האם זה ניצחון של דונלד טראמפ, או שמא הפסד של הילרי קלינטון? דומה שזה יותר השני מאשר הראשון. קלינטון היא כנראה היחידה שהייתה מסוגלת להפסיד לטראמפ – אאוטסיידר מוחלט, בלי בסיס תמיכה, עם מפלגה שמסתייגת ממנו, עם עבר בעייתי ועל גבול הפלילי, עם אופי בלתי יציב ועם הפה הכי גדול בסביבה.

יידרש עוד זמן רב כדי להבין כיצד זה קרה, כיצד קלינטון הפסידה במעוזים דמוקרטיים בני עשרות שנים, אך דומה שחלק מהתשובה ניכרה בזמן אמת. הבעיה העיקרית של קלינטון: היא לא מתחברת לאנשים; הציבור מתקשה לראות בה צד אנושי. ובגלל זה היא לא תפסה את עומק הכעס שיש בחברה האמריקנית על הממשל. היא לא הבינה, שכאשר בעלה נבחר – זה היה סימן שלא רוצים את הממסד של וושינגטון. שכאשר ברק אובמה נבחר – זה היה סימן שלא רוצים את הממסד של וושינגטון. ואין מי שמסמל את הממסד הזה יותר ממנה.

נכון, קשה להבין את ההיגיון האמריקני, לפיו כמה שפחות ניסיון – יותר טוב לתפקיד הנשיא. אבל זה ההיגיון ואיתו צריך לעבוד. לקלינטון הייתה נורה אדומה בזכות ההצלחה הרבה של ברני סנדרס הקשיש והכמעט-סוציאליסט, שמשך אליו דווקא את צעירי המפלגה הדמוקרטית. היא לא קלטה את עומק הבעיה שיש לה, וממילא לא נתנה לה מענה אמיתי. במקום לתת תשובות – היא הסיטה את הדיון. זה מה שהיא עשתה למשל בנוגע לפרשת המיילים, מבלי להבין עד כמה הציבור מתקשה (ובצדק מוחלט) לתת בה אמון.

טראמפ, בבוטות ובגסות שלו, דיבר אל האמריקני הממוצע בגובה העיניים. הוא שפך שוב ושוב דמגוגיה וססמאות, בעיקר של הפחדה ושנאה – וזה עבד. אם אני התרשמתי אחרי כמה ביקורים בארה"ב, שהאמריקני הממוצע הוא טמבל טוב לב – גם קלינטון הייתה צריכה להבין את זה. ככל הנראה, זו בדיוק שכבת האוכלוסייה שהביאה את טראמפ ליעדו: מעמד הביניים הלבן, העובדים חסרי ההשכלה, אלו שמתגוררים באיזורים הכפריים ושמרגישים ששכחו אותם בצידי הדרך. ושוב: אלו רשמים ראשוניים בלבד; יהיה צריך לחכות לפילוחי ההצבעה כדי להבין איזו קואליציה יצר טראמפ.

אמרנו זאת שוב ושוב: מעולם לא היו שני מועמדים שהיחס אליהם מצד הציבור האמריקני היה שלילי יותר (בהנחה שנאמין לסקרים, עליהם נדבר מיד). התחושה הייתה, שטראמפ מעורר עוד יותר תיעוב מאשר קלינטון. התברר שזה לא נכון. או לפחות לא היה נכון בעשרת הימים האחרונים של המרוץ, כאשר תומכיו יצרו מומנטום שלא נפסק – הרבה בזכותו של ג'ים קומיי (וגם אליו נגיע).

יתרה מזאת: ייתכן שמה שנראה מרחוק כסיבה להסתייגות, הוא דווקא מה שמשך למעלה מ-53 מיליון אמריקנים להצביע בעד טראמפ. הוא נתפס כ"אחד משלנו", כזה שאומר בדיוק מה שהוא חושב – ומה שלמעשה רבים חושבים ולא מעזים לומר. עד הלילה חשבנו, שאמירות חסרות כל תקינות פוליטית, דינן לקבור קריירה פוליטית. חשבנו כך גם כאשר האמירות הללו הביאו את טראמפ להיות מועמד מפלגתו. חשבנו שברגע האמת – הבחירות – הבלון הזה יתפוצץ. מתברר, שהמציאות היא שהשתנתה – וטראמפ ביטא את המציאות החדשה.

לצד זאת צריך לזכור, שארה"ב עודנה מפולגת בצורה קשה. זה תמיד נכון בזמן בחירות, אבל הקמפיין הנוכחי היה יוצא דופן בשפל אליו דרדר את השיח הציבורי והפוליטי. האם טראמפ יהיה האיש שיאחד את ארה"ב? הוא הבטיח לעשות זאת בנאום הניצחון שלו, שהיה המאופק ביותר שנשא אי-פעם. האם אדם יכול להשתנות בגיל 70 ולשנות את הדרך שהביאה אותו לפסגת העולם? קשה להאמין.

כן, הם שוב נכשלו בענק. לכל מי שדיבר אתי בשבועות האחרונים אמרתי בוודאות, שקלינטון תהיה נשיאה – משום שסקרי האלקטורים היו עקביים לגמרי. חשבתי שלא ייתכן שמאות סקרים יטעו, יום אחרי יום, מדינה אחרי מדינה. ובכן, הם טעו – וגם אני טעיתי. וזה אחרי שהסקרים נכשלו בחיזוי תוצאות הבחירות אצלנו, תוצאות הבחירות בבריטניה ותוצאות משאל העם על פרישתה של הממלכה מהאיחוד האירופי.

צירוף מקרים? נראה שלא. יש בעיה אמיתית בסקרים של המאה ה-21, ועד היום לא שמעתי איש שמצליח לתת לה הסבר משכנע. קראתי פעם הסבר מעניין: המדגמים בנויים על הערכות מוקדמות לגבי אופי התשובות, כדי שישקפו את מגוון הדעות – ונהגו ליצור אותם על-פי מקומות המגורים. למשל: בבני ברק יש יותר קולות ליהדות התורה, ובנצרת – לרשימה המשותפת. אך כאשר כמעט כולם משתמשים בטלפונים סלולריים, קשה עד בלתי אפשרי ליצור את המדגם הבסיסי. אולי.

הסבר אחד שניתן למה שקרה בארה"ב מזכיר דברים שנאמרו אחרי הבחירות האחרונות אצלנו: חלק מהנשאלים חשו מבוכה ואף בושה לומר שהם יצביעו בעד המועמד שנתפס כפחות פופולרי – בנימין נתניהו אז, דונלד טראמפ היום. הסקר היחיד שבאופן עקבי צפה ניצחון של טראמפ, נערך בידי העיתון לוס אנג'לס טיימס ואוניברסיטת דרום קליפורניה. הסוד שלו: הוא נערך באינטרנט, ולא באמצעות סוקרים בשר ודם. באנונימיות של הרשת, כך אומרים עורכיו, היה לנשאלים הרבה יותר קל להגיד את דעתם האמיתית. ייתכן שיש הרבה מן האמת בהסבר זה, משום שהסקרים צדקו לגבי המדינות בהן טראמפ היה צפוי לנצח – ושם אולי הנשאלים הרגישו משוחררים יותר.

הסבר אחר הוא, שהשינוי הגדול אירע בעשרת הימים האחרונים ושהסקרים לא הצליחו לאתר אותו במועד. בעלי הסבר זה מצביעים על ג'ים קומיי כמי שחולל את השינוי במומנטום. אבל לא ברור מדוע גם סקרים שנערכו על בסיס כמעט יום-יומי, כולל סקרי מעקב, לא שיקפו את המציאות.

אפשר לטעון לזכותם של הסוקרים, שהנתונים שלהם היו בטווח טעות הדגימה, ושכך גם תוצאות האמת. למשל: בפלורידה ניצח טראמפ בהפרש של 1.4%, ובמניין כלל הקולות ההפרש הוא 1.2% לטובתו. אלא שהסבר זה מתעלם מהמדינות בהן טראמפ ניצח בגדול, אפילו בענק. איש לא חזה שינצח בפער של 8.6% באוהיו (הסקרים נתנו לו יתרון של 3.5%), איש לא חזה שהוא מסוגל לנצח במישיגן ובוויסקונסין, איש לא צפה שהפער לטובתו באייווה יהיה 9.4%.

כך או כך, הסוקרים חייבים לעשות בדק בית רציני ביותר. כבר ציינתי, שהסקרים אינם רק תחליף לסקרנות שלנו, אלא גם ובעיקר כלי עבודה רב חשיבות, הן במגזר הפוליטי והן במגזר העסקי. אם הסקרים טועים – משאבי עתק עלולים לרדת לטמיון וגורלן של מדינות וחברות עשוי להשתנות מן הקצה אל הקצה. אי-אפשר להמשיך להסתמך על כלי שטועה שוב ושוב, ובשאלות מהותיות ביותר.

האם הוא האיש שהעניק לדונלד טראמפ את המפתח לחדר הסגלגל? לפחות חלקית – זו תחושת הבטן בעקבות התוצאות. מדברים על כך שהרפובליקנים יצרו את המומנטום המנצח בעקבות הודעתו על חידוש החקירה בפרשת המיילים של קלינטון, ושהודעתו על סגירת התיק באה מאוחר מכדי לשנות זאת. תשובה אמיתית יותר תינתן רק במחקרי עומק של דפוסי ההצבעה.

נכון שקומיי הוא רפובליקני, ונכון שההודעה שלו נראית פוליטית לגמרי – אבל כאשר חושבים על זה קצת יותר לעומק, הוא לא יכול היה לצאת טוב מהסיפור, ולא משנה מה היה עושה. המצב הוא שיש חקירה פלילית משמעותית נגד מועמדת לנשיאות. האם לציבור אין זכות לדעת זאת? מדוע הותקפה קלינטון – ובצדק – על הסתרת מצב בריאותה, ובמקביל ציפו מקומיי לשמור לעצמו מידע שכזה?

מצד שני: האם יש לנהל חקירות כאלו ערב בחירות, ובכך ליצור מצב בו המשטרה קובעת את זהותו של הנשיא? מצד שלישי, יש לזכור שהחקירה התחדשה בגלל עניין שבכלל לא קשור לקלינטון ושה-FBI לא יכול היה לדעת שיוביל אליה – המסרונים המיניים של אנתוני ווינר. החוקרים עשו את עבודתם, נתקלו במידע שהצריך בדיקה, דיווחו וקיבלו הוראות. מה היה עדיף – לשים את זה במגירה ולנהל את החקירה נגד נשיאה נבחרת או מכהנת?

להתלבטות הזאת אין תשובה טובה. ובכל מקרה, גם אם המניע של קומיי היה פוליטי – זה המחיר שמשלמים כאשר תפקיד כזה ניתן לאדם פוליטי (לשעבר סגן שר המשפטים). או במילים אחרות: זה מה שמשלמים על שיטה שבה הכל, אבל הכל, הוא פוליטי.

אז מה, טראמפ טוב לישראל? אומרים שכן, לפי הצהרותיו והבטחותיו, לפי זה שבתו התגיירה ונכדיו יהודים, לפי זה ששלדון אדלסון הוא מתורמיו הגדולים. יכול להיות. אלא שיש עם זה שלוש בעיות.

הראשונה: טראמפ איננו יציב. הוא עלול לקום יום אחד על הצד ההפוך ולפעול נגדנו. השנייה: מדיניות החוץ אינה מנוהלת בידי הנשיא לבדו, והיא תושפע משמעותית ממי שיהיה שר החוץ שלו ומדעותיהם של הדיפלומטים המקצועיים. השלישית: הסכמים בינלאומיים מחייבים גם את הממשל שלא חתם עליהם, וטראמפ לא יוכל לבטל את הסכם הגרעין עם אירן. לכל היותר הוא יוכל לנסות לאכוף אותו ביתר קפידה ולהיות קשוב להוכחות שתציג ישראל – אם תציג – בדבר הפרתו בידי האירנים.

על פניו ובמבט אנוכי, טראמפ יותר טוב לישראל מאשר קלינטון, שמילאה תפקיד מרכזי במדיניות החוץ הכושלת של ברק אובמה. אלא שהמבט אינו יכול להיות אנוכי בלבד. אם טראמפ הנשיא יהיה בעייתי כמו טראמפ איש העסקים וכמו טראמפ המועמד, ישראל תסבול מזה יחד עם העולם כולו.

מצטער, אבל אני מפחד מטראמפ. אני לא חוזר בי ממילה אחת שכתבתי כאן בחודשים האחרונים. נכון, הבחירה בינו לבין קלינטון הייתה בחירה בין שחפת לבין קדחת, או כפי שאמר לי חבר: בין גנבת למשוגע. ההעדפה שלי הייתה לגנבת, כי איתה אנחנו לפחות יודעים היכן אנחנו עומדים.

נאום הניצחון של טראמפ – רגוע, מחבק, חם – לא יכול להשכיח את ההתלהמויות שלו, הבלופים שלו, השקרים אלו, הסקסיזם שלו, הגסות שלו. אפשר לייחל לכך שהתפקיד ימתן אותו, אך כפי שכבר אמרתי – קשה לצפות לכך מאדם בן 70 שהגיע לאן שהגיע בזכות ההתנהגות הזאת. אפשר לקוות שהוא יקיף את עצמו ביועצים ובשרים מתונים ותקיפים, אך קשה לצפות לכך ממי שסמלו המסחרי הוא המילים "אתה מפוטר". כל מה שנשאר זה לפחד – ולקוות שנתבדה. אולי כשם שהתבדו התחזיות לגבי הקמפיין, יתבדו במהופך התחזיות גם לגבי הנשיאות. הלוואי.