הצלחתו המדהימה של דונלד טראמפ איננה ראשונה מסוגה בתולדות ארה"ב, ודאי שלא בעשורים האחרונים. נכון שעוד לא היה מועמד לנשיאות עם כזה פה גדול ועם כזה חוסר מעצורים. נכון שעוד לא היה מצב בו אדם כזה בלתי יציב קרוב כל כך ל"פוטבול הגרעיני". אבל טראמפ הוא עוד נציג לרצון האמריקני הבלתי-נגמר למשהו חדש, למישהו שמחוץ לוושינגטון.

תראו מה התחולל מאז 1976. אז נבחר ג'ימי קרטר, המושל האלמוני של ג'ורג'יה. ב-1980 ניצח אותו רונלד רייגן, שהיה מושל קליפורניה. אחריו בא ג'ורג' בוש, אחד מסגני הנשיא היחידים בהיסטוריה שהצליחו להיבחר הישר לתפקיד הנשיא. כהונתו נמשכה קדנציה אחת, עד שהוחלף בידי מושל ארקנסו, ביל קלינטון. הבא בתור היה ג'ורג' בוש הבן, לשעבר מושל טקסס. ברק אובמה אומנם היה סנטור, אבל שנתיים בלבד.

בקיצור: הדרך הטובה ביותר שלא להיבחר לנשיא ארה"ב, היא להציג ניסיון מוכח בניהול ענייניה של המדינה. מבחינה זאת, להילרי קלינטון יש חיסרון מובנה: היא השתתפה שמונה שנים בניהול ממשלו של בעלה, הייתה שמונה שנים סנטורית מטעם ניו-יורק וארבע שנים מזכירת המדינה. טראמפ, לעומתה, הוא אנטי-וושינגטון מובהק מאין כמותו: בבוטות, בעמדות, בעושר.

האמריקנים לא לומדים מן הניסיון. מבין ששת הנשיאים שהזכרנו, רק שניים – רייגן וקלינטון – נחשבים לנשיאים מוצלחים. קרטר ובוש האב היו כשלונות כאלו, עד שלא זכו ליותר מארבע שנים; בוש הבן היה בעיקר בדיחה; ועל אובמה לא צריך להרחיב את הדיבור. והנה, הם שוב רוצים לנסות מישהו שלא מתוך הממסד.

ייתכן שיש לקשור את התופעה הזאת לבורות של האמריקני הממוצע בנושאים פוליטיים. הבורות הזו מפתיעה, לנוכח העובדה של-44% מהאמריקנים הבוגרים יש לפחות השכלה אקדמית חלקית – הרבה מעל ממוצע OECD שעומד על 33%. הנה כמה נתונים שעלו בשנים האחרונות.

• אוקטובר 2013: 80% מהנשאלים לא שמעו בכלל או כמעט לא על המחלוקת המרכזית סביב ביטוח הבריאות "אובמה-קר".

• יולי 2012: שיעור התשובות הנכונות על 12 שאלות פוליטיות היה 6.5 בממוצע.

• אפריל 2012: בשאלות על עמדות שתי המפלגות בסוגיות מרכזיות, ענו נכונה 71%-53% מהנשאלים. רק 55% ידעו שאברהם לינקולן השתייך למפלגה הרפובליקנית; 15% לא ידעו שרונלד רייגן היה באותה מפלגה.

• אוקטובר 2010: רק 38% ידעו שג'ון ביינר עומד להתמנות ליו"ר בית הנבחרים.

• 2006: רק 42% ידעו למנות את שלוש זרועות הממשל (המחוקקת, המבצעת והשופטת).

במצב הזה, אין פלא שאמריקנים רבים הולכים שבי אחרי סיסמאות ריקות מתוכן ואחרי הסתה פשוטה, כמו אלו שמציע להם טראמפ השכם והערב. העובדה שאין לו תוכניות מגובשות בשום נושא, לא מפריעה להם – אולי משום שהם פשוט לא מכירים את הבעיות העיקריות שמצריכות תוכניות שכאלו. לדבר בצורה רצינית ועניינית – זה לא שם המשחק.

אם אלו התוצאות, מדוע לא לשנות את השיטה? מדוע להמשיך ולהפקיד את בחירת המועמדים בידי מיליונים שלא ממש מתמצאים, שלא שואלים שאלות של ממש ולא דורשים תשובות ברורות? מדוע לא למצוא דרך טובה יותר – למשל: חברי המפלגות יבחרו צירים לוועידה, והצירים יבחרו באופן חופשי את המועמד?

לכל שיטה יש היתרונות שלה, כפי שאנחנו מכירים גם מארצנו הקטנטונת. פריימריז יותר דמוקרטיים, אבל מצמיחים מועמדים בעייתיים ומצריכים משאבים כספיים ניכרים. בחירה בידי גוף מצומצם פחות דמוקרטית ונתונה להשפעות זרות ואולי גם פליליות, אבל מביאה לרשימה מאוזנת ומעניקה סיכוי גם למי שהפרוטה אינה מצויה בכיסו. בשורה התחתונה ולאור הניסיון נראה, שהשיטה השנייה היא הרע במיעוטו.

העניין הוא, שהאמריקנים הם אחד העמים השמרנים ביותר עלי אדמות. הם לא שינו במאומה את שיטת הממשל מאז 1776, שיטת המושבעים המגוחכת עדיין בתוקף, וכך גם הזכות לשאת נשק שנועדה במקור לקרוא תיגר על הבריטים. איך העובדה הזאת מתיישבת עם הכמיהה האין-סופית לאנשים חדשים? זו שאלה לאנתרופולוגים, לסוציולוגים ואולי לפסיכולוגים. ייתכן שיש כאן איזון: מוסדות ישנים ואנשים חדשים. בכל מקרה, השמרנות המאובנת הזאת גורמת לכך שהשיטה תאפשר להצמיח מועמדים בלתי סבירים כמו טראמפ, ושאיש לא ינסה לשנות אותה.

"איזשהו אידיוט עשה בדיוק מה שאמרו לו" – ענה הנרי קיסינג'ר כאשר שאל כיצד התחוללה פרשת ווטרגייט. הוא הסביר: הנשיא ריצ'רד ניקסון היה מסוגל לצאת מהכלים ולהורות להפציץ את ורשה. מי שהכיר אותו ידע, שהדרך הנכונה היא להגיד "כן, אדוני הנשיא" – ואז לא לעשות דבר עד שניקסון יירגע או ישכח. בווטרגייט זה לא קרה, והתוצאות ידועות.

ליד טראמפ אין, נכון להיום, איש שיעז לפעול בצורה כזאת. הוא עושה הכל בעצמו ואינו מסוגל לסבול חילוקי דעות. המילים "אתה מפוטר!" שהפכו לסימן ההיכר שלו בתוכנית "המתמחה", מסמלות היטב את דרכו של האיש הכוחני הזה. כאשר מדובר בתוכנית ריאליטי, זה יכול להיות מבדר. כאשר מדובר בגורלו של העולם, זה מפחיד.

יש מי שחושש שהסכנה בדיוק הפוכה: של פוטש צבאי, לא פחות. את החשש הזה לא הביע איזשהו קיצוני הזוי או חסיד של תיאוריות קונספירציה, אלא אדם מלב-ליבו של הממסד הביטחוני האמריקני: מייקל היידן, מי שהיה גנרל בחיל-האוויר, סגן מנהל המודיעין הלאומי, ראש ה-CIA וראש הסוכנות לביטחון לאומי. היידן אמר (28.2.16), כי קיים חשש של ממש שהצבא לא יקיים פקודות מסוימות של טראמפ, אם הלה ינסה לבצע הלכה למעשה חלק מהבטחות הקמפיין שלו.

היידן התייחס לדבריו של טראמפ, לפיהם יש לענות חשודים בטרור ולהרוג את בני משפחותיהם. פקודות כאלו יהיו בלתי חוקיות בעליל והצבא יסרב למלא אותן – הצהיר. המראיין ביל מאהר הגיב באומרו שהיידן מדבר על הפיכה, היידן הכחיש, אבל זו משמעות הדבר. כאשר הצבא מסרב למלא פקודה של המפקד העליון האזרחי – זו הפיכה. אפשרי? בארה"ב? או שמא זה חלק ממסע ההפחדה של הממסד הרפובליקני נגד טראמפ? מישהו רוצה לקחת את הסיכון?

רוביק רוזנטל מלמד אותנו: הביטוי "הפיל והשאלה היהודית" התגלגל מבדיחה על פרופסור לזואולוגיה באוניברסיטת הרווארד, שהטיל על תלמידיו לכתוב עבודה על הפיל. תלמיד גרמני כתב: "הקדמה לביבליוגרפיה לחקר הפיל"; סטודנט צרפתי כתב: "חיי האהבה של הפיל"; סטודנט אנגלי כתב: "ציד פילים"; סטודנט אמריקני כתב: "כיצד לגדל פילים גדולים וטובים יותר"; הסטודנט היהודי כתב: "הפיל והשאלה היהודית".

בהקשר של טראמפ, יש לכך כפל משמעות – שהרי סמלה של המפלגה הרפובליקנית הוא פיל. ובכן, האם טראמפ טוב ליהודים? מצד אחד, הוא מטיח ביקורת בוטה באובמה ומבטיח לבטל את הסכם הגרעין עם אירן. מצד שני, הוא אומר שברצונו להיות ניטראלי בסכסוך הישראלי-ערבי, אליו הוא סבור שיש להתייחס כאל עסקת נדל"ן.

בעיני, נקודת המבט צריכה להיות רחבה בהרבה. אני מעדיף נשיא צונן כמו אובמה, או את הילרי קלינטון שהתוותה חלק נכבד ממדיניותו, על פני מישהו בלתי צפוי (בלשון המעטה) כמו טראמפ. ראשית, הוא יכול לקום יום אחד על צד שמאל ולהחליט שדעתו השתנתה. שנית ועיקרית, לעולם כולו ייטב עם נשיא יציב ולא עם מישהו שמסוגל לקבל החלטות הרות-גורל מתוך חמת זעם.