השופטת: אורלי מור-אל, בית המשפט המחוזי בתל אביב
המועד: יום רביעי, 17.4.2024, שעה 10:00
הנושא: חדלות פרעון
המצב הבעייתי והבלתי-תקין עליו עמד המדור שוב ושוב בנוגע להליכי חדלות פרעון, אינו נחלתם של המתדיינים בבתי משפט השלום בלבד. גם הצדדים באולמה של השופטת המחוזית אורלי מור-אל טורחים להידבר ואף לנהל מו"מ רק באולם עצמו ורק במועד שנקבע לדיון. נאמר זאת שוב: אין שום סיבה, ודאי שלא בעידן התקשורת המודרנית, שהמו"מ ייעשה כיאות, בלי לחץ של זמן הפועל במיוחד לרעת החייבים.
המקרה הנוכחי בולט במיוחד. הדיון אמור להתחיל בשעה 10:00, אבל הנאמנת מגיעה רק ב-10:07 ואז מתחיל מו"מ מפורט בינה לבין באי-כוח החייבת והממונה על חדלות פרעון, וגם החייבת עצמה משתתפת בשיחה. ניתן לשמוע שהם מדברים על הנתונים הבסיסיים ביותר, שהיו חייבים להיות בידיעת כולם הרבה לפני: הכנסותיה של החייבת, מצבה המשפחתי ועוד.
כאן ועכשיו, הצדדים מסכמים על ההסדר (18 תשלומים בני 1,400 שקל וביטול מותנה של ההליך אם החייבת לא תעמוד בו) - וכאשר בא-כוח החייבת (מטעם הסיוע המשפטי) לוחצת עליה בשיחה שאמורה להיות בארבע עיניים. "כולם באו לפה בשבילך. דיר בלאק, אני אודיע לסיוע המשפטי שלא יעזרו לך אם לא תעמדי בזה. ביום שהיא [הנאמנת] תראה שאין הפקדה - היא מגישה בקשה לביטול הליך. אין יותר תגובות, לא מגיעים לבית המשפט, ההליך מבוטל ואין יותר הזדמנויות שניות. הם באמת באו לקראתך. אני לא רוצה לראות אותך עוד פעם מגיעה". וכך הלאה.
"את צריכה לעבוד יותר"
מור-אל נכנסת לאולם ב-10:20, לאחר שכמו שופטים אחרים בהליכי חדלות פרעון נתנה לצדדים את הזמן לנהל מו"מ; כבר הערנו, שאם השופטים היו נמנעים מכך - לא הייתה לצדדים ברירה אלא לנהל את המו"מ כהלכתו. "מה קורה? מה יהיה?", פותחת מור-אל. הנאמנת מעדכנת על ההסכמות ומציינת: "הבהרנו לחייבת שמדובר בהזדמנות אחרונה, מעבר לזה לא תינתן הזדמנות נוספת".
מור-אל בקיאה בתיק, מכירה את החייבת ופונה אליה: "מירב, מה יהיה? בוקר טוב. אני צריכה להזמין אותך כל פעם? איך תעמדי בזה?" - הבן השתחרר מצה"ל וישלם. "למה הילד צריך לשלם? זה לא בסדר. את לא עובדת? במה את עובדת? וכמה את מרוויחה?" - 2,200 שקל לחצי יום. "למה כל כך קצת? מה זה חצי יום? איזה שעות? את צריכה לעבוד יותר, את בחורה צעירה.
"ההליך פה ייגמר, איך תתקיימי? כל השנים תסמכי על הילדים? ועכשיו מה? ברור לך שאם את לא משלמת - אני אבטל את ההליך. נתתי לך הזדמנות והזמנתי אותך כדי להגיד לך בפנים, כי ראיתי שיש לך נסיבות. אין סיבה שאישה כמוך, לביאה, לא תסתדר. הורים צריכים לעזור לילדים, לא להפך".
החייבת מסבירה מדוע ילדיה נחלצים לעזרתה ומור-אל מגיבה: "בסדר, אבל הוא [הבן] צריך לבנות את עצמו עכשיו. הוא לא צריך לשלם את זה, ממש לא. אני רוצה לראות שאת עומדת בתשלומים בלי פספוסים. אני רוצה לראות שאת מתקדמת בחיים. אם היית מזכירה במשרד עורכי דין, את לא צריכה לעבוד בניקיון; אני יודעת שתמיד חסר [מזכירות]".
מור-אל הכינה טיוטת החלטה (ולא סתם נוסח כללי) ומשתמשת בה, מה שגם חוסך זמן וכנראה גם תורם להכנה המצוינת שלה. כאשר היא מציינת שהחייבת ילידת 1974 והאחרונה מתקנת ל-1973, מור-אל מחייכת: "מה אכפת לך, הורדתי שנה". היא מעדכנת את הטיוטה ומציינת: "שמעתי את החייבת בדיון והובהרה לחייבת חובתה לעמוד בתוכנית הפרעון ומה תהא המשמעות ככל שלא תעמוד בה". מור-אל מאשרת את ההסכמות ומסיימת בפנייה לחייבת: "שיהיה לך בהצלחה ובשורות טובות, שהילדים יהיו בריאים".
"אז לא תקבלו, אתם כבר רגילים"
הצדדים לדיון של 10:30 מבקשים כמה דקות ונכנסים ב-10:40. שוב יש הסכמות - 48 תשלומים של 500 שקל - ושוב מור-אל בקיאה היטב בפרטים: "יש לו חוב פיגורים. הוא צריך לשלם בנוסף את חוב הפיגורים?" - כן. האיש מכור לסמים, עובר גמילה והמשפחה מטפלת בחולה סיעודית. "כן, האחות של אמא", אומרת מור-אל, וממשיכה להפגין שימת לב מצוינת לפרטים:
"איך הוא ישלם? הוא עובד? אין לו קצבה מהביטוח הלאומי? זימנתם נושים? יש אישורי מסירה, הכל בסדר? אין מי יודע מה נושים. בעצם החוב בדין קדימה - זה מה שישולם, זהו. כל היתר לא יקבלו. אבל החובות של רשות המיסים לא מתבטלים כי זה רשות המיסים, לא? הוא לא מקבל הפטר, בכל מקרה".
נציג עיריית תל אביב מתנגד להסדר, שכן רשות המיסים קודמת לה; "אז לא תקבלו, אתם כבר רגילים", צוחקת מור-אל. היא בודקת את הנתונים עם הנאמן ומציינת: "גם אם אני אוריד את הכל, מה אני אעשה? אין לנו דרך להוריד את החובות לאפס". נציג העירייה מדבר תוך כדי הליכה (ומור-אל אינה מעירה לו), וטוען שלפני מספר שנים הציע החייב לשלם מאות אלפי שקלים.
מור-אל: "הצעות של עורך דין? אתם יודעים מי הציע אותן? מה אדוני אומר - שיש רכוש נוסף? המנהל המיוחד לא מצא. אני יכולה להוסיף סעיף אי-התעשרות". נציג העירייה טוען שייתכן שיש לחייב עוד נכס בדמות דירת עמידר בה הוא מתגורר, אבל כבר ראינו שמור-אל בקיאה בפרטים: זוהי הדירה של גיסתו הסיעודית.
מור-אל פונה לחייב: "בוקר טוב, קום רגע, מה שלומך. שמעת מה הוא [נציג העירייה] אומר; מה אתה אומר על זה? בשנת 2015 מישהו הציע לעירייה 600,000 שקל?" החייב אומר שאינו מבין ומבקש שאשתו תדבר. מור-אל: "מה אתה לא מבין? כבר דיברת אתי". - אף פעם לא היו לי 600,000 שקל. "עכשיו אני מבינה שאתה לא עובד? אתה בגמילה? איפה אתה בגמילה? כל יום אתה הולך לשם? ומתי זה אמור להיגמר? ואז תחזור לעבודה?" - צריך לעבור ניתוח. "איזה ניתוח? אם אני אקבע תוכנית, אתם תשלמו?" החייב תוהה איזו תוכנית ואומר שעד כה שילם 250 שקל בחודש.
"הגברת לוקחת על עצמה את הכל"
מור-אל פונה בחיוך לאשתו של החייב: "אני מבינה שהגברת לוקחת על עצמה את הכל, את הגורם הפעיל. את עובדת בגן ילדים? כמה את מרוויחה? ואתם גרים בדירת עמידר של אחותך? היא מבוגרת ממך או צעירה? והיא נכה 100%, נכון? ומי עוד גר בבית מבחינת הילדים? אז אתם בעצם מתפרנסים מהמשכורת שלך וכרגע הוא מקבל משהו מהביטוח הלאומי ומהקצבה של אחותך ואין לכם עוד ילדי אומנה [כפי שהיו בעבר]".
מור-אל שוב משתמשת בטיוטה שהכינה, ותוך כדי הכתבה בודקת עוד פרטים: "נכון חוב הפיגורים? כי הוא צריך לשלם אותו. אתם משלמים שכר דירה? כמה?" כעת גם אנו שומעים שהחובות הם 8.5 מיליון שקל, מתוכם רק 387,000 שקל בדין קדימה, וכאמור רק רשות המיסים תקבל חלק מהכסף; הרקע: עסק שקרס. מור-אל מציינת, כי לנוכח גובה החוב - יתר הנושים ובהם עיריית תל אביב ממילא לא היה מקבלים דבר גם אם ההסדר היה גבוה יותר.
התיק מתנהל מאז 2018, אומרת מור-אל, "ובמהלך פרק הזמן הזה נין היה להתרשם ממצבו ואישיותו של החייב. ניתן היה להתרשם שמדובר במשפחה שאמצעיה דלים וחיה בצמצום רב. החייב התקשה מאוד לעמוד בתנאי ההליך ועשה כן רק בזכות אשתו. ההתרשמות במהלך ההליך הייתה שמדובר בחייב דל אמצעים שהתקשה ומתקשה להתמודד עם החובות. לא ניכר חוסר תום לב גם כאשר החייב צבר חוב פיגורים, שכן לאחר שקיבל ייצוג - השתפר התפקוד של החייב בתיק".
מור-אל מאשרת את תוכנית הפרעון, שהיא "סבירה ומשקפת איזון ראוי בין זכויות הצדדים, גם אם העירייה בסופו של דבר לא תזכה לדיבידנד". היא גם מעירה, שכיום לא ניתן לבדוק האם וכמה הציע החייב לשלם בעבר לעירייה. כעת פונה החייב לאשתו: "מאיפה אני אשלם 500 שקל?" עורכי הדין ומור-אל לא שמעו אותו, אך בכל מקרה לא נראה שזה היה משנה, כי כבר ראינו שאשתו היא שמנהלת את העניינים.
"במצבו זה לא טוב לממש"
"אדוני חייב להסביר להם את חוב הפיגורים [9,250 שקל]", פונה מור-אל לבא-כוחו של החייב, "כי לדעתי זה יפול בין הכסאות ובסוף נגיע [למתן ההפטר] והוא לא ישלם". עורך הדין מסביר ומור-אל פונה במישרין אל בני הזוג: "עם חוב הפיגורים, התשלום יוצא כ-700 שקל לחודש. אתם תעמדו ב-700 שקל?" - לא, לא. מור-אל מבהירה:
"אני כתבתי שתשלמו [את חוב הפיגורים] בסוף ההליך כדי להקל עליכם. אבל בחודשים שתוכלו לשלם יותר, תשלמו יותר. [אחרת] אתם תשלמו הכל [בתשלומים החודשיים], תגיעו לסוף ואני לא אוכל לתת לכם הפטר. אני מקווה שהחייב יסתדר עם הגמילה וייצא לעבוד. תדעו שיש לכם את החוב ואתם חייבים לשלם, אחרת נגיע לסוף ואני לא אוכל לתת הפטר".
מור-אל מבקשת מבא-כוח החייב לעקוב אחרי התשלומים ולהזכיר לבני הזוג את חוב הפיגורים. הנאמן מבקש להמשיך את הייצוג בידי הסיוע המשפטי, ומור-אל פונה לבא-כוח החייב: "אני יכולה?" - כן. "אני לא בטוחה שיכבדו את ההחלטה", אבל היא מבקשת בכל זאת: "הסיוע המשפטי ישקול להותיר את הייצוג בעינו, על-מנת שאפשר יהיה לתקשר עם החייב ולסייע לו, כדי שלא נגיע למצב בו החייב יגיע לסוף תוכנית הפרעון".
מור-אל עדיין מוטרדת מחוב הפיגורים ומחפשת דרך להבטיח את פרעונו, ולבסוף אומרת לאישה: "אני משאירה את זה ככה, ואת צריכה לדעת שצריך לשלם כל שנה. תדעי שיהיה צורך לשלם את זה". בא-כוח החייב אומר שניתן לשקול לממש את דירת עמידר בה הם מתגוררים, אך מור-אל מסתייגת: "במצבו זה לא טוב לממש".
השורה התחתונה: התיקים היו קלים מאוד לניהול (ולכן אין כאן ציונים) - הרי הצדדים הגיעו להסכמות - אך מור-אל לא נתנה לאיש הנחות, כולל לעצמה. הבקיאות ושימת הלב לפרטים מרשימות, כמו גם האופן הייחודי בו היא מכינה טיוטות. היא מפגינה אנושיות רבה ומחשבה שחורגת אל מעבר לגבולות הצרים של האולם והתיק. לצד זאת, יש לשוב ולהתריע על הבעיה הרוחבית של תיקי חדלות הפרעון: ניהול המו"מ באולם לפני הדיון.
