת בדרך החשיבה הפלשתינית והיא מתורגמת הלכה למעשה ל"תוכנית השלבים" החותרת להביא לחורבנו של המפעל הציוני בארץ ישראל. ישראל ניהלה את התהליך המדיני עם הפלשתינים מתוך תפיסה, שהסכסוך עימם הוא מדיני בעיקרו, ושניתן ליישבו באמצעות יצירתם של תנאים לדו-קיום המתבסס - בראש ובראשונה הכרה הדדית ופריחה כלכלית. אולם התפיסה הזו מתעלמת מהראייה הפלשתינית את מהות המאבק עם הציונות ואת מהותם של היעדים ההיסטוריים, הנראים מהזווית הפלשתינית קרובים מבכל עת למימוש.

התהליך המדיני היה בבחינת "הסוס הטרויאני" שאפשר לפלשתינים להגיע לעמדה מדינית וצבאית משופרת לקראת המערכה המכריעה על העצמאות ועל השיבה - מערכה אשר לתוצאותיה תהיה השפעה ישירה על יציבותה של מדינת ישראל. המדינה הפלשתינית איננה רק איום ל"עימות נמוך עצימות" (מונח בו הרבה המודיעין הישראלי לעסוק בשנים האחרונות בניתוחיו את העימות עם הרשות הפלשתינית), הבא לידי ביטוי ב"אינתיפאדה עממית" או ברמת משתנה של טרור. הרשות הפלשתינית, ועמודי התווך שלה - אש"ף והפת"ח, מגלמים סכנה קיומית למדינת ישראל העלולה להתממש באופן מוחשי עוד יותר לאחר הקמתה של מדינה פלשתינית עצמאית וקבלת מעברי הגבול היבשתיים, הימיים או האוויריים לשליטה פלשתינית מלאה. האיום על ישראל כמדינה ציונית וכמדינת היהודים ועל עצם קיומה העצמאי טמון בגורמים הבאים:

המדינה הפלשתינית לא תהווה מענה למאוויים הלאומיים הפלשתיניים ולא תחתום את "שערי המאבק ההיסטורי". בידי הפלשתינים, הרואים בפשרה המדינית הוכחה לנסיגה ההיסטורית של הציונות בפני התנועה הלאומית הפלשתינית וביטוי למאזן הכוחות המשתנה בהדרגתיות לטובתם, תהיה יכולת טובה יותר להמשיך את המאבק ולעודד מגמות חתרניות משטחם ("אינתיפאדת פליטים") ובתוך שטח מדינת ישראל ("אינתיפאדת פלשתיני ישראל").

שיבת הפליטים, שתתאפשר מייד לאחר קבלת מעברי הגבול לידיים פלשתיניות, משמעותה קליטת אלפי לוחמים פלשתינים מלבנון, המשתייכים למליציות החמושות של הפת"ח, של החמאס ושל ארגונים נוספים. מליציות אלה יגדילו באופן ניכר את הסד"כ הלוחם בתוך שטחי המדינה הפלשתינית.

הרצון הפלשתיני להחיות את החזית הצבאית הערבית עשוי להזמין מעורובת גורמים אזוריים קיצוניים בתוך שטחי המדינה הפלשתינית - בראש ובראשונה עירק, אירן והחיזבאללה. הדבר עשוי להתבטא בהעברת אמצעי לחימה מתקדמים (ללא יכול בקרה או ניטור), שיאיים על מרכז המדינה, בשיפור היכולות לאסוף מודיעין - גם בתחום המודיעין למטרות - וכן בהצבת יחידות לוחמות ערביות ובהן יחידות מיוחדות (בכיסוי "תמים" דוגמת חילופי סטודנטים וכו') בקו המגע.

החינוך המתמשך ברשות הפלשתינית על ערכי המאבק בציונות עד חורמה ושחרור "כל פלשתין" יצר מורשת מחייבת המוציאה אל מחוץ למחנה כל יוזמה מדינית פלשתינית החותרת לפתרון פשרה "היסטורי" של שתי מדינות ב"פלשתין".


הערות

1. התפיסה הזו מוצגת בהרחבה ובעקביות בעיתון הרשמי של הרשות הפלשתינית, א-צבאח, ובכתב העת הרשמי, א-ראי.

2. פת"ח, תעמים חרכי, רמאללה, הועדה העליונה של הפת"ח בגדה המערבית, ינואר 2001, עמ' 1-5.

3. כתב העת הרשמי א-ראי הביא בגיליונות 32 ו-33 מהחודשים מאי-יוני ויולי-אוגוסט 2000 את תוכן ההרצאות שנשר ראש מנגנון ההכוונה הפוליטית, עות'מאן אבו ע'רביה, בפני קצינים וחיילים פלשתינים. בהרצאות הודגשה ההבחנה בין הפתרון הפוליטי לפתרון ההיסטורי: "הכיבוש הוא עדיין האויב העיקרי של העם הפלשתיני... אנו דבקים ביעד הכולל, אשר בשלב הנוכחי מגולם במדינה פלשתינית עצמאית שבירתה ירושלים ובזכות השיבהץ יעד זה אינוו בבחינת סוף המסע מבחינה היסטורית. השלב אשר ייחשב סוף המסע הינו אינטגרציה גיאוגרפית, היסטורית, תרבותית ואנושית של מולדתנו פלשתין בעומק הלאומי הערבי והאיסלאמי".

4. סעיד אלחסן (עורך) חול אתפאק ע'זה אריחא אולא, ירדן, דרא אלשרוק, 1995, עמ' 52-51.

5. בראיון לעיתון פלשתין אליום, גיליון 59 מיום 17 במרס 2001 כותב עות'מאן אבו אלע'רביה, כי "החלטה 242 היא לגיטימית לטיפול בתוצאות תוקפנות 1967" (כלומר החזרת המצב לקדמותו ללא השלמה בין העמים), והלגיטימיות הבינלאומית הנוגעת לסוגיית פלשתין היא החלטות 181 ו-194" (קרי, פתרון הבעיה הפלשתינית בתוך שטחיה של מדינת ישראל הריבונית).

6. חול אתפאק ע'זה אריחא אולא, עמ' 43.

7. אלחיאה אלג'דיה (הרשות הפלשתינית), 22 ביולי 2000.

8. בספרו אלתנט'ים בין אלנט'ריה ואלתטביק פי תג'רבתנה (מאי 1999), שהוא מעין ספר יסוד ומורה נבוכים לתנועת הפת"ח, כותב עות'מאן אבן אלע'רביה (בעמוד 475), כי "היעד הבסיסי של תנועת הפת"ח יישאר הקמתה של המדינה הדמוקרטית הפלשתינית על כל האדמה הלאומית, שבה יהיה שוויון זכויות וחובות בין האזרחים ללא הבדל דת, גזע, מין או צבע. כל הפעילות של הפת"ח קשורה למטרה זו, נובעת ממנה וחותרת אליה".

9. צח'ר חבש, אלמג'אזפה אלתאריכיה ואטואק א-סלאמה אלוטניה (ללא ציון מקום), המשרד לענייני הגות ומחקר, 1998, (הוצאה שנייה. הספר נכתב ב-1994), עמ' 75-45. בראיון שפורסם לאחר מותו (24 ביוני 2000) צוטט פייסל חוסייני בעיתון המצרי אלערבי כמי שמתאר את תהליך אוסלו כ"סוס טרויאני", שנועד להוליך שולל את הישראלים, בלי שהפלשתינים ויתרו על יעדיהם האסטרטגיים.

10. כמאל אלאסטל, "טביעה א-צראע אלערבי א-צהיוני ומנהג'יתה אלמסתקבליה", א-סיאסה אלפלשתיניה, המרכז למחקרים פלשתיניים (CPRS), שכם גיליון 25, חורף 2000, עמ' 23-21.

11. אלמג'אהד (עזה), גיליון 101, 3 באפריל 2000.

12. אח'באר אלח'ליל (חברון), גיליון מספר 4, 4 במרס 2000.

13. אלחיאה אלג'דידה (הרשות הפלשתינית), 26 ביוני 2000.

14. אלשהדאא (הרשות הפלשתינית), גיליון 28, 28 ביולי 2000.

15. א-צבאח (הרשות הפלשתינית), 11 בספטמבר 2000. אחד מיועציו של יאסר ערפאת, ממדוח נופל, תיאר במספר ראיונות עיתונאיים ובזיכרונות שכתב על "אינתיפאדת אלאקצא" כיצד התקבלה ההחלטה על פריצתה: "היא (האינתיפאדה) אינה תנועת המונים נפרדת מן הרשות או פרצה מעצמה. נהפוך הוא, היא החלה על יסוד החלטה מלמעלה של הרשות, לפני שהפכה להיות פעילות עממית. הדבר אירע מייד לאחר ביקור שרון באלאקצא. באות העת התכנסו הגופים הפוליטיים והביטחוניים של הרשות הפלשתינית וקיבלו החלטה להגן על אל-אקצא. ערפאת ראה בביקור באל-אקצא נקודת פיצוץ של המצב הקיים, המספיקה להצית שרפה לא רק באדמה הפלשתינית אלא גם להשפיע על המצב מחוץ לגבולות פלשתין. התקבלו החלטות שעסקו בהכנות מעשיות, ונערכו ישיבות של הכוחות הנוטלים חלק ברשות, והוחלט על הנעתם לעבר אל-אקצא ביום שישי. כן תוגברו סידורי האבטחה של המסגד באמצעות הבאת שומרים נוספים והוצאת הנחיות למנגנוני הביטחון להיכנס לאלאקצה ולהגן עליו". אלדראסאת אלפלשתיניה, גיליון 47, קיץ 2001, עמ' 44 וכן נובל אובזרבטור (צרפת), 1 במרס 2001.

16. אלחיאה אלג'דידה (הרשות הפלשתינית), 30 ביולי 2001.

17. על מדיניות הכוחות הלאומיים והאיסלאמיים ראה גיליונות העיתון אל-אינתפאדה הנותן במה קבועה לקו המדיני של גוף זה.

18. אלאיאם (הרשות הפלשתינית) 16 בינואר 2001. בהרצאה בעזה הגדיר עות'מאן אבו אלע'רביה מפורשות את הדמוגרפיה כ"אחד מצירי המערכה הבסיסית העתידית עם ישות הכיבוש לשם מימוש הזכויות הלאומיות הפלשתיניות". אלחיאה אלג'דידה (הרשות הפלשתינית), 22 במאי 2000.

19. המועצה הלאומית הפלשתינית, א-דולה אלפלשתיניה, ואקע ואאפאק ממארסה אלאסתקלאל וא-סיאדה, ירדן, דאר אלכרמל, 2000, עמ' 37-36.

20. אלמג'תמע (כווית), גיליון 1476, 10 בנובמבר 2001.

21. אלחיאה אלג'דידה (הרשות הפלשתינית), 8 בדצמבר 2001.

22. צות אלג'מאהיר (רמאללה), גיליון מיוחד, מאי 2000, עמ' 23.
23.אלחיאה אלג'דידה (הרשות הפלשתינית), 22 באפריל 2000. זיאד רג'וב, חבר הוועדה העליונה של הפת"ח ביהודה ושומרון, הבהיר את ציפיותיו מהקמתה של המדינה הפלשתינית באומרו כי "הפתרון היסודי והאסטרטגי לבעיית פלשתין הוא הקמת מדינה איסלאמית... ממדינה זו יצאו הצבאות לשחרור פלשתין... בני פלשתין, והפת"ח בתוכם, אינם רשאים לקבל את ישראל כמדינה נצחית על אדמת פלשתין" אח'באר אלח'ליל, 24 בינואר 2000.


____________________________
הערה: המאמר פורסם ב"מערכות", גיליון 383, מאי 2002.
המאמר זיכה את כותבו בפרס הרמטכ"ל (רא"ל שאול מופז) לחשיבה יוצרת לשנת 2002.

המאמר נכתב על יסוד המסמך "דעה אחרת" שכתב המחבר באוגוסט 2001 בסיועו של דרור בר-יוסף.

תאריך:  12/06/2004   |   עודכן:  12/06/2004

תגובות  [ 26 ] מוצגות [ 23 תפוס כינוי יחודי    כתוב תגובה   לכל התגובות
 כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
אפרי הלפרין
12/06/04 19:51
אופטיקאי מדופלם
12/06/04 22:10
המשיח
7/07/06 03:52
2
פנחס
12/06/04 20:20
עוזרת לנו לשרוד
12/06/04 22:06
3
האופטימי
12/06/04 21:31
באמצעות תיקי חקירות
12/06/04 22:07
4
עין בוחנת
12/06/04 21:43
ירון חי
13/06/04 00:48
5
יוני גורן
13/06/04 00:22
6
ימני שפוי
13/06/04 00:29
7
אבי.א.ר
13/06/04 03:00
קישור לבקשתך
13/06/04 19:06
8
יורם סמואל
13/06/04 04:49
9
אני אשם
13/06/04 10:26
10
SHAM MEKOMAM ATIVEE
13/06/04 16:36
כ.אביגדור
17/08/07 09:01
11
אחמד רמאללה
14/06/04 19:06
יהונתן דחוח הלוי
15/06/04 02:08
לא רואים את הערבית
8/09/05 11:36
12
ג. עמוס
17/06/04 08:06
13
המשיח
7/07/06 03:58
14
אין מילים
30/01/07 00:43



בלוגרים נוספים ברשת 
כמה צער - יומיים בלי 'דף היומי'
30/10/2012  |  19:51  |  חיים שאולזון   |   noreply@blogger.com
ממראות הוריקן סנדי בניו יורק
30/10/2012  |  19:24  |  חיים שאולזון   |   noreply@blogger.com
הוריקן סנדי והוריקן שאולזון
30/10/2012  |  19:23  |  חיים שאולזון   |   noreply@blogger.com
וידאו: סנדי – המושל הרפובליקני משבח את אובמה
30/10/2012  |  18:50  |  אפי טריגר
אז והיום: ילדים וכלביהם (תמונות)
30/10/2012  |  18:32  |  גל מור

צבי זרחיה
רפי לאופרט
אביתר בן-צדף
פורומים
העולם הערבי
מדיני/פוליטי
צבא וביטחון
ביטוח ופיננסים
כלל פיננסים
כלל פיננסים
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1 |   |  NEWS1 |  חדשות |  אקטואליה |  תחקירים |  משפט |  כלכלה |  בריאות |  פנאי |  ספורט |  הייטק |  תיירות |  אנשים |  נדל"ן |  ביטוח |  פרסום |  רכב |  דת  |  מסורת |  תרבות |  צרכנות |  אוכל |  אינטרנט |  מחשבים |  חינוך |  מגזין |  הודעות לעיתונות |  חדשות ברשת |  בלוגרים ברשת |  הודעות ברשת |  מועדון + |  אישים |  פירמות |  מגשרים |  מוסדות |  אתרים |  עורכי דין |  רואי חשבון |  כסף |  יועצים |  אדריכלים |  שמאים |  רופאים |  שופטים |  זירת המומחים |