מאמר זה והבא אחריו, מבוססים על סקרי דעת-קהל שפרסמו אחרי הבחירות מכוני מחקר מובילים בארה"ב, בשלושה תחומים עיקריים: המציאות החברתית, סדר-עדיפויות לטיפול הממשל בנושאי ליבה, הערכות והשגות על המערכת הפוליטית האמריקנית.
השסע בחברה שהחריף בימי אובמה נחשף בכל עוצמתו במסע הבחירות, בבחירות ובתגובות לתוצאותיהן, שנמשכות גם בימים אלה, יותר משלושה חודשים לאחר שהסתיימו. מצד אחד ניצב ממסד המפלגה הרפובליקנית, המייצג את השמרנים לדרגותיהם ולמעשה את אמריקה הישנה, ומרוכז במרכז ובדרום ארה"ב. מן העבר השני נמצאת המפלגה הדמוקרטית, המייצגת את האליטה השמאלנית, הפוסט-מודרנית והגלובליסטית, שהתחזקה והתבססה בעידן אובמה. מוקדי ההשפעה של הדמוקרטים נמצאים כיום באוניברסיטאות, במיוחד בחוגי מדעי-הרוח והחברה ובקבוצות המיעוטים שגדלו מאוד בהשפעת הגירה מסיבית במחצית השנייה של המאה ה-20 ומהוות כיום כ-30% מן האזרחים. מוקדים נוספים נמצאים בחוגי הכסף הגדול והמרכזים הפיננסיים בעלי האוריינטציה הגלובלית, שמוקדיהם בערים הגדולות של מזרח ומערב ארה"ב. לכל מפלגה הממסד הפוליטי-וושינגטוני שלה. שני הממסדים הוכיחו בקדנציה השנייה של אובמה אימפוטנציה נכרת וחוסר רגישות כלפי הלכי הרוח של האזרחים, ובכך הצליחו לנכר עצמם כלפי חלקים גדולים של הציבור האמריקני משני צדי הקשת הפוליטית.
במרכז מערך לאומי זה, התייצב הנשיא החדש טראמפ, שנומינלית שייך אומנם למפלגה הרפובליקנית, אולם שייכות זו, ככל שניתן לשפוט על-פי דבריו והתנהלותו, היא שייכות על-תנאי. למעשה מייצג טראמפ ציבור של מאוכזבים מהמציאות. רוב המאוכזבים נמנים על מי שנפגעו בצורה זו או אחרת מן המציאות הכלכלית שנוצרה בהשפעת ההגירה המסיבית ומהגלובליזציה שהעתיקה מיליוני מקומות עבודה למדינות זרות והחריפה מאוד את האבטלה המקומית, עד כדי ניוון ערים שלימות באזורים נרחבים למדי. במקביל נשחקה התשתית הלאומית, הורעה איכות התעסוקה וירדה רמת ההכנסה הפנויה של המועסקים. ארה"ב כשלה בהסבת מיליוני עובדים משוק העבודה ההיסטורי לתעסוקות חלופיות ומתאימות יותר ובהבטחת הכנסה למי שנאלצו לפרוש מעבודה עקב מגבלות גיל, ידע או מקצוע רלוונטי. מאוכזבים רבים חשו שמיקוד תשומת הלב הלאומית הופנה לסוגיות הפחות בוערות לרוב הציבור, כגון ההתחממות הגלובלית, צורך במקורות אנרגיה נקיה או רצון לקלוט מהגרים כאקט מוסרי גלובלי. "התקינות הפוליטית" כמבחן מרכזי כלפי כל נושא חברתי שעל הפרק, החל מביטחון דרך סוגיית ההפלות ועבור דרך הקונפליקט המובנה שבין
חופש הביטוי וזכויות הפרט לבין זכויות הכלל, צרכי הביטחון וצרכי הקיום, הפכה לאיום חברתי כולל על חוגים רחבים. מצבה הבינלאומי של ארה"ב הלך והתדרדר, ותוכניות סוציאליות יפות כתוכנית הביטוח הרפואי של אובמה (אובמה-קר), מוטטו כלכלית עסקים קטנים ואזרחים שנמנים על קבוצות ההכנסה הבינונית והנמוכה. ההנחה שאין גבול לנטל המס שמותר להטיל על ציבור העובדים, נכונה אולי בישראל, אבל אינה מתאימה לתרבות של אמריקה הישנה. על ארה"ב השתלטה הגישה הגלובליסטית, המבקשת להחליף בדרכים שונות את מוסד מדינת הלאום באוסף של מוסדות בינלאומיים, שבהדרגה מסרסים את יכולותיה כליל. כך קרה בתחום התעסוקה והמלחמה בטרור כשהדמוקרטיות החזקות אינן מצליחות להתמודד מול הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, חרף יחסי הכוחות העדיפים שלהן כלפיו. האפקט המצטבר של הדברים הלך והכביד, כשהתקשורת החלה נסחפת יותר ויותר אחרי רוח-הזמן, והממסד הפוליטי של שתי המפלגות משותק ואפתי ואינו נוקט צעדים של ממש לתיקון הדברים; הציבור הפך בהדרגה לחסר סבלנות ונרגן.
על אלה בנה טראמפ את האג'נדה הפוליטית שלו, ועשה זאת במיומנות של יזם מנוסה וביעילות של איש שיווק ומכירות ממולח. כמי שלא בא מן הממסד הפוליטי, הבין שאין לו מה לחפש במסגרת ממסד זה, מפני שאין לו שם יתרון יחסי - יריביו שם ותיקים ומפורסמים ממנו ועשירים לא פחות; ומאידך-גיסא, אין זה ראלי להקים בכל רחבי ארה"ב מסגרות פוליטיות מקומיות ייעודיות ובעלות כושר התמודדות במפלגות הוותיקות והמאורגנות. בצדק בחר אפוא לספח את מאגר המתוסכלים והממורמרים הגדול של המפלגה הרפובליקנית. עם זאת הקפיד טראמפ לשבת על הגדר ולא "להתביית" מול הממסד הרפובליקני. כך שמר על מידה רבה של חופש פעולה, בראש וראשונה לגבי תכני מסע הבחירות, ובהמשך גם לגבי סגנון ניהול מערכת הבחירות. העובדה שתאורטית לא היה תלוי כלכלית בתרומות או ברצונו הטוב של ממסד המפלגה, היה עבורו יתרון נוסף. ככל שהניע יותר את המערך שיצר, סחף אליו ואחריו יותר ויותר בוחרים, חרף מספר שגיאות שעשה בדרך. העובדה שניצח 16 מועמדים בשלב המוקדם של הבחירות, מהם ידועים ומבוססים מאוד בממסד המפלגתי והצליח לקיים אספות הסברה ותמיכה מרובות משתתפים ולנהל בו-זמנית מאבק מול תקשורת עוינת ומול ממסד המפלגה - העניקו לו אשראי ציבורי ותמיכה הולכת ומתחזקת. האפקט היה בולט יותר בשלב השני של המרוץ, לאחר בחירת המועמדים הסופיים בוועידות המפלגות, כאשר מולו התייצבה כצפוי
הילרי קלינטון. כאן עמד כבר טראמפ על קרקע מוצקה יותר, וככל שהחריפו ההתקפות האישיות עליו מצד הדמוקרטים והתקשורת, הפך בהדרגה בעיני הציבור למתמודד ראלי שסיכוייו לחולל שינוי גדולים בהרבה משל יריבתו; הציבור לקח את סיכון הבלתי ידוע והצביע בהתאם.
טראמפ ניצח ב-30 מדינות וקלינטון ב-20 מדינות. פריסת המדינות על פני שטחי ארה"ב,
1 מבטאת את התגבשות החלוקה הפוליטית הפנימית:
ניו-אינגלנד והחוף המערבי - דמוקרטים; המרכז ואלסקה - רפובליקנים. לכאורה, טראמפ כנשיא אמור לנסות וללכד את השורות אחרי מאבק הבחירות המר. לכאורה, מפני שתחושת הבטן היא שרבים במפלגה הדמוקרטית אינם מעוניינים בלכידות, והם חוזרים ומחדדים, בכל הזדמנות, את סלעי-המחלוקת ומבקשים, בכל דרך, למנוע את יישום המדיניות שהעמיד טראמפ בהצלחה רבה למבחן ההכרעה של הציבור האמריקני. היצירתיות השמאלנית בתחום זה, כפי שאנו יודעים גם אצלנו, מרשימה. לצד דמוקרטיה "על-תנאי" שהיא מפעילה, דרך קבע, מצוידת היא במונחים מגוונים של פרה-פרזות פרשניות לגבי הבנת מהות ההכרעה הדמוקרטית: החל מניסיונות ערעור על ספירת הקולות שהסתיימו בפחי-נפש, עבור דרך התעלמות מהחוקה הקובעת את הקריטריון הברור והיחיד לניצחון בבחירות (לפחות 270 קולות אלקטורים), וכלה בהתעלמות מהניצחון במספר המדינות שיש לו משמעות רבה בפדרציה דוגמת ארה"ב. כך הדבר גם: בפרשנות יצירתית של המושג "לגיטימציה" בהקשר לתוצאות הבחירות; במסע בקורתי תקשורתי רצוף אי-דיוקים, מתוזמר היטב וממומן בהסתר ע"י כוחות חתרניים; בהפגנות רחוב ויצירת מראית-עין של אובדן שליטה ע"י התפרעויות אלימות; בהתרסות חסרות-יסוד של בעלי תפקידים ציבוריים נגד הממשל הפדרלי הנבחר, ועוד כהנה וכהנה.
נראה שטראמפ כאיש ביצוע, לא יושפע ממהלכי סרק אלה ותוך זמן קצר יפעיל צעדים המקדמים את מרבית נושאי הליבה שעליהם דיבר במערכת הבחירות; זהו מבחנו האולטימטיבי. לאחר שהשמאל הוכיח ש"אין לו אלוהים", והביטוי הנדוש של הפוסט-מודרנה "הכל מילים" ממלא באג'נדה שלו תפקיד מפתח, נראה שהגיעה השעה לטיפול בהלם. להערכתי, טראמפ מבין זאת היטב אם נשפוט לפי ביצועיו בשבוע הראשון לנשיאותו.
השמאל שכח שדמוקרטיה מנהלים בקלפיות ולא בהפגנות רחוב. עם זאת, ניתן להבין שלצד תסכול הדמוקרטים מבחירת טראמפ, קיימים אצל חלקם חששות כנים מנסיגה בתחום זכויות הפרט במיוחד לשחורים ונשים, מגזרים שזכויותיהם הושגו במאמצים גדולים וממושכים בעשרות השנים האחרונות. אין יסוד ממשי לחששות אלה, ואין בהם הצדקה למשפטי רחוב. מאידך-גיסא, ייתכן שיש עדיין מי שמקווה לשנות את הכרעת הבוחרים באמצעות אנדרלמוסיה והשתוללות.
חשוב שדווקא אלה יזכרו שלפי שעה רוב תומכי טראמפ אינם פעילים ברחובות. אולם הפרזה מצד השמאל בביום אנרכיה לשם השגת יתרונות פוליטיים, עשויה להוציאם לרחוב ואז ישתנו כללי המשחק באופן דרמטי. מלבד הצורך לבצע את הבטחותיו במרוץ לנשיאות, צריך טראמפ לעקוב היטב אחר התפתחותו של השסע החברתי בארה"ב. סביר שחלק מהטיפול בצמצום השסע עובר דרך תיקון הליקויים הכלכליים, השרותיים, החברתיים והביטחוניים שעליהם הצביע.
בוויכוח על הדרך הנכונה, מבחן התוצאות הוא כלי רב-עוצמה. אולם, אחד ממאפייני הנזק שמחולל תדיר השמאל, הוא העדפת אידיאולוגיה אוטופית על מבחן המעשה. כלל ידוע הוא שבכדי לחולל תסיסה או אי-שקט ולהעכיר את האווירה הציבורית, אינך צריך להיות רוב. די לכך במיעוט לא גדול (כ-10%) אך אקטיבי, צעקני ואלים. בעידן המודרני, לקבוצות מיליטנטיות הנעזרות בתקשורת מגויסת, עשויה להיות השפעה גדולה בהרבה ממשקלה הדמוקרטי באוכלוסייה. על-פי יחסה של התקשורת לטראמפ במסע הבחירות ומיד לאחר בחירתו, רובה נמצא כבר עתה בחוד החנית של האיום על היציבות הפנימית בארה"ב. אנרכיה, חולשה מובהקת של שלטון החוק או פרשנות חוקתית חד-צדדית ומוטה לטובת הפרט ע"ח הכלל תחת הסיסמה: "צריך למנוע את עריצות הרוב", הם מצבים רצויים מאוד גם לתקשורת. באי-יציבות שלטונית בשילוב עם סיסמאות של "חופש הביטוי ו"זכות הציבור לדעת", יודעת התקשורת היטב לדוג במים העכורים.
יציבותה של מדינה היא פונקציה של הסולידריות החברתית בה וזו מתגבשת סביב
אידאות ומטרות משותפות
המדינה היא מסגרת חברתית שנוצרה בכדי להגן על האזרחים, רכושם והערכים המשותפים לאזרחיה. זאת היא עושה באמצעות מוסדות מסדירים נבחרים או ממונים הנשלטים על ידה באמצעות חוקיה. מסגרות גלובליות, בין אם הן ארגוניות ובין אם כלכליות או אחרות, הן ישויות בעלות אינטרסים עצמיים, העומדים לדידן מעל לאלה של אזרחי המדינות ומשרתים בראש וראשונה את הקיום העצמי שלהן. ארה"ב היא מודל אולטימטיבי למדינה דמוקרטית; אולטימטיבי אבל לא בלעדי. בשל עוצמתה בעבר, הפכה אבן-יסוד ומשענת לקיום הדמוקרטיות בעולם, עובדה שיש לה חשיבות מיוחדת דווקא בעידן הסוער וההפכפך הנוכחי.
איום דעיכה מתמשכת של ארה"ב, ובוודאי של כישלון ברור, חמור במיוחד משתי סיבות: ראשית, המשטר האמריקני הגיע לשלב הגרוע בו חופש השיסוי ולא חופש הביטוי הוא הערך המדריך את הנורמות החברתיות והמשפטיות "הנאורות". משטר זה דוהר במהירות רבה לעבר אנרכיה. כור ההיתוך החברתי שידע ליצור מדינה אמריקנית על בסיס העקרונות והיסודות שסביבם נוצקה, נתן במשך שנים רבות מענה אפקטיבי לשינויים פנימיים ולהגירה בהיקפים סבירים. עתה ניצב הוא בפני קריאת תיגר תאורטית נעדרת שורשים מעשיים. שנית, מעמדה הבינלאומי של ארה"ב התדרדר, ועל יכולותיה להתמודד בזירה הבינלאומית לשימור האינטרסים שלה ושל ידידיה (גם ארה"ב הגדולה זקוקה לידידים), מונף סימן שאלה גדול. במקביל, ניצב לפניה אתגר גדול בדמות הטרור האיסלאמי הפונדמנטליסטי, שסיום המערכה מולו עדיין רחוק, כשבאופק עולים איומים או אתגרים משמעותיים נוספים, שהגדול שבהם הוא האיום הסיני.
טראמפ ייאלץ להילחם בשתי החזיתות בעת ובעונה אחת, ללא ימי-חסד. כאיש ביצוע, שליקט סביבו נבחרת שרים ועוזרים שנראית על פניה איכותית מאוד, יש לו סיכוי להצליח. שאלה מרכזית תהיה אם החזית המפוצלת מבית, תדע להתעלות או תאולץ על-ידו להתעלות ולהציג כלפי חוץ חזית אחידה. הצלחת טראמפ תהיה תלויה ביכולתו לאתר ולעקר בעזרת הציבור את המרכיבים השליליים והמכשילים של המאבקים מבית העלולים לסכן את יכולתו לפעול ביעילות מול החזית החיצונית.
