מי אוכל את השאריות של השארים?

השבוע מלאו לשריד האחרון של משפחתי מהתקופה הארורה ההיא, 90 שנים. אישה צלולה ובהירה, שעל-אף כל מה שעברה בחייה, וחרף גילה המתקדם ובריאותה שנסוגה, לא נותנת למרירות לחדור מבעד לתריסי חייה. בכל עת שאני רואה אותה, פרץ עז של רגשות חונק את גרוני ומבקש לשטוף את ההכרה הטרודה שלי בקצת אנושיות שתזלוג על הלחיים ותרטיב את החולצה.

לפני כחודש היא נשדדה. מישהי נקשה על הדלת והתחזתה לעובדת של הביטוח הלאומי. כאשר נפתחה הדלת בפנים מזמינות (הרי כמה אנשים באמת כבר באים אליה ומתעניינים בשלומה?), נכנסה האורחת והתיישבה על הספה. לאחר שיחה קצרה ביקשה האורחת כוס מים. כאשר הלכה דודתה של אימי להביא מים, היא נשדדה על-ידי האורחת, שברחה משם מיד והשאירה את הדודה הלומה והמומה.

בערב החג היא הוזמנה לסעוד על שולחנה של אחת מבנותיה. אירוע חגיגי מחייב הגעה כמובן, שהרי לכמה אירועים היא כבר מוזמנת? מונית "ספיישל" הביאה אותה אל עיר רחוקה, וגבתה ממנה 150 שקלים. הדודה אישה צלולה, וזכרה שהיא זקוקה להסעה חזרה. לפיכך, ביקשה מהנהג שיאסוף אותה בשעה 23:30 בדיוק. בשעה היעודה הופיע הנהג, וחתנה של הדודה יצא אליו והסדיר את התשלום בעבורה. כאשר הגיעו הנהג והדודה לביתה, נכנס אחריה הנהג ולקח ממנה, סכום נוסף על הסכום שכבר שולם לו על-ידי חתנה של הדודה, וגבה ממנה שוב 150 שקלים.

ואני שואל את עצמי: בהעדר יושר אישי, מניין יבוא הצדק החברתי? ואם כולם גונבים מכולם, אז ממי גונבים כולם בסופו של דבר? והתשובה: מהחלש ביותר. מהמקום הנמוך בשרשרת המזון. ממי שאינו יכול להגן על עצמו.

הדודה מורגלת כבר. באושוויץ היא בגרה והייתה לאם. היא החביאה את התינוקת ושלושה חודשים לאחר הלידה שיחררו אותה צבאות בעלות הברית עם תינוקת ובלי משפחה. מתוך 9 נפשות, אבא, אמא, שלושה אחים ושלוש אחיות (אחת מהן הייתה סבתי זצ"ל), נותרו 3 אחיות בלבד (ותינוקת).

אבל ההרגל אינו מקל. הוא רק מכהה אולי את תחושת העלבון, אך אינו מוחק את תחושת העליבות

"כל אחד בוכה מאיפה שכואב לו". כך גורסת אמרה ידועה, כמגרסת נייר ההופכת את כל הניירות העוברים דרכה לפסים ברוחב שווה, כך גורסת האמרה הזו את כל ההבדלים שבין בני האדם. הקרקס של דפני צעד על נושא הדיור, הקרקס של איציק אלרוב צעד על יוקר המחיה, והקרקס של איציק שמולי צעד כדי להביא את כל הקרקסים תחת אוהל העשייה הממשית והמימוש.

רק קרקס אחד לא צעד שם. הם כילו את כוחם כאשר צעדו לפני מפקדי מחנות הריכוז והוכרחו לרקוד וואלסים לצלילי גראמופון (ולעיתים גרוע מכך, לצלילי ניגונם שלהם עצמם). הקרקס הכי עצוב במדינה לא היה שם (מלבד, אולי, האישה המבוגרת שעיני נחו עליה לרגע קט). מי שנשאר אחרי העצרות המפנקות והפגנת הכוח של העם, יכול היה לראות קשישים שבקושי הולכים, מטפסים על מדרכות ופחי אשפה ומחפשים בקבוקים ופחיות שתיה משומשים עבור 30 האגורות שהם שווים.

אין דבר נורא יותר מעושק של חלשים, מאלה שאינם יכולים להגן על עצמם מפני החזק. אין גרוע יותר מהוכחת הדרוויניזם בחברה האנושית, שבה החזק אוכל מצלחתו של החלש, ומגרש את החלש ממנה בבושת פנים כאילו היה כלב שוטה.

השבוע ביקשה ממני חברה (שמה שמור אצלי כמובן), לעיין בעמוד הפייסבוק של "מצילים את הניצולים" (מומלץ אגב לכל קורא לעיין בו, ולקחת בו חלק). התבקשתי בעיקר לסייע בגיבוש התובנה על מה שמתרחש שם, כאשר חבורת אנשים שמאוד אכפת להם, מצאו את עצמם מתנצחים עם בחור צעיר שדווקא מראה רקורד עשיר של עשייה בתחום הזה.

הדינמיקה של הדיון הובילה להתנצחות המונית של הקהל עם בחור בשם גל אלון, אשר התהדר בכך שהוא עשה המון למען הניצולים, בין היתר בתקופה שבה עבד בשירות המדינה (והדגש על המילה "עבד", בלשון עבר). בדיקה קצרה שערכתי העלה שמר גל אלון אכן כבר אינו עובד בשירות המדינה כשכיר, אבל הוא כן עובד בשירות המדינה כעצמאי. כמו רבים אחרים מעובדי השירות הציבורי, מגיע זמנם לפרוש, במה שנקרא בדרך כלל "לעשות לביתם", וגם זמנו של גל אלון הגיע.

גל אלון הקים חברה פרטית, אשר מעניקה שירותים של ייעוץ בקביעת מדיניות הממשלה בעניינים שונים, ובין היתר בעניינם של ניצולי השואה, והכספים שהמדינה מעניקה להם במסגרת תמיכה תקציבית. החברה שהקים גל, מתהדרת באתר הבית שלה, תחת הכותרת "מה כבר עשינו" כי בנתה למעשה עבור המדינה את התוכנית הממשלתית, אשר מקוממת כל כך את הניצולים המרגישים מנוצלים, וגל עושה כעת חיל בניסיונות למכור את התוכנית הזו לארגונים שקמו על-מנת לסייע לניצולים (בין היתר בדף הפייסבוק במסגרתו מתארגנת קבוצה של כ-1,500 אזרחים למאבק במדיניות שנקבעה על-ידי החברה של גל אלון). ההפגנה הראשונה מתוכננת ליום חמישי הקרוב 27.10.2011 בשעה 19:30, ברחבת מוזיאון תל אביב (מצורפת ההזמנה מטעם הניצולים)

במסגרת הניסיון למכור את התוכנית, לא מצא גל אלון לנכון לספר לאנשים שעימם הוא מתדיין בנושא על העובדה שפרנסתו שלו היא על בנייתה של התוכנית הזו, ושלמעשה "הצלחת" התוכנית הזו היא הצלחתו שלו, גם ביחסיו המקצועיים עם מדינת ישראל, וגם ביחסיו הפיננסיים עם הבנק שלו.

אם יש איכות שפוגמת בכל שיחה בין אנשים, ועל אחת כמה וכמה בשיחה שעוסקת בנושאים טעונים כל כך (וטוב שכך), הרי זה חוסר תום לב והטעיה. אולם, הטעיית הקהל המתדיין עם גל אלון היא הקלה מבין העבירות המוסריות המתגלות כאן.

אם בחר גל אלון להצליח למכור את תוכניתו לציבור, על-ידי העלמת עובדה מהותית ורלוונטית עד מאוד לדיון הזה, מה עוד נעלם מעיני הציבור במישור שבין העסקת החברה של גל אלון (חברת "תובנות") וממשלת ישראל, כמה מכספם של הניצולים הלך לכיסו של גל אלון בעד צרור העצות שנתן במסגרת התוכנית הזו (שכל כך מקוממת את הניצולים), ועד כמה עושה המדינה שימוש במיקור חוץ של אחריותה כלפי אזרחיה בהתאם לשיטת "הכלכלה החופשית", ובמסגרת סגידתה לשטיה של להעברת סמכויות המדינה לידי גופים כלכליים פרטיים העושים בחברה הישראלית לשם רווחתם האישית?

"קבלני עיצוב מדיניות ודעת קהל" מוצאים בימינו את דרכם אל כיסה של החברה הישראלית דרך פריצות שלטונית המעבירה לידי גופים כלכליים פרטיים את חובותיה כלפי אזרחיה. אנו עדים לכך בכל מקום בו עומדת המדינה מול אוכלוסיות חסרות ישע, נטולות הון פוליטי אלקטוראלי, וחסרות יכולת התאגדות והתגוננות. מדינת ישראל מעסיקה (ועדיין לא ידוע אם במקרה דנן התקיים כלל מכרז) קבלני עיצוב מדיניות המנהלים עבורה, מעמדת כוח ברורה ומנצלת, את יחסיה עם האוכלוסיות חסרות הישע.

אם לא די במעשיה המכוערת הזו עד כאן, הרי שבסמוך למועד פרסום מאמר זה, החלו פעילי דף הפייסבוק "מצילים את הניצולים", לקבל שיחות טלפון מבחור שהציג את עצמו כ"צחי מלמד", אשר טען כי הוא מבין מקימי "עמותת דורות ההמשך". צחי ניסה לשכנע את הפעילים לבטל את ההפגנה המתוכננת ליום חמישי הקרוב, תוך שהוא מקריא להם את פרטים אישיים של הניצולים מתוך מאגר המידע שעליו הוא מופקד (לטענתו) כעובד מדינה. מסע ההפחדות של פעילי דף הפייסבוק נמשך, ומסלים, ואנשים טובים שהתכנסו כדי לשים קץ לסבלם של הניצולים, עוברים מסע הפחדות בידי בעלי אינטרסים כלכליים ואנשים הנחזים להיות עובדי מדינה.

איך לסיים כתיבת פרק מדמם, וכואב כל כך, בתולדותיה של מדינת ישראל? - בת העדה ההונגרית, עשן אנושי מוכר וידוע בזכות עצמה, חנה סנש, כתבה את המשפט שנראה לי ראוי לסיים בו את הפרק הזה: אלי, אלי, שלא יגמר לעולם, החול, והים, רשרוש של המים, ברק השמיים, תפילת האדם.

השבוע, במלאת לדודה 90 שנים, יצאנו הורי ואני עם הדודה לערב בתיאטרון גבעתיים, אשר אירח את פסטיבל מספרי סיפורים של יוסי אלפי לערב של "פפריקה הונגרית". הדודה, שמאז עזבה את אדמת הונגריה לאחר המלחמה סירבה בכל תוקף לחזור לשם לביקור או לדבר את השפה, צחקה במלוא הגרון מסיפורים על העדה, האוכל, המסורת, וגם הזילה דמעה כאשר דובר על סופה של העדה המפוארת הזו לקראת סוף המלחמה. בקהל היו המון צעירים שבאו עם המבוגרים לחוות חוויה מאחדת. כולנו צחקנו, כולנו בכינו. אני בעיקר הבטתי בדודה, כמי שמבקש לקט כמה רגעים של אושר של שייחרטו בתודעה שלי לצד דמותה.

בערבו של אותו יום, אירחה אותי הדודה עד סמוך לחצות הליל, על קפה ועוגה המשכנו את ערב מספרי הסיפורים של יוסי אלפי. עברנו לפרק פרטי יותר, של סיפורי משפחה ודמויות ששנינו מצאנו בהן מקור אושר בלתי נדלה לשיחה מעשירה מההוויה המשפחתית, מעולם הספרות וההיסטוריה, וגם מעולמה שלה כאישה בת 90 במדינה שמכירה בה בעיקר דרך עזרת הביטוח לאומי למשק הבית של 4 שעות בשבוע, ונהגי מוניות חמדנים.

אם היה בבילוי הזה משהו שיכניס לחייה עוד קרן אור מבעד לתריסים שבביתה, המוגפים תמיד מפחד השודד הבא, הרי שזכיתי להאיר ולו נר קטן בחייה, ואולי לרגע קט של אושר אישי שייכנס אל פנתיאון הזיכרונות שלי ממנה. והלוואי ואזכה לבלות איתה עוד ולהאדיר את היכל הזיכרונות שלה בעוד רגעים כאלו. ואם מדובר על זיכרון, נעבור למקטע המסיים את הפרק הזה, והוא כולו מוקדש לכך.

קיץ ישראלי שגרתי. חודש יוני 2011 שובר את השגרה. בחור בשם איציק מרים להנחתה את סיפור הקוטג'. עם ישראל מתנפל על תנובה ומחרים אותה. הגרף המוצג בחדר ההנהלה של חברת תנובה מראה קו של מכירות המקבל צורה של אימפוטנציה בלי ויאגרה.

שבועות לאחר מכן, ילדה תמימה אחת תוקעת יתד בשדרה ראשית בעיר ללא הפסקה. יולי ואוגוסט כבר לא היו שגרתיים. חצי מיליון איש יצאו לרחובות, באירוע שכמותו לא נראה מעולם במדינת ישראל. גם טולסטוי היה מקבל כאן שבץ או דום לב מלא. אפילו אירועי מלחמה ושלום לא הביאו להצפה כזו.

עם ישראל החליט לחיות. עדיין יתמכו כאן במלחמה כלפי חוץ (אולי לא לאורך זמן), אבל בתוך הבית פנימה, העם בחר בצדק חברתי (צדק מדיני אולי בפעם אחרת). אני צועד עם ההמון ומבחין באישה מבוגרת מאוד, לבושה בלויי סחבות ובידה שלט מקרטון שעליו נכתב בגיר לבן: "אוכל".